ערפל
ערפל. צילום: הנדל, צילום עצמי.

 >  >  > 

מסך הערפל - פרק א'

בוא נפזר את מסך הערפל בוא נעמוד באור ולא בצל

דפיקה קצרה וחדה נשמעה ומיד אחר כך נפתחה הדלת לכדי סדק ופניו של רמי הציצו בעדו, "ש ל ו ם..." סלסל בקולו, מחייך חיוך מעושה שמרט את עצביו של עוז, "מה חדש עוזי?"

"שום דבר לא התחדש מאז שהיית פה לפני שעתיים, עדיין קוראים לי עוז, לא עוזי." ענה בקוצר רוח, טרק את דלת הארון שסיים זה עתה להרכיב ופשט בזריזות את גופייתו הלחה מזיעה, "אני הולך להתקלח." הכריז ונעלם במקלחת, טורק אחריו את הדלת ברעש.

"קצת עצבני היום, החבר שלך." התיישב רמי על הכורסה, שילב רגל על רגל והפנה את חיוכו המרגיז אל יוני שהציץ אליו מהמטבח, "מריח נהדר, מה אתה מבשל?" חקר.

"אורז עם ירקות." השיב יוני ולא חייך אליו חזרה.

"הכל בסדר?" חזר רמי על שאלתו, "איך אתם מסתדרים?"

"מסתדרים מעולה." השיב יוני בקצרה, והיינו מסתדרים עוד יותר טוב אם לא היית בא להציק לנו כל כמה שעות עם השאלות המפגרות שלך הוסיף בשקט, בלב. "תסלח לי, אבל אני חייב לחזור למטבח לפני שהסיר יגלוש." הסתלק למטבח, משאיר את רמי לבדו.

"טוב, אז אם ככה... אז..." רמי קם והביט סביבו בהיסוס, תר אחרי משהו מעניין, אבל חוץ מדגל גאווה קטן מנייר שהיה תקוע בתוך בקבוק קולה מזכוכית לא היה שום דבר מיוחד בסלון הקטן הזה, המרוהט ברהיטי איקאה פשוטים וזולים.

רמי היה נציגו של בעל הבית והממונה על האחזקה, היו לו מפתחות לכל חמש עשרה הדירות של מר גולדנברג - בעל הבית. חלקן היו רשומות על שם אשתו, וחלקן על שם ילדיו, אבל זה היה רק לצורכי מס, מר גולדנברג היה הבעלים של כל הדירות והתפרנס יפה מאוד מהשכרתן לזוגות צעירים ולסטודנטים. רמי היה בא כוחו ואיש התחזוקה שלו ובמקום משכורת הוא הורשה לגור בלי לשלם שכר דירה בדירת חדר קטנה עם נוף יפה לים, וככה היה יכול היה להרשות לעצמו לגור באזור יוקרתי למרות שעבד בחברת ביטוח בחצי משרה בלבד, ומשכורתו החוקית הספיקה רק לאוכל, בגדים ואחזקת מכונית. הוא חי ככה מעל עשר שנים ועד שנפגש בעוז וברמי היה מרוצה מאוד מחייו וחשב שהם מושלמים. רוב הדיירים בדירות שהיו נתונות להשגחתו היו זוגות צעירים, או שניים שלושה שותפים לדירה, בדרך כלל סטודנטים. עד שנתקל בעיניו הכחולות כהות של עוז שנצצו בתוך פניו השחומים היפים אף אחד מהדיירים לא ממש עניין אותו, ולא היה אכפת לו מה מצב היחסים ביניהם, הוא דאג רק לשכר הדירה שיגיע בזמן ושהם לא יסתמו את הביוב ולא יהרסו שום דבר.

מניסיונו אנשים יכלו להיות מאוד לא זהירים לפעמים - השאירו תנורים דולקים, זרקו חיתולים לאסלות. סתמו את הכיור עם טינופת. טרקו דלתות בכוח. שוברים את הידיות ואת המשקוף. או מסתלקים מהדירה לכמה ימים בלי לדאוג לסגור היטב את הברזים וגורמים להצפה, ומה שהילדים או חיות המחמד שלהם היו עושים לקירות... עדיף לא לחשוב על זה בכלל.

מי שהגיע לראות את הדירה וחתם על החוזה היה יוני, בחור רגיל למראה שלא עורר את תשומת ליבו של רמי שהתייחס אליו בנימוס אדיש כמו שהתייחס לשאר הדיירים. הוא שינה את יחסו רק כשעוז הופיע פתאום לצידו של יוני שהציג אותו כשותף שלו לדירה. דגל הגאווה הקטן שעוז תקע בתוך בקבוק והציב בסלון הסביר בלי מילים איזה מין שותפים הם, ופתאום רמי לא הצליח להתרחק מהדירה המסוימת הזו. ככפוי שד הוא התייצב שם כל יום, ולפעמים גם פעמיים ביום, מנסה להתנהג בידידותיות ולהיות חביב ומועיל ומצליח רק לעצבן את השניים.

הוא ידע שזה מגוחך ושהוא מתנהג בצורה מוזרה, אבל לא הצליח לשלוט בעצמו. לא פעם מצא את עצמו זומם לבצע כל מיני תקלות בדירה של עוז ויוני כדי שיהיה לו תירוץ לשהות שם זמן רב יותר, ואולי גם לזכות לקבלת פנים נעימה יותר. "זה רק מין טירוף זמני משונה כזה, זה כבר קרה לי פעם ועבר, אני בטוח שזה יעבור בקרוב." שפך את ליבו בפני גילה - הפסיכולוגית הנחמדה והמבינה שלו, היא עלתה לו הון ובגללה הוא ויתר על החלפת הרכב שלו והמשיך לנהוג במכונית בת חמש וחצי שנים, אבל זו הייתה הקלה כל כך גדולה לשפוך את הלב בפני מישהי שלא שפטה אותו ולא נזפה בו כל הזמן. גילה הייתה שמנמונת רכת דיבור ועדינה ואם הוא רק לא היה נמשך לגברים...

לקח לו זמן רב לאזור עוז ולפנות לפסיכולוגית, הוא פחד שהיא תלעג לו, שתזלזל בחששותיו, ובעיקר פחד שתספר עליו למישהו, שיספר למישהו אחר, ובסופו של דבר סודו הנורא יתגלה למישהו שמכיר אותו, מישהו מהעבודה למשל, או אחד הדיירים של מר גולדנברג, ובסופו של דבר הסוד יתגלה לאימו ואז...

"אתה לא יודע שפסיכולוגים, רופאים ועורכי דין חייבים לשמור על סודיות ולא לגלות לאף אחד מה שהקליינטים שלהם מספרים להם?" השתוממה גילה כשהוא העז, אחרי חצי שנת דיבורים על ילדותו ומותו המוקדם של אביו, לגלות לה את חששותיו.

"כן, אבל... "

"וגם אם נניח שאנשים שמכירים אותך היו מגלים שאתה הומו, וזה היה מגיע איכשהו לאימא שלך, מה אתה חושב שהיא הייתה עושה?"

"אני לא יודע." התקפד רמי בתוך עצמו, "אני לא רוצה לחשוב על זה." פלט בזעף ולכסן מבט לשעון שהראה שיש עוד עשרים דקות עד סוף הפגישה, למרות שהן עלו לו כסף רב הוא היה שמח לוותר עליהן ולנוס משם, אבל אז, מה גילה תחשוב עליו?

"רמי," רכנה גילה לעברו ונגעה בעדינות בברכו, הבעת השתתפות רכה ומנחמת על פניה, "אתה כבר בן שלושים וארבע, ואף פעם לא הייתה לך חברה רצינית, לא עולה בדעתך שיש מצב שאנשים משערים שאתה..."

"כן, אבל הם לא יכולים להוכיח כלום כי אני כמעט אף פעם... מה אכפת לי מה אנשים חושבים אם אף אחד לא ראה אותי עם גבר?" התריס רמי בעקשנות.

"אמרת כמעט," שלבה גילה את ידיה בחיקה העגלגל והרך ובחנה אותו בסקרנות, "למה?"

"כי פעם אני... כי... זה קרה רק פעם אחת, והוא היה רק ילד בן שבע עשרה, ילד יפה מאוד וממש ממש סקסי אבל..."

"איפה נפגשתם?"

"באטרף, והוא ישר אמר שהוא בארון, והוא בכלל לא בטוח שהוא כזה, אבל בגלל שהוא הולך להתגייס בעוד שבוע הוא רוצה לנסות לפחות פעם אחת ו..." זיכרון השעות המעטות שבילה עם אור יפה התואר הרעיד אותו, זה קרה לפני כמעט שנתיים, ואור לא יצר איתו קשר מאז, וגם הכרטיס שלו באטרף נעלם אחרי חודש, ובין כה וכה הם לא עשו כמעט כלום, בעיקר נגעו זה בזה והתנשקו קצת, ולבסוף גמרו אחד על השני. מאז הוא לא פגש יותר אף אחד שעורר בו חשק להגיח מתוך הקונכיה  שלו, אף אחד חוץ מעוז המדהים שלא יצא לו מהראש מהרגע שראה אותו.

הפגישה הסתיימה סוף סוף, ורמי חזר לאיטו הביתה, מתכנן להתארגן לביקור בחדר הכושר, אבל משום מה, כמעט מבלי משים, גילה את עצמו עומד שוב לפני הבניין בו שכנה דירתם של עוז ויוני.

הוא הצליח להתאפק ולא ביקר שם כבר יומיים, בעצם יום וחצי אבל... רמי התלבט בינו לבינו וכמעט שהצליח לשכנע את עצמו לוותר ולהמשיך הביתה, אבל אז נפתחה פתאום דלת הבניין ויוני יצא החוצה, נושא תרמיל כבד על שכמו וגורר אחריו טרולי ענקי. שניה אחר כך צצה מונית לפני פתח הבניין ויוני דחף לתוכה את כל הכבודה שנשא עליו, רץ חזרה לבניין וחזר עם עוד טרולי, גדול אפילו עוד יותר מהראשון, בתוספת תיק גדול שנראה כבד מאוד.

יוני העמיס את מטענו על המונית, נכנס לתוכה והסתלק בלי להמתין לעוז. רמי לא היה יכול להתאפק יותר, הוא היה חייב לבדוק מה קורה פה. הוא עלה לדירה והופתע לגלות שהדלת פתוחה מעט, וכשהציץ פנימה גילה את עוז יושב בסלון ובוהה במבט קודר בטלוויזיה הכבויה.

"עוז?" הדף רמי את הדלת ונעמד על הסף, "מה קורה? הכל בסדר?"

עוז קם וניגש אליו, "הכל לא בסדר." אמר, דמעות גולשות על לחייו, "יוני עזב אותי." הוסיף והחל להתייפח בקול.

"כן, ראיתי אותו, אני... אני ממש מצטער חמוד." הושיט אליו רמי את זרועותיו בניסיון מגושם לנחם אותו, ונדהם כשעוז נכנס בין זרועותיו, נצמד אליו, השעין את ראשו על כתפו והרטיב את חולצתו בדמעות צער רותחות.

לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...