אילוסטרציה. , shutterstock.

 >  >  > 

התבגרות - פרק כה' ואחרון

ממשיכים לחיות

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא," דקלם אביו של עומר, "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִּרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן."

עמדתי בפינת הרחבה, אבא מצדי האחד, ידו על כתפי, אימא וסבתא יעל מצידי השני, דמעות שוטפות את פניהן.

"יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא."

איך אפשר לברך ולפאר את אלוהים, שאלתי את עצמי. איך אבא של עומר יכול להישאר אדם מאמין? בזיכרוני עלו ארבעת הנגמ"שים ששעטו לעברנו, מתוכם קפצו חיילים שהגיעו לטפל במנהרה, ואת עומר העלו לאחד הנגמ"שים וחיברו לאינפוזיה.

"פליישמן, תצטרף אליו," אמר לי המפקד יוני.

"המפקד, אני ממשיך להילחם," אמרתי לו.

"פליישמן, מספיק אחד נפצע לי היום. תלווה את מנצור בפקודה."

"לא," צווחתי בבית הקברות, ועשרות זוגות עיניים ננעצו בי. אבא חיבק אותי.

"למה, אבא, למה?"

אבא, שלא עזב אותי מאז אתמול, כשהופיע בבית החולים סורוקה בזמן שאני ישבתי בפינת חדר ההמתנה במחלקה הפנימית והתפללתי שהמכשור בבית החולים יחזיר את עומר לחיים; אבא, שתמיד ידע מה לומר ומה לעשות, מתי לשתוק, מתי לייעץ ומתי לעצום עין, מתי לחבק ומתי לשמור מרחק; סנטרו רעד ופניו היו אפורים.

"לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן."

לא אמרתי אמן עם כולם. בכיתי.

חשתי את פעימות הלב של עומר בזמן שהנגמ"ש דהר לכיוון הגבול. טָק. הנגמ"ש מיהר. טָק. קפיצה על בור בכביש. טָק.

מסוק חיכה לנו מצידו השני של הגבול. טק. הרופא והחובש שהגיעו עם הנגמ"ש קרעו את בגדיו של עומר והזריקו לו משהו לזרוע. איפה הטק? למה הוא לא מגיע? הרופא סימן לחובש, וזה לחץ על כפתור ההפעלה של דפיברילטור. הם הרחיקו את ידי מעומר והניחו שתי אלקטרודות על חזהו. הגוף של עומר קפץ. הרופא בדק את עומר והניח עליו את האלקטרודות פעם נוספת. הגוף הרך, הנעים, המפנק, שכב מולי ללא תנועה. הגוף שנתן לי לחדור אליו ולענג אותו, שנכנס לתוכי, פיזית ונפשית, שהתאחד איתי לפני כמעט שנתיים, קפץ וקפץ וקפץ וקפץ ואיבד את הטקים.

"לא," צווחתי פעם נוספת. לא הבחנתי בדמעות שעלו בעיניו של אבא, לא שמתי לב שאימא התיישבה על הקרקע, לבנה כמו האבנים שמכסות את הקברים, לא שמעתי את השיחות של חבריי לכיתה שהגיעו ללוויה, לא ראיתי את אימו של עומר מתעלפת על שפת הקבר, את אביו תולש שערות מראשו, את אחיו ינאי, שנקרא מהחזית, מתייפח כתינוק.

"גיל," שמעתי קול רך מתוך הערפל.

ניגבתי את עיניי וראיתי מולי את דקלה, חברתו של ינאי.

"אני מודה לך," היא אמרה.

"על מה?" שאלתי ללא קול.

"עומר תמיד היה במרכז העניינים ועסוק עם החברים שלו. מאז שנפגשתם משהו בו השתנה; הוא נפתח, הוא התלהב, הוא ראה את בני המשפחה האחרים, את הרגשות שלהם, את המצוקות שלהם. הוא היה מאוהב. תודה שהענקת לו את החוויה."

"אתם ידעתם?"

היא הנהנה. "בכל סיפור על הצבא הוא הזכיר אותך, לפני שיצאתם לחופשות הוא התרגש כמו ילד, ובסופי שבוע שבהם לא נפגשתם הוא הסתובב עצבני. אני שמחה בשבילו שהוא אהב והיה נאהב. יש תחושות שכל אדם צריך להרגיש."

דקלה חיבקה אותי ומיררנו בבכי אחת על כתפו של השני.

אחרית דבר

ארז ואני השקפנו על בקעת בית נטופה ממרומי הר עצמון, המשכנו לתל יודפת ואחרי שהסתובבנו בין מעט השרידים שהשאירו הרומאים מהעיר הגלילית צעדנו לעבר המושב, שחגג לפני מספר שבועות את יום הולדתו הששים. מוקדם בבוקר יצאנו מתַמְרָה וצעדנו במעלה נחל כָּבוּל לַתצפית בהר עצמון.

בצומת הכניסה ליישוב המתינה לנו האנדרטה של הנשר בעל הכנף השבורה. התיישבתי על רצפת הבטון, נשען בגבי על ספסל, ובהיתי בשם היחיד שהתנוסס על החזה של העוף הטורף. ארז התיישב מימיני, שומר על מרחק של עשרים סנטימטר.

"הם קראו לזה נס נשרים," אמרתי.

ריח אבק השריפה מהרימונים שנזרקו עלינו לפני שנתיים עלה באפי. טה טה טה טה טה טה, רעמו הרובים של החמאסניקים.

"כשסיפרו למחלקה את המור"ק על הקרב, רציתי לצרוח. הקרינו את הסרטים עם הכלניות תוקפות את המחבלים במארב, תיארו איך הן הצילו את גדוד צבר שנכנס למארב דומה ולולא העזרה היה מאבד מחלקה. לא סיפרו על האנשים שנהרגו במארבים, מה אהבו, מה השאירו."

ארז הניח יד על הכתף שלי. פגשתי אותו בבה"ד 1. הוא הגיע מגולני, במבצע "חרב אלוהים" לחם בדיר-אל-בלח ונפצע, ואחרי קורס קצינים הצטרף לנשרים שהייתה זקוקה לקצינים רבים להדרכת הטירונים החדשים. בחצי השנה האחרונה היינו מ"מים באותה פלוגה, ובעוד שבוע נקבל קבוצה חדשה של טירונים.

"לא שוכחים אף אחד, אבל ממשיכים לחיות," הוא אמר. "הם הקריבו את עצמם כדי שנוכל להמשיך לחיות."

ידעתי שהוא צודק. המדינה המשיכה בדרכה: נצרים, נצר חַזָני ונווה דקלים הוקמו בשטח שצה"ל כבש. החברים מהכיתה המשיכו בדרכם: שמאי לומד הנדסה בתל אביב, אופיר ונבו נסעו לדרום אמריקה. ינאי ודקלה התחתנו ונולד להם בן, עומר. אלמוג תתגייס בעוד חודש, יוֹנִי עלה לתורה בתחילת הקיץ. רק אני מסרב לוותר. על מה?

"אתה צודק," אמרתי, "אני יודע שאתה צודק. אבל משהו בי עוצר אותי."

ארז נטל את כף ידי ועטף אותה בכפות ידיו.

"אתה פוחד," הוא אמר. "אהבתָ הכי הרבה שאפשר ואיבדתָ הכל. אתה פוחד להיפתח מחדש. אתה פוחד שאנשים לא יעמדו בהשוואה לעומר. אתה פוחד להיפגע פעם נוספת."

הנהנתי.

"חייבים לנסות. עומר היה רוצה שתהיה מאושר."

הוא פרש את אצבעותיי על רגלו וליטף אותן. רציתי למשוך אותן, ולא יכולתי. הסבתי את ראשי לעבר השמש השוקעת. אזרתי כוח והתרוממתי.

"אני פוחד להיפגע, ואני פוחד לפגוע," אמרתי. "אני חושש שאני עוד לא מוכן."

ארז קם ופסע אחריי.

"הדרך היחידה לדעת אם אתה מוכן היא לנסות. אני ילד גדול, גיל. אני יודע מה איבדתָ. אני יודע למה אני רוצה להיכנס. אני מכיר אותך שנה וחצי, טיילנו בנגב, פתרנו תשבצי היגיון, בשכם פתחו על שנינו באש, בכינו יחד ביום הזיכרון. אני יודע מה אני מרגיש, ואני חושב שאני מכיר אותך מספיק טוב לדעת מה אתה מרגיש."

כן, אתה מכיר אותי נהדר.

"זה בסדר לפחד. לפעמים צריך לשים את הפחד בצד ולעשות, ואז אתה רואה שהשד לא נורא כל כך."

הרגשתי את האוויר היוצא מפיו נושף בעורפי. הסתובבתי והפנים שלו היו במרחק נגיעה מפניי. הרמתי את ידי ונגעתי בלחיו השמאלית. הלחי הייתה קרה, רכה וחלקה. כמו של עומר, עלתה המחשבה בראשי ומיהרתי להדחיק אותה. לא, אני לא אלחם בזיכרון. ציירתי בעיניי רוחי את עומר עומד ליד הפסל, מביט בנו ומחייך.

ליטפתי את לחיו השנייה של ארז והעברתי את אצבעי לעורפו. רעד עבר בגופו.

"המתנת לי הרבה זמן," אמרתי, "למה?"

"לדברים טובים מחכים."

"אני הייתי אדם בלתי מושג, אתגר קשה לפיצוח."

ארז נד בראשו. "אתה האדם המיוחד ביותר שפגשתי ולא רציתי להתפשר על מישהו אחר."

"ובמשך השנתיים האלה התנזרת?"

הוא הנהן.

הצמדתי את שפתיי לשפתיו וטעמתי אותן. הן היו יבשות, כמו שפתיי שלי. "תודה," אמרתי וראיתי את עומר מרים את הבוהן כאומר 'כל הכבוד'. 

 

 

 

 

 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...