אילוסטרציה. , shutterstock.

 >  >  > 

התבגרות - פרק טז'

טירונות

אבא הוריד אותי בשער של הבקו"ם. "תזכור שהטירונות היא משחק," הוא אמר, "יטרטרו אותך, לא יתנו לך לישון, ינסו להשכיח ממך את האזרחות והחיים הנוחים. אל תשכח לחייך תמיד." הוא תפס אותי וחיבק אותי חזק. "אני אוהב אותך, בן, שמור על עצמך."

"אני אוהב אותך, אבא, ביי."

התרחקתי לעבר עומר שהמתין ליד הרמזור. נכנסנו לבסיס והצטרפנו לגוש גדול של נערים ונערות בני גילנו. במשך כמה שעות היינו שתי כבשים בעדר ודאגנו להישאר אחד עם השני: השארנו באפסנאות את התיק שהבאנו מהבית, ראינו סרטון טיפשי, מילאנו טפסים, הסתפרנו, הצטלמנו, קיבלנו חיסונים, אכלנו, חתמנו על ציוד צבאי ולבסוף מצאנו את עצמנו יושבים ברחבה מוצלת עם 150 טירונים. ניצלתי את ההזדמנות שישבנו בצפיפות ונצמדתי לעומר.

"לאיזה מין סיירת שולחים אותנו?" שאלתי.

"עם כל הבנות והחנונים, זו לא יכולה להיות סיירת לוחמת," הוא לחש בתשובה.

"טירונים," משך חייל ג'ינג'י את תשומת ליבנו, "ברוכים הבאים לסיירת נשרים. כל מי שאני יקריא את שמו ייכנס לאוטובוסים מאחוריי. גיא אבריאל." בחור שמנמן קם וגרר אחריו צ'ימידן גדול. "אלי אברון, מורין אגסי."

עומר עלה על האוטובוס השני ואני על השלישי, ואת הדרך דרומה ביליתי בהעלאת זיכרונות מהבילויים שלנו בחודש האחרון. אחרי שעתיים וחצי ירדנו מהאוטובוסים וסחבנו את הצ'ימידנים לרחבה שהייתה דומה להחריד לרחבה שעזבנו בבקו"ם. השעה הייתה חמש וחצי אחר הצהריים והחייל הג'ינג'י שהקריא את השמות הורה לנו להשאיר את התיקים וללכת לחדר האוכל. ארבעים דקות מאוחר יותר ישבנו ברחבה, ולידה עמדו ארבעה עשר חיילים בעלי פנים קשוחים, כל אחד מהם החזיק מספר, מאחד עד ארבע עשרה.

"שלום לכולם," אמר החייל. "אני המפקד אוּרִי, הרס"ר של הפלוגה. ברוכים הבאים לבסיס האימונים של סיירת נשרים."

הבטתי סביב. מימין שכן חדר האוכל, ומאחוריו שמונה בניינים ארוכים. מלפנינו עמדו מספר מבנים קטנים, מאחורינו מבנה ריבועי, משמאל השתרע משטח אספלט ארוך ששני פסים לבנים נמשכו מצידו האחד לשני, מצידו השני של המשטח ניצב מבנה ריבועי נוסף, ומעבר להם – ים של חול. הבית שלי לשנים הקרובות.

"דבר ראשון נתחלק לכיתות. דבר שני תלכו לחדרים שלכם ותשאירו את הציוד. דבר שלישי נחזור הנה ונתחיל את האימונים. ברור?"

המהומי הסכמה.

"ברור?" הוא חזר על השאלה.

"כן." ענו כמה מהחבר'ה.

"כשאני שואל אם ברור, אתם עונים 'כן המפקד אורי,' ברור?"

"כן המפקד אורי," צעקו כולם.

אכן משחק, כמו שאבא אמר, חשבתי.

"גיא אבריאל, צוות 8; תשאיר את התיק במקום, תרוץ ותעמוד מאחורי המ"כ שלך; אלי אברון, צוות 3; מורין אגסי, צוות 14."

אחד אחרי השני קמו הסובבים אותנו ונעמדו מאחורי שורת המפקדים.

"עומר מנצור, צוות 1."

"אני אתפלל בשביל שנינו שנהיה ביחד," אמר עומר, תפח על שכמי, והצטרף בריצה לקבוצה שעמדה מאחורי חייל שחור שיער ורחב כתפיים.

"ארז מקמל, צוות 6; אירית נהרין, צוות 10."

שמות, מספרים, טירונים קמים.

"גיל פליישמן, צוות 3."

לא! צווחתי בליבי. אני לא מוכן לבלות שנתיים ושמונה חודשים במרחק נגיעה מעומר, לפגוש אותו מדי יום לארוחת הבוקר ולהיפרד ממנו ליום נוסף. הבחנתי בפניו של עומר נופלות. אף אחד, גם הצבא, לא ירחיק אותי ממנו. נעמדתי ונשארתי במקום.

"גיל פליישמן, צוות 3," חזר אורי.

"אני מבקש להיות בצוות 1," אמרתי.

עיניו של המפקד הג'ינג'י התרוממו באיטיות מהניירות שאחז והתמקדו בי, והוא יישר אצבע אחת.

"מה אמרת, פליישמן?"

"אני מבקש להיות בצוות 1."

"מה אמרת, פליישמן?" הוא יישר אצבע נוספת.

לא הבנתי מה הרס"ר הג'ינג'י רוצה אבל ידעתי שלא אוותר.

"אני מבקש להיות בצוות 1," הגברתי את קולי.

הוא יישר אצבע שלישית.

"המפקד אורי," לחשה מישהי שישבה סמוך אליי, "קרא לו המפקד אורי."

"המפקד אורי, אני מבקש להיות בצוות 1, המפקד אורי."

אורי נעץ בי את עיניו במשך עשר שניות. אולי התוכנה שלו נתקעה כי אף אחד לא חשב לתדרך אותו מה לעשות כשטירונים לא נשמעים לו, אמרתי בליבי והשתדלתי לא לחייך.

"אתה מבקש להיות מוצב בצוות 1, טוראי פליישמן?"

"כן, המפקד אורי."

"יש מישהו נוסף בפלוגה שיש לו בקשות מיוחדות?" הוא פנה לשאר הטירונים.

שתיקה עטפה את הרחבה כשהכל הביטו בו ובי.

הוא הביט בשלוש אצבעותיו המורמות, הסתובב והצביע על עץ שיטה דהוי שעמד במרחק חצי קילומטר מאיתנו.

"טוראי פליישמן, שלוש פעמים הלוך וחזור לעץ בריצה, ובכל פעם שאתה מגיע אליו, עשרים שכיבות סמיכה. זוז."

נראה שהתחלתי את הטירונות ברגל שמאל, הרהרתי. לא פלא, כולי שמאל אחד גדול, צחקתי בלי קול והתחלתי לרוץ.

"פלוגה, מה אתם עושים פה?" קרא אורי, "חבר שלכם רץ ואתם מתבטלים כמו צ'אחות? פלוגה, כולם אחרי טוראי פליישמן, זוז!"

הגעתי לעץ, ירדתי לשכיבות סמיכה וכשסיימתי הגיעו ראשוני החיילים, ביניהם עומר, מובלים על ידי אחד המפקדים, מספר ארבע, אם אינני טועה.

"פליישמן, אל תברח לפלוגה," הוא אמר, "רד לעוד עשרים שכיבות סמיכה ורוץ עם כולם."

"אל תעשה שטויות," אמר לי עומר לאחר שהתרוממתי מהסט הנוסף של שכיבות הסמיכה ורצנו כתף בצד כתף לעבר הרחבה.

"אני לא אשרוד בצוות אחר."

"גיל, תבטיח לי שלא תעשה שטויות."

"אני," פתחתי.

"גיל, תבטיח לי. יעיפו אותך מהסיירת ולא נשרת יחד."

פרידה מדי יום תִשְׁחַק אותי, ידעתי. כל מבט חטוף שאין אחריו מגע יקלף ממני שכבת חיים ובסופו של דבר אשאר שלד לבן ומתוסכל.

"עדיף להיפגש קצת מדי פעם מאשר רק בסופי שבוע כששנינו הרוגים מעייפות," הוא המשיך.

"בסדר."

אחרי רבע שעה חזרנו בראש קבוצה גדולה של חיילים לרחבה בזמן שהחנונים היו באמצע הסיבוב השלישי.

"פלוגה, ספרינט לעץ וחזרה, זוז," קרא אורי. המ"כ שהוביל אותנו עד עכשיו פתח בשעטה ואנחנו רדפנו אחריו.

מספר דקות מאוחר יותר שבנו מתנשפים. המ"כים נעמדו לאורכה של הרחבה והחזיקו את המספרים, והטירונים חזרו למקומות שבהם היו לפני הריצה, אלה התיישבו ברחבה, אלה עמדו בקבוצות מאחורי המפקדים.

"טוראי פליישמן, המפקד המ"מ מחכה לך בבניין הראשון בחדר 13," הצביע אורי לכיוון המבנים הקטנים ושב להביט ברחבה. "דניאל פליישר, צוות 7; אירנה צולקינסקי, צוות 12."

כמה שאני מוכשר, הרהרתי, להישלח למ"מ כמו תלמיד מפריע עוד לפני שהטירונות מתחילה. עיניו של עומר ליוו אותי כל הדרך לביתן הסמוך. דפקתי על הדלת.

"היכנס."

נכנסתי וסגרתי את הדלת אחריי. בחור בן 21 ישב מאחורי שולחן מתכת. בפינת השולחן עמד מחשב ואת שארית השולחן תפסו ניירות.

"המפקד, אמרו לי שקראת לי."

"גיל פליישמן?"

"כן המפקד."

הוא סקר אותי ארוכות. היו לו עיניים חומות, אף דק וכתמים שחורים מתחת לעיניים. האם הוא ישלח אותי חזרה לבקו"ם? ינאם לי שהצבא הוא לא תוכנית כבקשתך? הוא הציץ במחשב, קפץ את שפתיו ושב להביט בי.

"אני מצפה ממך להיות החייל המצטיין בטירונות," הוא אמר.

"כן, המפקד."

"לא הבנת אותי, פליישמן. אני לא רוצה לשמוע תשובה אוטומטית של רובוט. אני רוצה לשמוע החלטה מודעת, שאתה מכיר בכישורים שלך ובחשיבות הצבא, שאתה מבין שהטירונות היא שלב חשוב והכרחי להפוך קבוצה של בני נוער ליחידה מגובשת ולוחמת, שאתה שואף להיות חייל מצטיין, לצאת לקצונה, ושבעוד שנתיים וחצי אתה תשב במשרד הזה ותקלוט טירונים צעירים."

מה קורה כאן, תהיתי. אני אמור לעוף מהסיירת, לא לצאת לקצונה.

"מה אתה אומר, פליישמן?"

"אני מבין, המפקד, בסדר גמור."

חיוך עייף עלה על שפתיו של המ"מ.

"חזור לצוות שלך, פליישמן. בהצלחה בשירות."

"כן המפקד, תודה המפקד."

חזרתי לרחבה ונעמדתי מאחורי המ"כ השלישי בשורה, שהסתובב לעברי.

"הצוות שלי מלא, פליישמן, אתה בצוות 1."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...