חתול
חתול. צילום: הנדל, צילום עצמי.

 >  >  > 

הפוך - פרק י' ואחרון

לא ניפרד יותר לעולם

כמה ימים אחר כך הלכתי לי לתומי לעשות קניות והופתעתי לפגוש את אליהו שוורצמן, הבן של מר שוורצמן הקשיש שגר כיום בדירה לשעבר שלי ושל נדב. הוא שמח לפגוש אותי, לחץ את ידי, שאל מה נשמע ומה שלומי, ושמח לשמוע שהכל בסדר אצלנו - שאימא של נדב מרגישה יותר טוב, ושהתאומים של נדב גדלים לתפארת, גילה לי שאשתו בהיריון ברוך השם, ושהוא בא לעשות פה קניות בשביל אימא של אשתו ששוכבת חולה וקשה לה לצאת, ורק אחר כך שאל, מסמיק קצת, מה עשינו עם העטיפה של הקונדום שהוא השאיר בטעות בחדר השינה.

"זה היית אתה?" נדהמתי, "זרקנו אותו כמובן." הוספתי, "למה אתה שואל?"

"פחדתי שאשתי, אז היא הייתה ארוסתי, תמצא אותו, או שחס וחלילה אימא שלה... הן הלכו לשם למדוד את החדרים כדי לדעת אם המיטה שהוריה קנו תיכנס לחדר השינה, ופחדתי נורא שאם הן יגלו את העטיפה אז..."

"יכולת להגיד שזה שלנו."

"כן, זה מה שתכננתי להגיד אם הן היו שואלות, ואז הייתי חוטף מנה עוד יותר גדולה כי נשבעתי לה שמיד אחרי שעזבתם דאגתי לנקות טוב טוב את הדירה מכל הלכלוך של ההפוכים האלה, איזה מזל שהן לא מצאו כלום." אמר אליהו, לא מודע כלל לעלבון שעלב בי ובנדב, והמשיך והסביר לי למרות שלא שאלתי שהוא נזקק לקונדום בגלל הפגישה שהייתה לו עם בחורה אחת ש... "יש נשים שמתחתנים אתן, ויש כאלה שלוקחים למיטה." הסביר, "וידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי כי אחרי החתונה..." הוא נאנח בערגה, טפח על שכמי והסתלק.

חזרתי הביתה מהורהר. מי היה מאמין שאליהו שאביו התפאר תמיד שהוא צדיק ושהוא לא יתחתן עד שימצא מישהי צדיקה כמותו יתגנב לדירה ריקה בשביל זיון אחרון לפני החתונה. השתוקקתי לספר לנדב על פתרון התעלומה, אבל חששתי להתקשר אליו ושוב לקבל את התא הקולי המנומס שלו, או את המזכירה התקיפה שלו שאף פעם לא הסכימה להעביר לי אותו. החתונה של מירי ורמי תהיה בעוד שבוע, אם הוא יגיע ניפגש שם, ואם הוא יסכים לדבר איתי אני אספר לו הכל. ומה אם הוא יבוא עם מישהו אחר, או אולי עם מישהי? מה אני אעשה אז? לא הייתה לי תשובה לבעיה המעיקה ההיא. החלטתי להפסיק לחשוב על זה והלכתי לסדר את המצרכים שקניתי. אחר כך התלבטתי אם לקפוץ למירי להגיד שלום או להישאר בבית ולהירדם מול הטלוויזיה, ופתאום דפיקה בדלת. הייתי בטוח שזה איציק מוועד הבית שבא לקחת את הצ'קים שהכנתי לו, בלי לטרוח להביט בעינית הדלת פתחתי וזה היה נדב.

הוא נראה מוזנח ומותש, רזה, פניו לא מגולחות ושערו ארוך מידי. עמדתי בשתיקה והבטתי בו בעוד הוא מביט בי בחזרה. "אתה נראה עייף," אמרתי אחרי כמה שניות שנמשכו נצח ולקחתי מידו את מזוודתו המוכרת, "בוא, תיכנס, רוצה לשתות משהו, אולי לאכול?"

"לא, תודה, אני רק רוצה..." הוא הושיט אלי את ידיו, "אפשר חיבוק?" לחש.

שמטתי את המזוודה ונצמדתי אליו, מאמץ אותו אל ליבי ומנשק את שפתיו, "גילי אני כל כך אוהב אותך, התגעגעתי אליך נורא." החזיר לי נדב נשיקה, "וסליחה שאני דוקר." התנצל.

"אתה לא צריך לבקש סליחה על כלום, זה אני ש... אני כל כך אוהב אותך נדב, הייתי כל כך אומלל בלעדיך, אני לא רוצה שנפרד יותר לעולם."

"לא ניפרד לעולם." הבטיח נדב ומשך אותי לעבר חדר השינה, "נשבע לך שמהיום נהיה תמיד יחד."

 

אפילוג

אף פעם לא סיפרתי לגיל למה כעסתי כל כך ולמה הענשתי ככה את שנינו. אם הוא היה שואל הייתי מספר, אולי, אבל הוא לא שאל ובכל פעם שניסיתי לדבר איתו על התקופה האיומה ההיא הוא היה משנה בתבונה את נושא השיחה. גילי החמוד שלי, הוא תמיד היה יותר חכם ממני.

רק למירי סיפרתי פעם, כשישבנו וסידרנו בשביל אימא את אלבום התמונות של התאומים ותוך כדי כך הרשינו לעצמנו לשתות קצת יותר מידי, וכמו שקורה לפעמים - נכנס יין ויצא סוד. אגב האלבומים, אני רציתי לסדר את כולם בטבלט המשוכלל שקניתי לאימא לכבוד יום הולדתה השבעים, אבל היא התעקשה על אלבום אמיתי מנייר. הטבלט לא נראה לה די אמין. הדפסתי אם ככה את התמונות הכי מוצלחות על נייר, ובאותה הזדמנות רכשתי אלבום נאה כרוך בבד קנווס איכותי והתיישבתי להדביק את התמונות באלבום. מזל שמירי באה לעזור לי כי די מהר איבדתי את הסבלנות ולא תמיד זכרתי מתי צולמה כל תמונה, ולפעמים אפילו התבלבלתי בין דנה לחגי שעד גיל שש בערך נראו די דומים. בין התמונות הרבות היו גם כמה תמונות שצולמו באתר הבנייה באיטליה. אחת מהן שצולמה מרחפן הייתה מוצלחת מאוד, ראו בה את כל השכונה שתכננתי משתלבת בצורה נאה מאוד בנוף ההררי. התחלתי להסביר למירי מה בדיוק עשיתי ולמה תכננתי דווקא ככה ולא אחרת, ואיך השכונות העתיקות יותר של העיר מתמזגות בצורה מוצלחת עם השכונה החדשה, אבל אותה עניין דווקא לדעת מי זה הטיפוס הזה שעומד לידי ומחייך מאוזן לאוזן. "אה, זה לואיג'י, מנהל העבודה שלי, בחור טוב למרות שהוא קתולי ואה... לא חשוב."

"כן חשוב," התעקשה מירי, "מה הסיפור איתו, עם הלואיג'י הזה? בגללו כמעט נפרדת מגיל?"

"לא, לא בגללו אלא בגללי, בגלל שהייתי דביל ורמאי, לא שלואיג'י היה יותר טוב, אבל... עזבי, זה סיפור ארוך ומסובך."

"אני אוהבת סיפורים ארוכים ומסובכים." התעקשה מירי ושתתה עוד קצת מהיין שלה.

"טוב, את ביקשת, אל תאשימי אותי אם תקבלי בחילה ממה שתשמעי." מזגתי לעצמי עוד בירה, "לואיג'י, כמו שאת רואה, היה גבר רציני, בחור גדול וחזק, מאוד סמכותי, מאוד גבר גבר כזה, קתולי אדוק, כמו כולם שם, ונשוי כמובן, היו לו איזה חמישה שישה ילדים ואם אשתו הייתה מסכימה הוא היה שמח להביא עוד כמה במביני, אבל היא כבר התעייפה מלידות והשיטה שלה לא להיכנס להיריון הייתה להפסיק לעשות סקס כי לקתולים אסור להשתמש באמצעי מניעה, ולכן הוא ואני... או זה בכל אופן מה שהוא סיפר לי כדי לתרץ את זה שמידי פעם, אחרי שכל הפועלים היו נוסעים הביתה, הוא היה מתנפל לי על הזין ו... את ההמשך את בטח מבינה לבד, רק אחרי שחזרתי הביתה, לגילי, עלה פתאום בדעתי שהתירוץ שלו היה ממש עלוב, כי מה הפריע לו לקבל מבחורה אחרת מה שאשתו לא רצתה לתת? למה הוא בא דווקא אלי, ואיך הוא ידע שאני... ממתי לסטרייטים, לא משנה כמה הם חרמנים, יש גיידאר?

"אני לא יודעת." אמרה מירי, "לא מבינה בזה הרבה, ואני גם לא מבינה למה אחרי שאתה והקתולי הנשוי שלך הוצאתם אחד על השני את החרמנות שלכם הלכת ורבת דווקא עם גילי החמוד שבחיים לא חלם אפילו לבגוד בך."

"כי הוא שם מולי מראה שהראתה לי איזה מניאק מגעיל אני, כל זמן שהוא לא ידע שאני בוגד בו הצלחתי לספר לעצמי שזה סתם, וזה לא חשוב, וזה משהו חד פעמי חסר חשיבות, אבל אחרי שהוא בא וזרק לי את האמת בפנים כבר לא יכולתי להעמיד פנים יותר, הייתי אשם, בגדתי ושיקרתי, ולא היו לי שום תירוצים, הוא צדק ואפילו לא ידע כמה הוא צודק. התביישתי להסתכל עליו, ופחדתי לדבר איתו, פשוט ברחתי וקיוויתי שאם אני לא אחשוב על זה ולא אדבר על זה אני פשוט אשכח אותו, כמובן שזה לא קרה, התגעגעתי אליו כמו משוגע וכמה שהתגעגעתי יותר ככה  היה לי פחות אומץ לדבר איתו, המסכן התנצל שוב ושוב והיה בטוח שאני כועס עליו ושהכל באשמתו... אני כזה חרא לפעמים." התוודיתי בפני מירי שהנהנה בהסכמה ואמרה שרוב בני האדם הם די חרא, גברים בדרך כלל יותר, אבל גם לנשים לא חסר.

"קצת לפני סוף העבודה על הפרויקט לואיג'י לא עמד יותר בהרגשות האשמה והבושה והלך להתוודות בפני הכומר שלו שנתן לו עצה פשוטה ומעשית מאוד, אני באמת לא מבין למה הוא לא חשב על זה בעצמו, הכומר ייעץ לו ללכת לעשות ניתוח לכריתת צינור הזרע כדי שהוא ואשתו יחזרו לישון יחד, וחוץ מזה הוא גם הכריח אותו להבטיח שהוא יעזוב את העבודה הזו ולא יראה אותי יותר לעולם. לואיג'י הבטיח וקיים, הוא התפטר ועוד באותו יום הסתלק משם, לא יודע לאן, ושבוע אחר כך הודעתי לאיטלקים שאני לא יכול להמשיך לפרויקט הבא כי יש לי משפחה שצריכה אותי בארץ, המלצתי להם לקחת את אחד האדריכלים הצעירים אצלנו שמת לעשות רילוקיישן, וחזרתי הביתה, לגילי המתוק שלי שהמשיך לאהוב אותי למרות שאני זבל של בן אדם.

"ולמה עזבת את המשרד, בגלל איטליה?"

"לא, מה פתאום? הייתה להם די עבודה בארץ, אבל קובי, את זוכרת את קובי שקיבל אותי לעבודה ואחר כך פרש בגלל התקף הלב שלו? קובי החליט לפתוח משרד אדריכלות קטן שיתעסק רק בבתים פרטיים ובשיפוצי דירות וכאלה, והציע לי שותפות. נכון שאני לא מרוויח כל כך הרבה עכשיו, אבל המשרד נמצא לא רחוק מהבית, כיום יש לי הרבה פחות לחץ ויש לי מספיק זמן לגדל את הקטנים ולהיות עם גילי, וזה לדעתי שווה הרבה יותר מכסף, נכון או לא נכון?

מירי הנהנה לאישור וחייכה חיוך ישנוני, "אין מה להגיד נדב, כשאתה צודק אתה צודק." הסכימה, סגרה את האלבום ואמרה שאין מה למהר, גם מחר יום, ושלחה אותי הביתה.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...