גרפיטי בכניסה לירושלים. צילום: אלינור דורי, פייסבוק.

 >  >  > 

גולגותא

אבל איתי עסוק. אין לו זמן. אז במקום הוא ילך לעיר העתיקה, כמו כל תייר אחר. אולי גם יקנה גמל מעץ זית.

דינה בשמירת הריון, אורי בחו"ל, וגרינבאום נאלץ לבטל את השיעור מסיבות אישיות, ככה ורדה כתבה. אז גם מחר וגם מחרתיים נשארו פנויים לו לחלוטין. ואפילו אין לו שיעורי בית. ומזג האוויר יפה וכבר המון זמן הוא לא יצא מהבית ויש לו חשק להרפתקה עירונית קטנה. לא משהו מסעיר במיוחד, רק לעלות לאוטובוס לנסיעה ארוכה ולחלום במושב כשהעיניים נשטפות בנוף ורוח ולטייל ברחובות אחרים קצת, שיש בהם עליות ומורדות, ולראות אנשים ומקומות ולאכול ולשתות. לא שהוא אמר לו את כל זה, ברור. הוא לא משוגע. רק שאל אם יוכל לבוא – הוא אמר לעלות – אליו ליום, יום וחצי, כי כבר מלא זמן הוא לא ראה אותו ולא היה בעיר. איתמר אמר שבטח ובכיף. הבית לרשותו. רק שייקח בחשבון שהוא לומד כל היום ואז ישר צריך לרוץ לעבודה, אז הם כנראה יתראו רק בערב. הוא ישאיר לו מפתח בארון חשמל. ושירגיש בבית.

באמת הוא מרגיש כמו בבית. בודד ועייף ומשועמם. מה הוא חשב לעצמו, שאיתִי יפנה לו יום במיוחד בשבילו, שרק בגלל שהוא מגיע העירה הוא יבטל את הלימודים והעבודה והפגישות ומי יודע מה עוד וייקח אותו ליום כיף. ישוב במטבח על המחשב, מתכנן מסלול ומרגיש כמו אידיוט. כן, זה מה שהוא חשב. שהם יסתובבו ביחד. ידברו, יצחקו. שאיתי יראה לו את האופקים הפתוחים של המדבר מהגג של הבניין החדש בקמפוס, שהם מעתיקי נשימה ומדהימים ביופי יבש וצהוב, ככה הוא אמר פעם. אם הראות טובה, הוא הוסיף, ואם מתעלמים מעיסאווייה, כמובן. אבל איתי עסוק. אין לו זמן. אז במקום הוא ילך לעיר העתיקה, כמו כל תייר אחר. אולי גם יקנה גמל מעץ זית.

איכשהו הצליח למצוא את כנסיית הקבר. נעמד ברחבה הקטנה, הסתכל לאט על חזית האבן והחלונות וניסה להתפעל. להרגיש את הקדמות, הקדושה, המתיחות והרוממות. אבל חם ומסנוור והוא מזיע והמון אנשים סביבו, נכנסים ויוצאים, מצטלבים וכורעים, מתאספים בקבוצה ומקשיבים למדריך ומדברים בקול. הקבוצה לידו אקדמאית למראה והמדריכה שלה מדברת בשקט מפתיע ובהתלהבות על פוליטיקה פנים כנסייתית ועל חשיבותו של סולם קטן אחד. גילגל עיניים ונכנס פנימה. הולך לאט, תועה בין החדרים, מתבונן בעיטורים והעמודים והקשתות והפסיפסים והכתובות והאותיות הזרות, נדחף עם התיירים והצליינים ודוחף אותם ורואה ולא רואה ומרגיש ולא מרגיש.

הראש מותש והגרון צמא והרגליים עייפות והוא לא זוכר איפה היציאה. הקבוצה האקדמאית מתגלגלת לידו, נמשכת בחוטים סמויים אחרי המדריכה, פוסעים בנחת ובשעמום משכילי שבע. נכנס אחריהם לחדר קטן ואפלולי ושם הם עומדים ומקשיבים ונאמר להם שהסלע הגירי והסתמי שמעבר לויטרינה בקצה החדר הוא, כך מאמינים המאמינים, גולגותא, והסדק הזה שאתם רואים – הנה כאן – נוצר כשהאדמה רעשה כשישו מת על הצלב. אז כאן קבורה גולגלתו של אדם, מישהו אומר, ויש צחוק אינטליגנטי כבוש. הוא התיישב בשקט, התבונן בסלע, בסדק. מנסה להבין, לחוש. וכלום. רק עייפות של הרגליים וצער סתום. מישהו מציע שתומס ירחיב קצת על המסורות הביזנטיות על מקום קבורתו של אדם, ומישהי אומרת שזה מאוד מעניין אבל לא עכשיו, הם ממהרים. הם יוצאים בלי חיפזון, נותנים בו חצי מבט בקושי. הוא בטח נראה כמו כל צליין אחר.

עדיין מסתכל מולו, בערימת האבן הפשוטה והאטומה, ששבר לא מרשים נתון בה, ולא רואה כלום. האקדמאי האחרון מתבונן בה גם הוא, מרוכז ושקט, הוא רואה עכשיו. וגם בו הוא מסתכל, הוא מרגיש. מזווית העין. ולא העז להסתכל. להחזיר מבט. עין תחת עין. פחד שהוא יראה.

אחר כך הוא יצא, האקדמאי הגבוה עם העיניים הבהירות. והוא עדיין לא היה יכול לקום. אחר כך הגיעו המון הודים דחוסים ולחוצים ונרגשים ורגוזים והוא קם והסתלק וגילה שהיציאה ממש ליד. המשיך לשוטט. ניסה להגיע לכותל, כי אם הוא כבר כאן אז כדאי. ונכשל. תעה בסמטאות, נדחף ונמעך, איבד את הסבלנות ורק רצה לצאת והיה עייף וצמא ורעב ועצבני. אפילו לעמוד הוא לא יכול, כל התיירים והמבקרים והחיילים והשוטרים והתושבים עוברים ושבים ועולים ויורדים וכולם נראים עצבניים וטרודים, ואם הוא עוצר נתקלים בו ונוזפים בו או מזמינים אותו בתקיפות מנומסת להיכנס ולקנות. אני רק רוצה לצאת, הוא היה רוצה להגיד, איך אני יוצא מכאן, איך מגיעים הביתה. אבל את מי הוא ישאל, ואיפה הבית בכלל.

קבוצה גרמנית דחוסה ונמרצת עברה אותו וחלפה ולרגע הרחוב ריק ומואר ושקט. שנים שלושה בעלי חנויות יושבים בצל בעיניים שמוטות, בחור צעיר עולה בחיפזון עם מגש של צלחות מכוסות וכוסות חד"פ. והאקדמאי הגבוה מטפס ועולה מולו, עצבני ומתנשף ומופתע ומחייך. ומרוב הפתעה הוא מביט בו, ישר בו. עין תחת עין. ומהפליאה נעתקו לו המילים והנשימה והוא אפילו לא זוכר להתבייש. היי, האקדמאי אמר, ראיתי אותך בכנסיית הקבר, לא. והוא עוד לא מצליח לדבר. האקדמאי שאל אם הוא מדבר עברית. והוא אמר שכן ושאל, איפה הקבוצה שלך. אבל זה לא מה שהוא רצה להגיד. מה אכפת לו איפה הקבוצה שלו. הלכו למנהרות הכותל, האקדמאי מתיז, וויתרתי על התענוג. וגם נשבר לי מהמדריכה. אתה בסדר, תגיד. אתה נראה קצת מטושטש. אני בסדר, הוא אמר. פשוט הכל כאן קצת, כל כך... אינטנסיבי, האקדמאי הציע.

אמר שאם הוא כבר כאן הוא חשב לשבת לחומוס לצהרים ואולי הוא ירצה להצטרף. והוסיף שנראה שמנוחה קצרה תעזור לו, ואולי גם כוס מיץ רימונים. רק כשהתיישבו התברר שנגמרה עונת הרימונים. האקדמאי הזמין לימונדה לשניהם וחומוס וסלט עם יוגורט ואמר שקוראים לו מנחם (במילרע) ושאל, אז מה מביא אותך לעיר הנצח. סתם, ניר אמר. היה לי יום פנוי ובאתי לפגוש חבר, אבל הוא עסוק, אז הלכתי לבקר בעיר העתיקה. מנחם הנהן. ושתק. הוא לומד כל היום ואחר כך בעבודה, ניר המשיך להסביר, ואולי בערב, גמגם ושתק. מה אכפת לו. מה זה עניינו. מנחם הסתכל בו ולא אמר כלום.

החדר הזה שהיינו בו, ניר התחיל שוב, ואז הובא לפניהם החומוס והסלט והמיץ ומנחם התפנה לבצל בעסק גדול, קיצץ אותו ואת הפלפל הירוק החריף ושם לעצמו ושאל אם הוא ירצה גם. אבל ניר המשיך בשלו, החדר הזה, הוא שואל, עם האבן או הסלע, מה זה, מה יש שם. גולגותא, מנחם מסתכל בו ואומר בלי שמץ חיוך, לא הקשבת. הגבעה שעליה נצלב ישו בן יוסף (ועוד כמה אומללים, אבל אותם לא זוכרים). באמת, ניר שאל. בתוך העיר. ובכלל, זאת חתיכת סלע. לא גבעה. מנחם הסביר שלפני אלפיים שנה העיר הייתה קטנה יותר והאדמה נמוכה יותר. וחוצמזה, הוא אמר, מה זה משנה מה היה. העיקר מה שמספרים ומה שמאמינים. אבל זאת גולגותא או לא, ניר התעקש. למי אכפת, מנחם בשלו. לנוצרים לא אכפת, ניר שואל / קובע. בוודאי שאכפת, מנחם אמר. אבל הם לא שואלים. הם יודעים שכאן ישו נצלב, כאן האדמה נפערה ברגע מותו וכאן הוא ירד לשאול ועלה לשמים.

מנחם תופס פיתה ולוקח מהחומוס והסלט לסירוגין, אוכל בלי חיפזון ובלי שהיות ומכלה את האוכל בקצב אחיד. ניר מסתכל בו ברוגז סתום, אבל המראות והריחות והתיאבון הבריא שמולו מזכירים לו שהוא רעב מאוד והוא מנגב ולועס ובולע, וזה טוב ומשביע, ובכל זאת הוא לא מרוצה. מנחם ניקה את שאריות הסלט בבצע לחם אחרון ושתה חצי כוס בלגימה ארוכה אחת ושחרר נשימה ארוכה ועייפה ונרפה בכיסא ואמר, הוי. זה היה טוב. והסתכל בו, לועס ובולע ומנגב, ואמר, אתה יודע, כשראיתי אותך בכנסייה היית נראה לי כל כך מרוכז. כאילו אתה מתבונן במשהו יקר לך ומופלא ובלתי מובן, ואתה מנסה להבקיע לתוכו ולגעת בו כדי להיגאל. ניר חייך, נבוך. בסך הכל ניסיתי להבין מה כל כך מיוחד באבן הזאת. ואמר, אז בגלל זה הסתכלת בי ככה. גם, מנחם אמר. וגם כי קיוויתי שתסתכל בי גם אתה.

אחר כך הוא שילם והציע שילכו למקום אחד שעושה כנאפה מצוינת ויש שם גם קפה. אבל ניר היה עייף ברגלים ובלב ואמר שהוא מעדיף לחזור הביתה. תודה על האוכל, הוא אמר. ועל ההסברים. ועדיין לא הלך. גם מנחם עומד. מחכה. וניר שאל, נבוך, אם הוא יוכל להגיד לו איך יוצאים מכאן כי הוא לגמרי הלך לאיבוד. בוא, מנחם אמר, וכבר הוא הולך, מתעלם מהוויתור המבויש שלו, מעיף מבט לראות שהוא איתו.

אתה תסתדר מכאן, הוא שאל כשיצאו מהשער החדש, איפה אתה גר. אתה תדע איך להגיע. ניר אמר שמכאן הוא מכיר את הדרך. לאן אתה הולך, הוא שאל פתאום. אתפוס רכבת להר, מנחם אמר. וכשראה את העיניים שלו הסביר, להר הצופים. אולי עוד אספיק לעשות משהו מועיל היום. וניר אמר להתראות ורצה לתת יד ללחיצה אבל במקום זה קיבל חיבוק חזק ומבולבל וקצת ארוך מדי, שהוא החזיר בכוח וחום ותודה גדולה. מה תעשה בהר הצופים, הוא שאל כשהחיבוק נפרד, זיכרון הגוף האחר עוד בו בחזה ובזרועות וקצות האצבעות עוד מונחות עליו, על מנחם, במין שכחת תשוקה. מנחם חייך, משך כתפיים, סילק בעדינות את הידיים, מרפרף על מותניים וזרועות. אשב, אקרא. אולי אכתוב קצת. יש לי מאמר שצריך להתגשם. הסתכל על המדרכה, השער, ההולכים, הרכבת שעברה ושוב בו, ישר בו.

בכל זאת הוא הלך איתו. ירדו על שלמה המלך ועלו על אגרון והמשיכו דרך גן העצמאות. השמש מכוסה עכשיו והאור רך ומוצל והדשאים שקטים וריקים. שניים שלושה כלבים שיחקו משוחררים והוא ישב ונרפה וקיבל את המרחב הירוק, הרגוע, הנינוח, מניח לשרירים ולעיניים להשתחרר ולהירפא. מנחם קורס לידו, כמעט יושב אבל לא, מחבק ברכים, שותק. כלב אחד רץ אליהם בהתלהבות ונעצר פתאום, מופתע. מנחם הוציא לו יד ללטף והוא נמלט. בוא, ניר אמר. אני אכין לך קפה.

זאת הדירה, הוא אמר, כאילו מתנצל, פנה למטבח למצוא פינג'אן וקפה וסוכר והניח את מנחם שימצא את עצמו. מנחם ישב מאחוריו, ביקש שלא ישים לו סוכר ונגע לו באצבעות כשלקח ממנו את הכוס, לגמרי לא במקרה. כששתו הוא סיפר על אדם הראשון שנקבר, ככה מספרים, מתחת גולגותא. סיפור מאוחר ודמיוני לחלוטין, הוא אמר, אבל הרעיון שמתחתיו עמוק וקדום, הקשר הפנימי בין אדם הראשון לאדם האחרון, זה שהביא מוות לעולם וזה שגאל את העולם מהמוות. ישו, כך הם אומרים, כיפר על חטאו של אדם וגאל את בניו כולם. אם כי, מנחם הוסיף והניח את הכוס, כמו שאתה יכול לראות, זה לא ממש עזר.

ניר קם ונתן את הכוסות בכיור והלך לחלון לראות את האור של הצהרים המתאחרים, את המגדלים של מרכז העיר והדשאים של גן העצמאות והכלבים שעדיין מתרוצצים שם והידיים של מנחם תופסות בו בזהירות, מכאן ומכאן, והוא מקיף אותו והוא קרב בו ושוקע לתוכו במנוחה והשלמה.

עוד מעט זה ייגמר. עוד מעט הם יתנשקו בתאווה וכוח ומנחם יפשיט אותו ויתפשט וילוק ויבלע אותו וישכיב אותו על המיטה והם יכבשו זה את זה בכוח וגעגועים וייגעו זה בזה בכל המקומות הגלויים והנסתרים ומנחם ירים אותו ויחשוף אותו ויהיה בתוכו באלימות איטית ומתחשבת, יתבונן בו מעליו בעיניים פרועות וגלויות ופה פתוח שאין בו מילים ויכאיב לו ויענג אותו והוא ישתוקק אליו ויפחד ממנו וברגע האחרון יבקש, בבהלה ובבושה גדולה, שיגמור בחוץ. עוד מעט. ממש עוד מעט. עכשיו הוא עוד בתוכו, מונח בו מוגן וסמוך ושליו, המרחבים המוארים הירוקים לפניו והגוף החזק, האוהב מאחוריו והוא בתוכם, מאושר ונגאל.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...