אילוסטרציה. , shutterstock.

 >  >  > 

התבגרות - פרק יז'

שתי נשמות שהן אחת

אחרי שיחת פתיחה עם מפקד הפלוגה, בחור נמוך ומוצק עם שיער מגולח, המפקדים שיחררו אותנו לחדרים, לשעת ת"ש. הצוות שלנו חלק חדר עם צוות 4 והבנים של צוות 10. החיילים התקבצו סביב מיטת הקומתיים של עומר ושלי.

"למה רצית לעבור לצוות 1, פליישמן?" שאל אִיתָי, החייל שתפס את המיטה לידי.

"אני ועומר חברים טובים," עניתי.

"איך שכנעת את המ"מ?"

סיפרתי להם על השיחה שהייתה לנו.

"הוא גאון," אמר אורן מצוות 10. כל המבטים הופנו אליו.

"אם הוא היה משאיר אותך בצוות 3 היית מריר וממשיך להסתבך עם המפקדים," הסביר אורן, "ואם הוא היה מעביר אותך לצוות 1 הוא היה מראה לכולם שאפשר לעשות מה שרוצים ומאבד את הסמכות הפיקודית. אז הוא העביר אותך ווידא שתהיה בצד שלו, ובאותה הזדמנות הבטיח שכולם ידעו שהוא חכם."

"אתה באמת מתכוון להיות מצטיין הטירונות?" שאל מישהו שלא זכרתי את שמו.

"כן," עניתי. קיבלתי את מבוקשי מהמ"מ ואני ארק דם כדי למלא את ההבטחה שנתתי לו.

"תצטרך לעקוף אותי," אמר יניב מצוות 4.

"ואותי," הוסיף אחר.

"לא אותי," אמר אורן, "אני לא מבין למה גייסו אותי לקרבי."

* * *

התקלחנו בזריזות, צחצחנו שיניים, צלצלנו הביתה ונותרו לנו עשרים דקות לשעת השינה. עומר ואני התרחקנו מהמבנים.

"רצים לעץ?" אמרתי.

"רצים לעץ."

שלוש דקות מאוחר יותר ניצבנו מתחת לעץ השיטה שהסתיר את מבני הבסיס. השקט עטף את המקום ורוח קרירה נשבה. עומר הסתכל על השמים.

"הדובה הגדולה," הוא הצביע, "דרקון, קֶפֶאוּס, קסיופיאה, אנדרומדה."

"אני אוהב אותך," אמרתי והצמדתי אותו אליי.

"ואני אוהב אותך," הוא השיב ושפתיו הרטובות העבירו בגבי צמרמורת.

עמדנו נסתרים מהעולם, ידי כל אחד מאיתנו הרימו את החולצה הצבאית של השני והרגישו את חום גופו, לשונותינו טעמו זו את זו. לא זכרתי את הבית שהשארתי הרחק בצפון, את המפקד אורי שהתעקש להריץ אותנו, את המ"מ העייף שבוהה במסך המחשב. המדבר, עומר ואני, שתי נשמות שהן אחת באמצע השממה.

אחרי מספר דקות השעון של עומר צלצל. נשיקה אחרונה, הכנסנו את החולצות למכנסיים ורצנו חזרה לחדר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...