אילוסטרציה. , shutterstock.

 >  >  > 

התבגרות - פרק כא'

מלחמה זה דבר נורא

המפקד נדב, המ"כ של צוות 2, עצר ליד הרחבה וסקר את המחלקה שהתנשפו אחרי אימון כושר שהסתיים בריצת חמישה קילומטר.

"לא רע, מחלקה 1," הוא אמר והציץ בשעון, "גמרנו את האימון שתיים עשרה דקות לפני הזמן. בעוד שתיים עשרה דקות כולם עומדים מקולחים אחרי ששתיתם ליטר מים ליד כיתת סימולטור 2."

שתיים עשרה דקות מאוחר יותר עמדנו מתוחים בשלשות מחוץ לכיתה, מוכנים לקבל את המפקד.

"תפסו מקומות בכיתה," הורה המפקד יוני, המ"כ של הצוות שלנו.

נכנסנו לכיתת הסימולטור, שבה היו מסודרים ארבעים מסכים גדולים בחמש שורות, לפני כל אחד מקלדת, עכבר ושלט. כל טירון התיישב בעמדה, וכרגיל עומר ואני תפסנו עמדות סמוכות.

"בשיעורים עד היום למדתם להטיס את הכלנית, להשתמש ברובה ובמצלמה," אמר יוני, "היום נתנסה בלחימה בשטח פתוח. הסימולטור יציג לכם כיתת חיילים שצריכים לכבוש גבעה, ואתם תשלטו על כלנית שתפקידה לעזור ללוחמים. אתם צריכים לספק להם מידע ולחסל התנגדות. שימו לב שהאויב עשוי לירות בכלנית. יש שאלות?"

"המפקד, איך נדע מה החיילים מתכוונים לעשות?" שאל עומר.

"אתם תהיו מחוברים לרשת הקשר המחלקתית. לא תוכלו לדבר איתם, אבל תשמעו את מה שהם אומרים."

"המפקד, מה המידע שיש לנו על האויב?" שאלתי.

"באוזניות יגידו לכם את מה שהמודיעין החטיבתי יודע. שימו אוזניות על הראש ושיהיה לכם בהצלחה."

הרכבתי את האוזניות והקלדתי את שמי בחלון הכניסה. על המסך נראתה גבעה שעליה צמחו עצים ושיחים, ומעֶבְרָה השני השתרעו שכונות מגורים – בתים בגובה ארבע קומות שצפו על הגבעה. ענפי העצים נעו ברוח ומדי פעם עלים נשרו מהם. עשרה חיילים ירוקים היו שכובים על הקרקע במרחק מאתיים מטר מהגבעה, מתחבאים מאחורי קפל קרקע שעליו נחו גזרי עץ. על כביש שנמשך מאחורי החיילים נראה טיסן.

"כאן מודיעין חטיבה," שמעתי באוזניות, "אין מידע על כוחות אויב באזור."

"כאן 1," אמר קול אחר ואחד החיילים הירוקים הבהב, "שבעה חיילים יֵצאו לעבר העץ מימין," אחד העצים נצבע כתום, "השלושה האחרים יישארו כאן לחיפוי."

"כאן מודיעין חטיבה, צא לדרך בעוד שתי דקות, בהצלחה."

ניחשתי שזה האות שניתן לי להפעיל את הכטב"מ. אחזתי בשָלָט, לחצתי על כפתור ההמראה, הטיסן בסימולטור האיץ ועזב את הקרקע. הטסתי אותו לעבר העץ שאליו תכננה הכיתה לרוץ. מטח יריות נורה מהעץ ואני מיהרתי לשנות את כיוון הכלנית.

"כאן מודיעין חטיבה, זוהה אויב בעץ מימין."

המשכתי לעבר הגבעה, הטיסן חלף מעליה ואני הבטתי בצילומים שהופיעו בצד ימין של המסך. ראש הגבעה נראה נטוש.

"כאן מודיעין חטיבה, לא נצפה אויב על הגבעה."

כיוונתי את הכלנית לשיחים שגדלו בצד שמאל וגם משם עלו קולות ירי.

"כאן מודיעין חטיבה, זוהה אויב בצמחייה משמאל."

חזרתי לעץ מימין ומבעד לענפים ראיתי אדם לבוש בבגדים ירוקים. לחצתי על המסך במקום שבו הוא עמד. הטיסן ביצע לולאה באוויר וירה צרור קצר. האדם נפל. הטסתי את הכלנית סמוך לעץ. רגלה של הדמות ששכבה על הקרקע זז. נגעתי בפצוע עם האצבע. יריות נורו לעבר הכלנית מהצמחייה משמאל והתעלמתי מהן. הערכתי שהסיכוי שכדור יפגע בגוף קטן כמו טיסן ממרחק שלוש מאות מטר אינו גדול. הטיסן התרחק, חזר וירה שתי יריות נוספות. הדמות הפסיקה לנוע.

"כאן מודיעין חטיבה, האויב בעץ מימין חוסל. לפחות שלושה אויבים בצמחייה משמאל."

"כאן 1, נתקדם לעץ מימין. שלושה חיילים יְחַפּוּ על ההתקדמות. כלנית, תסייע ברתק."

שלושה חיילים ירוקים זחלו לראש קפל הקרקע והחלו לירות לעבר הצמחייה. הבטתי דרוך בשיחים, מחפש כתם צבע שיסמן לי היכן נמצאים חיילי האויב. שבעה חיילים ירוקים עזבו את קפל הקרקע וזחלו לעבר העץ מימין.

"כאן 1, הגענו לעץ מימין. עוד שתי דקות חמישה חיילים יצאו לראש הגבעה. שניים יישארו בעץ לחיפוי."

"כאן מודיעין חטיבה, לא נצפה אויב על הגבעה."

הטסתי את הכטב"מ לעבר ראש הגבעה, מוודא פעם נוספת שהמקום ריק מאדם. יריות בודדות נורו לעברי מהצמחייה משמאל.

"כאן 1, יוצא לדרך."

שלושת החיילים שנותרו מאחור חזרו לירות לעבר הצמחייה וחמישה חיילים ירוקים זחלו לעבר הגבעה. כשהם הגיעו לתחתיתה המסך בהק, רעש פיצוץ נשמע באוזניות, אבק התרומם לאוויר וחלקי גוף התעופפו לכל עבר.

"כאן מודיעין חטיבה, מפקד כיתה 1 וארבעה מחייליו נפגעו ממלכוד קרקע. המשימה נכשלה."

הורדתי את האוזניות והסתכלתי מזועזע סביבי. המבטים שראיתי הבהירו לי שגורלם של חבריי היה דומה לגורלי שלי.

"עד איפה הגעת?" שאל עומר.

"החיילים שלי התפוצצו בתחתית הגבעה."

"אני הגעתי לראש הגבעה, ולפני הספקתי להתחפר פתחו עלי באש מהבתים," הוא אמר.

"הקרב היה נראה כל כך אמיתי," אמרתי, "החייל שהתחבא מתחת לעץ, הוא נפגע מהירי הראשון אבל לא חוסל, אז עשיתי וידוא הריגה. הגוף שלו עף לאחור, זה היה מחריד."

כנראה שדיברתי בקול רם, משום ששאר החבר'ה הביטו בי. יוני התחיל לקום אבל המ"מ, שלא ראיתי מתי נכנס, משך אותו לכיסא.

"הוא וירטואלי, גיל, בסך הכל ביטים במחשב."

"זו בדיוק הבעיה," המשכתי. "במלחמה הבאה אני ואתה נהיה החיילים שמנסים לכבוש גבעה וטיסנים מרחפים מעליהם. אני ואתה נהיה הביטים שעולים על מוקש או חוטפים מכת אש מאיזה בניין שעומד ליד הדרך."

"אנחנו לא נלחמים סתם. אלה מחבלים. אם לא נמנע מהם, הם יהרגו את כולנו."

"הסתכלת בעיר? היא הייתה דומה לרמת השרון, הבניינים בני ארבע קומות, קוטג'ים, חצרות ירוקות. האנשים האלה הם כמונו, עומר, רובם רוצים לחיות ואנחנו כולאים אותם בתירוץ שהם מנסים להרוג אותנו, ולא מותירים להם ברירה אלא לפגוע בנו כדי שאולי נשתכנע שלא כדאי לנו לכלוא אותם. ואז אנחנו מסיקים שהם באמת רוצים לחסל אותנו ומקשים את חייהם. בסופו של דבר החיילים שלהם ושלנו, אתה, אני ושאר המחלקה, מקיזים דם והורגים אחד את השני, באותה קלות שבה אנחנו יורים בזומבים במשחקי מחשב."

בזווית העין הבחנתי ביוני נע בכיסאו ובידו של המ"מ אוחזת בזרועו.

"חבר של אח שלי נהרג בצוק איתן," אמר אחד החיילים מצוות 3, "אם הוא והאוגדה שלו לא היו נלחמים, חמאס היו זורקים אותנו לים."

"החבר הראשון של אימא שלי נהרג בלבנון," אמרתי, זעם במצטבר בקולי, "בזכות המוות שלו אני נולדתי. כל משפחה בארץ ידעה שכול. וגם כל משפחה פלשתינית. אנחנו ממשיכים להרוג כי אנחנו חושבים שהצד השני רוצה להרוג אותנו. בסדר. אבל הסימולטור הופך את ההרג לקל כל כך, למשחק, גורם לנו להרגיש טוב בכל פעם שאנחנו מחסלים אדם. כשנהיה בשדה הקרב, בשכם או בעזה או בסוריה ונירה במחבל נאמר לעצמנו 'איזה יופי, קטלתי אדם, התקדמתי לשלב הבא.' אבל האדם הזה אינו ביטים, יש לו אימא ואבא ואחים וחברים, יש לו חלומות."

דמעות עלו בגרוני. עומר ניגש אליי וחיבק אותי. הנחתי את ראשי על כתפו, מותש. קובי וניר צעדו לעברי והניחו יד על כתפי.

"מחלקה 1, בואו אִתִי," אמר המ"מ ויצא מהכיתה. השעה הייתה אחת בצהריים והשמש קפחה. נגררנו לעבר עץ השיטה. כשהגענו לשם השיגו אותנו המ"כים נדב ויוני שהביאו ג'ריקנים של מים וכולנו שתינו. לאחר מכן צעדנו חזרה לאזור המגורים ונכנסנו לכיתה ריקה שבה דלק מקרן.

"שבו," אמר המ"מ. התיישבנו. "פליישמן נגע בכמה נקודות חשובות ואני רוצה לדון בהן. לחמתי בצוק איתן בגדוד צבר ונכנסתי בגל הראשון לבית חאנון. שניים מהחברים שלי לא חזרו." הוא עצר וסימן ליוני שלחץ על מקלדת המחשב. תמונה של שכונה הרוסה הופיע על הקיר. יוני המשיך ללחוץ על המקלדת והתמונות התחלפו. גופות על הכביש, מכונית מפוצצת, שני חיילים נושאים חייל מדמם, בית הרוס וממנו מבצבצות רגליים קטנות ללא נעליים.

"הייתי שם," הוא אמר, השתתק ונשם מספר פעמים. "מלחמה זה דבר נורא. אתה נחשף לצד הכי אלים של האדם. אין דרך לייפות את המציאות אבל חשוב להבין למה אנחנו נלחמים. המטרה שלנו היא להגן על ההורים שלנו, על האחים והאחיות שלנו, על החברים שלנו. אם לא נגן עליהם, לא נהיה פה. האם יש דרכים לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי בשלום? יתכן. עד שזה יקרה, אנחנו שומרים על המולדת. חלק מאיתנו חושבים שהממשלה לא עושה די בשביל להשיג שלום, חלק אולי חושבים שהממשלה לא רוצה שלום. אני לא אביע דעה בעניין. זו הממשלה שלנו, שאנחנו בחרנו, והיא מייצגת אותנו.

"מלחמה היא דבר נורא," הוא חזר על דבריו. "כמו שפליישמן אמר, ניצחון אומר שחיסלנו חיים, שהותרנו צלקות בלבבות של אלפי אנשים, צלקות שלא יחלימו לעולם. אני מקווה שלא ניאלץ להילחם. אבל אם כן, תזכרו תמיד שהאויב אינו ביטים. האויב הוא אדם בדיוק כמונו, למעט העובדה שהוא רוצה לפגוע בנו, ולכן אנחנו נאלצים לפגוע בו. לא רוצים, נאלצים.

"הסימולטור הוא אמצעי להכין אתכם לקרב. הוא ריאליסטי וטוב שכך. אני רוצה שבכל פעם שאתם שולחים בסימולטור את הכלנית שלכם לנטרל מחבל, בכל פעם שאתם יורים במטרות במטווח או באימונים אחרים, תדמיינו שאלה אנשים בשר ודם. אל תחוסו עליהם, משום שאם תשאירו אותו בחיים, הם יחסלו אתכם. עם זאת אני רוצה שיכאב לכם על כל חיים שאתם לוקחים, בין אם הם אמיתיים או וירטואליים. הכאב הזה עושה אותנו בני אדם."

המ"מ ניגב את עיניו מהדמעות שנקוו בהן.

"פליישמן, תודה שהעלית את הנושא. המחלקה חופשית לחמש דקות."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...