אילוסטרציה. צילום: Sarah Reid, Flickr.

 >  >  > 

אהבת נעורים

לא ידעתי מה לעשות עם זה. הנחתי את זה בצד. המשכתי בחיי.

"אחי, קלוט את הריקוד שאנחנו מארגנים לדודה שלי לכבוד החתונה." הוא ניגש אלי בעודי עומד בצד האולם, מתעסק בכל החיווט הטכני.

"מה?" שאלתי, עוצר את עבודתי ומתייחס אליו.

"קח, תראה." הוא אמר לי והושיט את הטלפון שלו, "תלחץ פליי." אמר בעודי לוקח את הטלפון מידיו.

צחקתי קצת, "איזה חמודים אתם." אמרתי לו, צוחק מתנועות הריקוד המוזרות. הסרטון הסתיים, החזרתי לו את הטלפון וכהרגלי זרקתי הערה צינית, "בטח החברים שלך נקרעו עליך כשהראית להם את זה." אמרתי בחיוך, מודע לכך שאיני הראשון שרואה זאת וכמובן גם לא האחרון.

"לא." הוא אמר ישר, עם החיוך הגדול על פניו. "הם לא יודעים."

הייתי מופתע לרגע, "אז למי שסיפרת." ניסיתי להחזיר את עקיצתי למסלול אך לשווא בעוד הוא משיב שאני היחיד שיודע. הוא חייך אלי, חזר לחבריו שבספסל והותיר אותי לבד, תוהה. למה אני היחיד שיודע על הריקוד הזה? בהמשך היום החלטתי לשאול אותו, "למה סיפרת את זה לי?" הרצנתי את השיחה.

"לא יודע." הוא ענה חסר מילים, "אני מרגיש שאפשר לסמוך עליך."

"ומאיפה הסקת את זה?" שאלתי, דיי פגוע מכך שמישהו לא מבין את הדמות שאני משדר כלפי חוץ. אך הוא לא השיב ורק משך את כתפיו במחוות "לא יודע". נפרדנו, אני הלכתי לחברי והוא לחבריו. עניין אותי, איך פתאום בנאדם בא לדבר איתך על דבר כזה. אנחנו בקושי חברים, מדי פעם צחוקים בשיעורי מתמטיקה אך תו לא. וכבר באותו הערב הרגשתי משיכה מסוימת אליו. התחלתי לשכנע את עצמי שאולי! הוא בקטע שלי. אולי!

מאותו הרגע הרגשתי שאיזה מחסום בינינו התפוגג. הפכנו קרובים יותר, אם אפשר לומר. הרגשתי יותר בנוח לשלוח לו הודעות והוא היה עונה לי במהירות ובעוקצנות עם נגיעות פלירטוט. עם כל הודעה שהוא החזיר התחלתי להטות את הכף מאולי! לכן! "הוא כן נמשך אלי" התחלתי לשכנע את עצמי. כי אחרת איזו עוד סיבה יש לילד מקובל ונאה כמוהו להתייחס לאחד הדמויות הקרות והאאוטסיידריות בשכבה כולה. איזו עוד סיבה?

אבל לאט לאט הכף החלה לחזור לאולי! ראיתי איך הוא מפלרטט עם כולם, בנים בנות. שופך את אותו הקסם האישי שברשותו על כך אחד. לא ידעתי מה לעשות עם זה. הנחתי את זה בצד. המשכתי בחיי.

התקרבנו לסוף השנה. התנדבתי להיות אחד מהתלמידים המארגנים של מסיבת הסיום מתוך אהבה אמיתית לארגון פעילויות. עבדתי קשה, כתבתי טקסטים, ערכתי תסריטים. ניגשתי למורים. והוא היה שמה תמיד, עזר לי בדרך לא דרך. אף פעם לא ביקש קרדיט על עזרתו, הצחיק אותי ברגעים הקשים. ודאג לעזור לי ברגעים הנחוצים. מצדו, תמיד היה פלירטוט ואני תמיד התגריתי. לא ידעתי אם אפשר לבטוח בו ולגלות לו שאני אוהב אותו. אך העבודה לצידו רק הקשתה את השאלה הזאת יותר. אני אהבתי אותו, ובתור מאוהב, התחלתי להיות מוטה יותר לדעה שהוא אוהב אותי גם.

המסיבה הגדולה הגיעה. הוא תמך בי, עזר להם בעוד שאני ישבתי בתא הבימוי מדריך את התאורן ואנשי הסאונד. רציתי נוצץ, רציתי שיצא טוב. רבים שמו לי רגלים בדרך והיה חשוב לי להוכיח להם שגם "ילד" יכול להרים הופעה. לקראת הסוף עליתי לבמה, בכיתי מהתרגשות. הודיתי לתלמידים שעזרו לי. ונתנו את עצמם כדי שזה יצליח. והוא גרר את כולם לקפוץ עלי ולחבק אותי על הבמה. נרמסתי, נרמסתי על ידיו. אז לא היה לי אכפת.

אני לא יודע מה? הוא אוהב אותי, הוא לא? אילו רק היה לי מישהו אמיתי שהייתי יכול להתייעץ איתו חשבתי לעצמי.

(יש המשך, אבל רוצה לשמוע תגובות ממכם. הוא אוהב אותי או לא?)

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...