שדה תעופה (אילוסטרציה)
שדה תעופה (אילוסטרציה). צילום: Robert Couse-Baker, Flickr.

 >  >  > 

הטובים לטיס - פרק ו'

אדם

אונ' בן גוריון, באר שבע, המחלקה להיסטוריה של עם ישראל  25.5.18  9,49

"שלום." הוא עונה במהירות, יש לו הרצאה להעביר עוד כמה דקות.

"מה שלומך ענת? כן, תודה שאת חוזרת אליי."

"כן. לגבי איזה חניך. יש איזה חניך אחד ש..." ואז לפתע הוא נזכר בשיחה אמש ומשתתק.

הפוגה קלה. זיעה מכסה את פניו. חם לו, מאוד מאוד חם. "אהמ... רציתי לברר כמה פרטים על איזה חניך מהפרחי טיס, אבל זה לא קריטי, באמת, רק כשיהיה לך זמן. כן... באמת שלא קריטי." הוא מאדים, נבוך מהשקר שבדה.

"טוב, תודה על זמנך וסליחה על הטרחה." הוא אומר במהירות ומנתק את השיחה.

 

 רמת אביב ג'  28.5.18  21,36

הם ישבו בחדרו של רז, משחקים משחקי מחשב וזוללים פיצה וסושי.

רז הזמין את אופק וערן מהקורס ואת אורן ושגיא מהצופים, ערב נערים טיפוסי.

"איך זה  שמה בקורס שלכם?" שאל שגיא, שהתגייס לדובר צה"ל.

"קשה טיכו." התלונן אופק - "כל הזמן מעיפים משם אנשים."

"וואי, נשמע סיוט." אמר שגיא.

"אבל מה? מעיפים את האנשים הנכונים. כל הטמבלים עפו." העיר רז.

"תגידו, כמה הוצאתם במבחן בהיסטוריה?" הסב ערן את נושא השיחה למבחן המסכם בהיסטוריה צבאית. ערן עדיין היה שקוע בשיחת טרום הדחה שנערכה לו לפני יומיים. המפקדים הזהירו אותו שהוא חייב לשפר את הישגיו ולא בוועדת הניפוי הקרובה הוא צפוי להיות מודח מהקורס.

בדרך כלל אין זה נהוג שמפקדים עורכים שיחה מעין זו עם פקודיהם, אך מפקדו של ערן, סגן עוז, לא רצה לוותר על פקודו. מה גם שאחיו של ערן למד עם סגן עוז באותה הכיתה וערן הכירו עוד לפני הקורס.

"קיבלתי 77. היה קשה המבחן המזדיין הזה." התמרמר אופק שנחשב החכם שבחבורה.

"קיבלתי 62, הם הולכים להעיף אותי כנראה." אמר ערן.

"שטויות, המבחן הזה לא אומר כלום. לא מעיפים על ציונים." אמר אופק בידענות.

"כן, הם כן. אם הם רואים שאתה לא משתפר אז כן." התווכח אתו ערן.

רז שתק במהלך הוויכוח.

"מה אתה שקט?" שאל אותו אופק.

 "וכמה הוצאת במבחן בהיסטוריה?" הוסיף ערן.

רז ניסה להתחמק מלשוחח על המבחן, "סתם... חשבתי על איזה משהו..." אסור שידעו שתפסו אותו מעתיק, אסור שידעו מה אביו עשה.

אולם הם חיכו לתשובה, דממה השתררה בחדר. "תקשיבו מה שמעתי לא מזמן," ניסה לשנות את נושא השיחה.

"מה?"

"הלכתי בבסיס בערב של סוף השבוע הסבה, ופתאום שמעתי את שמשוני, מגף ד' מתבכיין למפקד שלו..."

"על מה?" הם שאלו בסקרנות הולכת וגוברת.

רז חיכה מעט, מוסיף דרמטיות לאווירה, ואז הוא הפיל את הפצצה, "שהוא הומו."

קריאות תדהמה וצחקוקים נשמעו בחדר.

"מה? שמשוני באמת הומו? בחיים לא הייתי חושד." התפלא ערן.

"מי זה השמשוני הזה?" שאל אורן, שטרם התגייס.

"סתם איזה קופיף משכונת התקווה שהתקבל על תקן טעוני טיפוח." השיב אופק ולא התאמץ להסתיר את שנאתו היוקדת.

אופק תעב את שמשוני. לדעתו הוא גזל ממנו את תואר מצטיין הטירונות שקיווה לקבל.

ערן, שלא היה באירוע ההתנגשות החליף עם שמשוני מספר מילים ודווקא התרשם שמדובר בבחור נחמד, אולם לא רצה להתנגד לדעתם של חבריו.

"אתם יודעים איך מתחנו איזה הומו אחד שהיה אתנו בכתה?" שאל אורן והם הטו אוזן בסקרנות.

"אמרנו לו שהערס של השכבה נדלק עליו, והוא האמין לנו... אז הוא הלך לאותו בחור וניסה להתחיל אתו." אורן געה מצחוק, "ההוא כמעט פרק לו את הצורה." סיים בצחוק בלתי נשלט, רז ואופק הצטרפו אליו.

שגיא סלד מהתנהגותם של חבריו, "די חבר'ה, זה לא יפה." אמר.

הם התעלמו ממנו.

"אולי גם אנחנו נעשה משהו כזה?" אמר אופק בזדוניות והביט ברז במבט שואל, מחכה למוצא פיו של המנהיג.

"אנחנו נעשה משהו יותר טוב." אמר רז בחיוך מרושע ולא פירש.

 

ערד  28.5.18  23,54

הוא עשה את המסלול הקבוע, הקיף את השכונה, ירד לכביש הראשי, עבר את אזור התעשייה, פנה שמאלה בכיכר והגיע לפארק, שם סיים את ריצתו. הוא רץ באותו המסלול במשך שנים, כבר מכתה ט'. אז החל לחלום בסתר על קורס הטיס.

תמיד מתחיל באותה שעה - אחת עשרה - תמיד מסיים באותה שעה, תמיד רץ במהירות קבועה, ללא שינויים. תמיד המסלול היה ריק.

תמיד אחרי הריצה היה הולך לברזיה בפארק, שותה קצת מים ומסדיר נשימותיו, ואז היה עולה לגבעה הקטנה שהייתה במרחק מאתיים מטר משם, היא הייתה מקום המפלט הסודי שלו. הוא היה שוכב פרקדן בראשה, מביט אל השמיים זרועי הכוכבים, מדמיין את מטוסו מבליח ביניהם, שוקע בדמיונות שהלכו והשתכללו מריצה לריצה. הגבעה הייתה המקום אליו ברח מהמציאות, המרה לעיתים, מהקשיים שפקדו אותו, הגבעה הייתה שלו ורק שלו.

מעת שהתחיל את הקורס לא ביקר בגבעה יותר. היציאות הביתה היו מועטות וקצרות והוא העדיף לנצל אותם בחיק משפחתו וחבריו. עכשיו זו הייתה הפעם היחידה שנתנו לו רגילה והוא התיר לעצמו לעשות ריצה ולבקר בה שוב.

הוא עלה אל הגבעה, מצפה למדיטציה הקבועה שלו.

אבל לפתע הוא הבחין שהוא לא לבד. מישהו פלש לגבעה שלו. דמות זרה ישבה בראש הגבעה.

הוא קרב אליה באיטיות ובדממה כמו שלימדו אותו בקורס. זה היה בחור צעיר, בעצם נער ממש, בעל שיער אדום. הוא לבש סוודר סרוג וצעיף רקום שנראה מיושן.

הזר ישב כשגבו מופנה לאיתמר ולא נראה שהוא מבחין בו.

איתמר כבר החל לסגת, מישהו כבש את הגבעה שלו, חילל אותה, היא לא תשוב שנית למעמדה הקודם.

הוא סיים להתאבל בליבו על הגבעה, וניחם את עצמו בכך שהוא ימצא מקום אחר, מקום חדש שיהיה רק שלו.

לפתע נשמע בכי חרישי. איתמר הופתע. הוא לא ציפה לאירוע שכזה ונשאר נטוע על מקומו.

הזר לא חשב שמישהו צופה בו ובכיו התגבר. הוא החל לייבב בעוז.

הוא הזדהה עם הזר – גם הוא היה נוהג לפרוק את רגשותיו בגבעה, גם הוא היה טומן ראשו בדשא המוריק וברגבי האדמה הלחים ולוחש להם את שמותיהם של אהובי ליבו, את פחדיו, את סודותיו כמוסים. והם היו מקשיבים, רק מקשיבים והוא ידע שהם ינצרו את סודותיו לנצח.

איתמר ניסה לפסוע באיטיות במורד הגבעה ולהסתלק משם. לא רצה להפריע לזר ברגעיו האינטימיים עם הגבעה.

רגלו פגעה באבן שהתדרדרה במורד הגבעה. הרעש נקלט באוזניו של הזר והוא הסתובב בבהלה והצטמרר בפחד כשראה את איתמר במרחק קטן ממנו.

"אני מצטער." אמר איתמר אולם לא היה יכול להימנע מלסקור את מראהו של הבחור, ולמרות הראות הדלה בחושך הכבד הבחין שמראהו מוצא חן בעיניו מאוד.

עיניו נצצו בגוון ירוק בהיר , פניו היו עדינות מאוד, זרועות נמשים, כמעט נשיות. אפו היה סולד ולחייו היו חלקות משערות.

"שמעת את כל זה?" שאל הזר, קולו רועד. פניו האדימו מחמת הבושה.

"לא." שיקר איתמר. "במקרה עברתי פה... פשוט... פעם הייתי נוהג לבוא לכאן לפעמים."

"מה שמעת?" הוא שאל.

"באמת שכלום, בשנייה שראיתי שיש כאן מישהו התחלתי לחזור."

"אוקי." אמר הזר ונראה שנרגע מעט.

"טוב, אז ביי." ענה איתמר והתחיל ללכת.

"ביי." ענה הזר.

לפתע איתמר נעצר, חזר על עקבותיו והתיישב לצדו של הזר. "אתה רוצה לדבר על זה?" שאל.

הזר השתהה מעט בתשובתו. "כן. אני רוצה."

"קוראים לי איתמר. איך קוראים לך?" שאל ושלח את ידו ללחיצה.

"אדם." הוא ענה ולחץ את ידו.

"נעים מאוד אדם." 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...