smoke
smoke. צילום: Dominik Martin, Unsplash.

 >  >  > 

סליחה, יש לך סיגריה?

אני מותש, כל העייפות מכל הלילות, מכל הבחורים, כל הסירובים, כל הציפיות וכל האכזבות, אני רק רוצה לישון.

כבר שתיים וחצי, אני חושב שאלך לישון. אני כבר עייף ממש, ושיכור ממש. זה התחיל כמו כל ערב, עם רחבת ריקודים מלאה, מוזיקה רועשת, המון ציפייה ופוטנציאל. והסתיים כמו רוב הלילות, עייפות, רגליים כואבות וראש סחרחר. החברים כבר הלכו הביתה. אבל רציתי להישאר רק עוד קצת, למקרה שבדיוק יגיע בחור חמוד, שיחשוב שגם אני. בכל ערב אותה תקווה.

יוצא לרחוב, כבר די נטוש, ושקט. אין כמעט אנשים ובטח שלא מכוניות. האלכוהול עוד מחזיק אותי ער, וחרמן. אני משוטט ברחוב, כאילו הולך הביתה, אבל לא באמת ממהר, עדיין מחפש. אני רואה את הסופר עשרים וארבע ברחוב הסמוך ומחליט לעבור לידו, 'בדרך' הביתה, לא מוכן להודות בפני עצמי שאסיים את הערב לבד. ליד הסופר עומדים שני בחורים חרדים, כובע, חליפה וסיגריה. האחד בהיר עור, השני שחרחר. "סליחה, יש לאחד מכם אולי סיגריה?" אני שואל. אני בכלל לא מעשן, אבל הם כן, וקיוויתי... השחרחר מחייך אלי, מושיט סיגריה. הוא חמוד, מעט מבוגר ממני ועם זיפים שחורים. אני שואף מהסיגריה. הם בדיוק נפרדים ומתפצלים. אני מודה לבחור ומתחיל לפסוע במעלה הרחוב. הוא פוסע במקביל אלי. "איפה אתה גר?" אני שואל אחרי מספר צעדים, "גאולה." נחמד, אני גר בשטראוס, אותו כיוון, תקווה.

אנחנו פוסעים עוד כמה צעדים, די לאט, אני לא ממהר, עדיין שואף מהסיגריה, מנסה להבין את העניין. הוא מתעניין במה אני עושה בחיי, וכששומע שאני סטודנט לפילוסופיה משהו בפנים שלו מואר. אנחנו משוחחים קצת, הוא מאוד סקרן, שואל ומתעניין. גם אני רוצה לשאול אותו, אבל לא בטוח מה. הוא לומד בישיבה, את זה הוא אמר, אבל מה אני שואל הלאה? זהו עולם זר. אנחנו כבר מגיעים לכניסה לבניין, עומדים ברחוב, הסיגריה כבר מזמן נזרקה, אך הוא ממשיך ומתעניין. אני מסתכל עליו, מנסה להבין, לא בטוח, לא משוכנע. "רוצה לעלות לתה? אני גר ממש כאן." הוא נענה, תקווה.

אני מרתיח את התה, מארגן כוסות, בוחר תיונים, בעוד הוא בוחן את הספרים. שולף כמה מהם, מעיין, ישיבע בוחער של ממש. הדירה שלי קטנה, יחידת דיור, מפוצלת מביתה של בעלת הדירה, עם חדרון כניסה ולו שלוש דלתות, אחת חיצונית, אחת אלי ואחת אליה. פינה עם מיטה, פינה עם מטבחון, פינת שירו-קלחת, ארון, שולחן מחשב וכיסא. הוא יושב על הכסא, מברך ולוגם מהתה, חם לו מדי, הוא מחכה שיתקרר. אני מתיישב על המיטה, קצת מחוסר ברירה וקצת מתוך תקווה.

סקרנות אינטלקטואלית, זה מה שמשך אותו לבית של בחור זר באמצע הלילה, אני בטוח. אני נמשך אליו, רוצה אותו איתי, במיטתי. הוא ממשיך ושואל, ואני ממשיך ועונה, לא מרוכז כלל בתשובות, מנסה להבין, מנסה לפתות. הוא את התה שלו כבר סיים, אני בשלי לא נגעתי, גם לא בו. כבר מאוחר, הוא אומר, הוא צריך ללכת. אני מותש, כל העייפות מכל הלילות, מכל הבחורים, כל הסירובים, כל הציפיות וכל האכזבות, אני רק רוצה לישון. 

אני מלווה אותו לדלת, מבין שזה כבר לא יקרה, חושב שהוא רוצה אבל לא מסוגל. פותח את הדלת לחדרון ומכניס את המפתח לדלת החיצונית. לפתע, ידיו עלי, מצמידות אותי אליו. גופו נוגע בגופי. הגוף שלו חם, מאוד חם. הלב שלו דופק, כמו תופים באוזני. הדם שלי מתחיל לשעוט, וכל העייפות מתפוגגת. הידיים שלו עלי, לא בטוחות, מהססות, מבקשות. אני מסתובב אליו, ומניח את ידיי על גבו, אני מצמיד אותו אלי, חש את זקפתו על ירכי. הוא מסב את פניו ממני, אך מצמיד את גופו, רוצה ולא רוצה, לא רוצה אך כבר לא מסוגל. הגוף שלי טובע בו, מנסה לגעת עוד ועוד, כמה שרק אפשר, הידיים מחפשות ארבע אמות בהן עוד לא טיילו. הוא ניתק ממני, באותה פתאומיות בה נצמד. "אני אוהב אותך," הוא אומר, "אני חייב ללכת. תודה." פותח את הדלת, מנופף לשלום, ויוצא.    

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...