חתול
חתול. צילום: הנדל, צילום עצמי.

 >  >  > 

הפוך - פרק ח'

מתי תחזור הביתה?

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, לא שעה מוצלחת לפצוח בה במריבה, לא שיש שעה טובה לעסק מבאס כזה, אבל אם כבר לריב אז עדיף לא להתחיל בשעות המוקדמות של הבוקר ולהפסיד עוד שלוש שעות שינה מתוקה, ולכן החלטתי להיות נבון הפעם, להפעיל בגרות ושיקול דעת, ולזכור שיש לי ראיון עבודה הבוקר שעדיף להגיע אליו רגוע ורענן ופשוט לחזור למיטה ולנצל בתבונה את מה שנשאר מהלילה.

שכבתי לצידו של נדב, מתאמץ לרפות את שרירי ולשקוע בשינה, וכמובן שלא הצלחתי, שוב ושוב טחנתי במוחי את הטענות שצברתי כלפיו - הארוניות הממארת שלו שהוא ממשיך בה למרות שאימא שלו כבר יודעת, ההתרחקות שלו ממני ומילדיו עצמו ובשרו - ומילא אני או הקטנים שעוד לא יודעים מימינם ומשמאלם ויש להם די אנשים שמטפלים בהם באהבה - אבל מה עם אימא שלו שבריאותה מדרדרת עם הגיל? למה האישה הזו שהיו לה חיים כל כך קשים צריכה לעת זקנה לסמוך על זרים שיטפלו בה וידאגו לה בעוד הבן יקיר לה מתרוצץ לו באירופה, עושה לו שם וכסף ובקושי זוכר להתקשר לאימו פעם בשבוע? שכבתי פרקדן, מתמרמר לי בשקט ביני לביני בעודי בוהה בצללית החיוורת של החלון, ממתין לבוקר, ומבלי משים נרדמתי וישנתי שינה עמוקה וטובה עד שקולות ויכוח רמים העירו אותי. השעה הייתה כבר כמעט שמונה בבוקר, מאוחר מאוד למשכים קום כמוני, ומירי ונדב היו שרויים בעיצומו של ויכוח קולני בעוד רמי מתאמץ כמיטב יכולתו לפשר ולהרגיע אותם.

"אני לא מבינה למה אתה עושה חשבון לאיטלקים האלה? למה, מי הם ולמי אכפת מה הם חושבים?" טענה מירי ברוגז.

"הם המעסיקים שלי," השיב נדב בקול רם מידי, מה שרמז שעצביו מתוחים, "והם קתולים שמרנים שהולכים כל יום ראשון לכנסייה, הם לקחו סיכון גדול כשהחליטו להעסיק אותי לא רק כאדריכל אלא גם כמפקח על הפרויקט ו..."

"ומה זה קשור לזה שאתה הומו?" התפרצה מירי.

"מירי, את לא מבינה יותר מידי בעסקים, אבל תסמכי עלי, בפרויקט בסדר גודל כזה הכל קשור." התעצבן נדב.

"תפסיקו לצעוק, אתם מעירים את הקטנים." התערב רמי, והוסיף שצריך להעיר אותי כי בעוד שעה אני אמור לצאת לראיון.

"אני ער." קראתי ונחלצתי מהמיטה, "אפשר כוס קפה?"

"אני אכין לך." התנדב נדב וידעתי על פי טון קולו שהוא מתחרט שהרים את קולו על מירי ושהניח לחילוקי הדעות ביניהם להפוך לוויכוח.

התלבשתי בזריזות ובינתיים הקטנים התעוררו ומירי חשה אליהם, ורמי הכריז שהוא חייב לצאת מיד כי יש לו פגישה חשובה בעבודה. כשיצאתי מחדר השינה מגולח ולבוש בקפידה המטבח היה ריק מאנשים, רק נדב חיכה לי עם כוס קפה ופרוסת עוגת קישואים תוצרת בית שעליזה אפתה ביום שישי. "אתה לא אוכל ארוחת בוקר?" שאל, מביט בי נוגס בהנאה מהעוגה.

"לא, אני מתוח מידי, אני אוכל אחרי הריאיון, תגיד נדב, למה באמת לא סיפרת להם שאתה הומו ושמירי לא אשתך?"

הוא משך בכתפיו והשפיל מבט, ובמקום לענות צבט לו מעט מהעוגה שהייתה לחה ועמוסת צימוקים וחמוציות, וטעימה להפתיע בשביל עוגה אפויה מקישואים ומקמח מלא. "לא התכוונתי לרמות מישהו," הודה אחרי שבלע את מה שבפיו, "הם פשוט... העיתונאים שבאו לראיין אותי פשוט הניחו שאם יש לי תמונה של אישה ותינוקות שאני מספר שהם התאומים שלי מדובר באשתי, ולא רציתי להתחיל להסתבך ולספר שבעצם היא לא נשואה לי, ושאני חי עם גבר... לא תיארתי לעצמי שהשיחה אתם תתפרסם באינטרנט, הם תפסו אותי באמצע אתר הבניה, מסביב היו פועלים ומנהל העבודה שלי שהוא מין גבר גבר כזה בסגנון איטלקי שמרני, כולם שם מצטלבים כל הזמן ונורא מתפעלים מזה שנולדתי בארץ הקודש, הארץ שישו נולד בה, תמונות של אפיפיורים וכל מיני צלבים בכל מקום... הרגשתי שזה פשוט לא מתאים לדבר על... נו, אתה יודע... וזה גם ממש לא עסקם, אתה נורא כועס עלי גילי כי אני..." הוא הניח את כף ידו על זרועי, "זה לא קל בכלל לחיות במקום זר ולהתאמץ להוכיח את עצמך כל הזמן, לטייל באיטליה זה אולי כיף גדול, אבל לעבוד בה כשכולם מדברים איטלקית ומגמגמים בקושי באנגלית, ואף אחד לא באמת יודע מי אני, זה ממש לא קל ולא כיף כמו שכולם חושבים, אני מתגעגע אליך כל הזמן ופוחד שבסוף ימאס לך ממני, אני יודע שהפלתי עליך המון דברים, אבל אני הרי לא יכול לחתוך את עצמי לשניים, והזדמנות ענקית כמו שקיבלתי באיטליה אני בחיים לא אקבל שוב, אם אני אוותר על הפרויקט הזה אני אצטער על זה כל החיים, אתה מבין?"

"כן, אני מבין." אמרתי, ובאמת, כשראיתי את הדאגה בעיניו הבנתי והפסקתי לכעוס עליו, "אבל כמה זמן זה יימשך נדב, מתי תחזור כבר הביתה?

"זה תלוי באיטלקים, בעוד שלושה חודשים אני אגמור את העבודה על הפרויקט הנוכחי ואחר כך נראה, יש דיבורים על עוד פרויקטים, ואפילו על רילוקיישן, אבל עדיין מוקדם מידי לחשוב על זה."

"הבנתי." אמרתי וסיימתי בלגימה אחת את הקפה, "טוב, אני חייב לזוז, אני לא רוצה לאחר לריאיון. תהיה פה כשאני אחזור?"

"כן, בטח, אני טס רק מחר לפנות בוקר, שיהיה בהצלחה גיל."

"תודה." פניתי לדלת, הוא הלך אחרי ורגע לפני שיצאתי משך אותי אליו, חיבק בכוח והוסיף נשיקה, "אני אוהב אותך." לחש.

"גם אני." עניתי ויצאתי.

הריאיון היה הצלחה מסחררת, נוצר קליק מיידי ביני ובין המראיין, אחרי שיחה קלה עשינו סיבוב במפעל ששכן במבנה חדש ונקי מוקף עצי אורן ירוקים. חלונות גדולים הכניסו פנימה את הנוף הגלילי הירוק ואני לא ידעתי את נפשי מהתפעלות. איפה המקום המדהים הזה ומבנה התעשייה המרופט והאפלולי שעבדתי בו בעבר?

"כמה יפה פה, אני מרגיש כמו בבית מלון, המקום הזה פשוט מדהים." החמאתי לבן שיחי ששבע נחת מהתפעלותי והציג אותי בפני מי שעמד להיות הבוס שלי. לשמחת שנינו התברר שאנחנו מכירים עוד מהאוניברסיטה. למזלי הוא זכר אותי לטובה, הכריז שבלי עזרתי בסיכום הרצאות והכנת עבודות מעולם לא היה מקבל תואר שני, ובלי לבזבז יותר מידי זמן הכריז בביטחון שמבחינתו התקבלתי. השאר כבר היה סתם ענייני בירוקרטיה חסרי חשיבות - מילאתי טופס 101, הראו לי איפה פינת הקפה המפנקת, חדר האוכל והחנייה השמורה לעובדים ואחרי שהוחלט שאני מתחיל לעבוד בתחילת החודש שיגיע בעוד יומיים נסעתי הביתה שמח וטוב לב.

בדרך התקשרתי לרמי לבשר לו שיש לי עבודה, ולהודות לו על הטרחה שטרח עבורי. הוא בירך אותי במזל טוב לבבי, והדהים אותי כשהציע לי לעבור לגור בדירה שלו. "אם אני גר בלי שכר דירה עם עליזה ומירי, זה רק הוגן שאני אתן לכם בתמורה לגור בדירה שלי." אמר בפשטות.

"זו הצעה ממש נדיבה רמי, ואני ממש מודה לך, אבל אני חייב להתייעץ קודם עם נדב." הסתייגתי בזהירות.

"אני בטוח שהוא יסכים." פסק רמי באופטימיות, "וחוץ מזה, איזה ברירה יש לו, הרי אתם צריכים לפנות את הדירה שלכם בעוד שבועיים? תכניס לוויז את רחוב הנרקיסים ברמות יצחק, אני גר במספר שמונה, דירה חמש, המפתחות אצל השכנה, גברת וייס. היא אישה נחמדה, אמנם קצת קוקו ואת רוב הפנסיה שלה היא מוציאה על האכלת חתולים, אבל היא תכניס אותך ברצון לדירה. יש שם מקרר, מזגנים, מיטה זוגית ותנור אפייה, חסר רק סלון ומזרון בשביל המיטה, אם אתה צריך מובילים שיביאו לך מה שחסר רק תגיד אני מכיר מישהו אמין ולא יקרן."

"אתה ממש יעיל רמי." התפעלתי, "אני אביא את המזרון ואת הסלון מהדירה הישנה, המיטה שלנו לא שווה הרבה ואפשר להשאיר אותה, נשאר רק לקנות ארון כי בדירה הישנה היה ארון קיר ענקי."

"גם בדירה שלי יש ארון קיר בחדר השינה הראשי, ועוד אחד קטן יותר בחדר האורחים," הרגיע רמי, "ויש גם טלוויזיה ענקית שאין לי צורך בה, אתה מוזמן להשתמש בה." הוסיף בנדיבות.

"אחלה, המון תודה רמי." הודיתי לו מקרב לב, והחניתי את מכוניתי מול בלוק הדירות מספר שמונה. מבחוץ המקום נראה די סתמי, אבל אחרי שגברת וייס שקיבלה את פני בחמימות, מתייחסת אלי כאילו הייתי קרוב משפחה אהוב ויקר, הכניסה אותי לדירה נעתקה נשמתי מרוב התפעלות. בקיר המערבי של הסלון נקבעה דלת זכוכית גדולה שנפתחה למרפסת המשקיפה על הר הכרמל, והנוף היה פשוט מהמם. "איזה יופי." התפעלתי, ובו במקום החלטתי שאני מקבל את הצעתו הנדיבה של רמי ועובר לגור בדירה הנחמדה הזו. דירה לא גדולה במיוחד, אבל עם מטבח מרווח ונעים, שני חדרי שינה מוארים, והעיקר - המרפסת הקסומה עם הנוף המרהיב. זה אולי לא איטליה, אבל זה מספיק ודי בשבילי, החלטתי. צילמתי את הנוף מהמרפסת, את המטבח ואת חדרי השינה כדי להראות לנדב, ומרוצה מאוד מעצמי נסעתי הביתה לספר לו על היום המוצלח שעבר עלי.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...