חתול
חתול. צילום: הנדל, צילום עצמי.

 >  >  > 

הפוך - פרק ג'

אימא שלו

נדב החרוץ שבניגוד אלי לא לוקה בדחיינות התמסר מיד למשימה הנכבדה של מציאת אם לילדו המיועד, ובמקביל החל גם לתכנן את החתונה שלנו. שנינו הסכמנו שאנחנו לא רוצים באירוע זוהר ורב משתתפים, ולא מעוניינים להשקיע כסף וזמן בחגיגה מפוארת. החלטנו פה אחד שזה פשוט לא אנחנו, ובספונטניות לא מתוכננת הצהרנו אחד באזני השני שגם אם היינו סטרייטים לא היינו נקלעים למלכודת היקרה והמיותרת הזו של בזבוז הון על הפקת חתונה, אלא מסתפקים באירוע מרגש, אבל צנוע ואינטימי.

"הכי חשוב זה לתכנן הכל מראש, להחליט באיזה מדינה הכי פשוט ונוח להתחתן, לאסוף את כל המידע ולהכין את כל המסמכים ואפילו לשלב את כל הסיפור בטיול נחמד לחו"ל." הסביר נדב בהיגיון גברי בלתי מעורער.

"ורק אחר כך, אם נרצה, נוכל לחגוג גם עם חברים ומשפחה." הוספתי באופטימיות, תוהה אם זה הזמן להעיר שאולי זאת הזדמנות טובה לספר לאימא של נדב שהבן היחיד והיקר שלה התחתן? בסוף התאפקתי ולא אמרתי כלום, כי למה להרוס את האווירה הטובה בהערות קנטרניות?

נדב התחיל לחרוש באתרים ובפורומים של משפחות אלטרנטיביות בעוד אני מברר דרך האינטרנט, וגם דרך חברים מהקהילה, באיזה מדינה הכי נוח וקל לזוג גברים להתחתן.

אחרי כמה שבועות נדב הגיע למסקנה שחלק גדול מהנשים שרוצות הורות משותפת עם הומו הן פמיניסטיות מטורפות ששונאות גברים, או סחטניות שמחפשות פראייר שיממן אותן, גם אני הבנתי די מהר שאין דבר כזה חתונה גאה פשוטה וחסרת סיבוכים. בכל מקרה זה יהיה כרוך בשפע סיבוכים בירוקרטיים מייאשים, ובשיתוף עורך דין יקרן להחריד.

אחרי הרבה בירורים וחקירות הבנתי שבמקום להסתבך עם כל מיני אישורים ופקידים בארצות זרות עדיף לעשות הסכם חיים משותפים ולהפוך לידועים בציבור, אבל עוד לפני שהספקתי לספר לנדב על מסקנותיי קרה מקרה לא צפוי ששינה את חיינו. מה שקרה זה שהבוס הישיר של נדב, מי ששכר אותו לעבודה, הפך לידידו הטוב ולמדריכו והיווה בשבילו דמות אב נדיבה ומגוננת קיבל פתאום התקף לב חמור ואושפז בבית חולים.

נדב היה הרוס לגמרי, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך נרעש ואובד עצות. ידעתי כמובן מי הוא קובי אלוני האדריכל הידוע והמוכשר - אחד היחידים במשרד שנדב גילה לו שהוא חי עם גבר – ואפילו יצא לי לדבר איתו כמה פעמים בטלפון, ופעם אחת, כשהוא קפץ לדירה שלנו והביא לנדב איזה תיק שרטוטים דחוף, אפילו נפגשנו פנים אל פנים ולחצנו ידיים, אבל אי אפשר להגיד שהכרתי אותו באמת. כל מה שידעתי עליו היה מה שנדב סיפר לי - שהוא מוכשר מאוד, יצירתי להפליא, איש חכם ונדיב ושנדב חשב שהיה לו מזל עצום לעבוד במחיצתו.

"בן כמה הוא היה?" שאלתי בחוסר טקט כשנדב התקשר אלי מבית החולים לבשר לי שהוא שוהה ליד מיטתו של הבוס, ואין לו מושג מתי הוא יגיע הלילה הביתה

"הוא בן שישים ושמונה, ואל תגיד היה, הוא עדיין חי." נזף בי בקול רועד.

"בסדר, סליחה, הוא בטיפול נמרץ?"

"כן, הוא... זה קרה ממש מול העיניים שלי, פתאום הוא אמר שלא טוב לו ושעוד מהבוקר הוא מרגיש קצת חלש, ואז הוא התמוטט פתאום ו... אני חייב ללכת גילי, אל תחכה לי, לך לישון כי אין לי מושג מתי אני חוזר."

הוא חזר לפנות בוקר, מותש וחיוור, ואחרי שישן קצת נסע שוב, הפעם לשדה התעופה לאסוף את אשתו של קובי שחזרה בחיפזון מביקור אצל ביתה ונכדיה שגרו בקנדה. הוא הוריד אותה בבית החולים, ונסע למשרד להשלים כמה דברים דחופים. אחרי הצהריים עשה הפסקה קצרה בבית, החליף בגדים ואכל משהו ושוב נסע לבית החולים, וככה זה נמשך שבוע שלם.

"בסוף תחלה גם כן." נזפתי בו אחרי שהצלחתי לתפוס אותו ערב אחד, רגע לפני שהוא התמוטט לשינה בכוונה לקום בעוד שעתיים כדי להמשיך לעבוד על משהו שלא סבל דיחוי. "אתה חייב לנוח קצת נדבי, ומה עם אימא שלך? לא היית אמור לנסוע לבקר אצלה השבוע?"

נדב התחיל להסביר שאימא שלו מבינה כמה הוא לחוץ בזמן בגלל התקף הלב של הבוס ושזה בסדר ו... הוא פיהק פיהוק ענקי ונרדם עוד לפני שהספיק להפעיל את השעון המעורר.

כיסיתי אותו בשמיכה, השתקתי את הנייד שלו וליתר ביטחון לקחתי אותו איתי למטבח. נדב נראה מחוק מרוב עייפות והייתי נחוש להניח לו לישון כמה שיותר. לא אכפת לי כמה השרטוטים של המשרד דחופים וחשובים, הוא רק אדריכל למען השם, לא רופא, ואף אחד לא ימות מזה שהתכנון של הבית שלו יתעכב קצת.

נדב התעורר אחרי יום תמים של שינה ונזף בי שאני לא אחראי, ואיך יכולתי לתת לו לישון כל כך הרבה זמן? אני לא מבין שיש וועדות תכנון שמתכנסות רק כמה פעמים בשנה וחשוב מאוד ש...

"הבריאות שלך יותר חשובה." הפסקתי אותו והגשתי לו קערית מרק מהבילה, "תאכל משהו לפני שגם אתה תתמוטט." נדב אכל את המרק, שיבח אותו ורק אחרי שהתקשר לאשתו של קובי ושמע שמצבו הוטב בהרבה אכל עוד מנה, ואחר כך גם בשר ותפוחי אדמה, ואפילו קינוח.

"היית ממש נהדר גילי." החמיא לי אחרי שהתקשר לאימו והבטיח לה שבקרוב, אולי כבר בשבוע הבא, הוא יקפוץ לבקר אותה, "לא הייתי עובר את כל זה בלעדיך, אבל לצערי אני חושב שגם בהמשך אני אהיה מאוד עסוק, וכנראה שנצטרך לדחות את התכניות שלנו לשנה הבאה כי אין לי לא זמן ולא סבלנות להמשיך להיפגש עם כל המשוגעות האלה שרוצות רק זרע ומימון, ואבא שלא יתערב להן בכלום, וגם לנסיעה לחו"ל לא נראה לי שיהיה לנו זמן."

"אני מבין וזה בסדר גמור מבחינתי כי חתונה בחו"ל, ולא משנה אם זה בקנדה או במלטה או אפילו באירלנד זה בלאגן בירוקרטי נוראי ויקר, והרבה יותר פשוט ונוח לחתום על הסכם חיים משותפים בארץ, ואל תדאג בקשר לתינוק, זה ממש לא דחוף." הרגעתי אותו, בטוח שזהו, המשבר חלף ונוכל להמשיך לחיות בנחת ובשלווה כמו תמיד.

לצערי שוב טעיתי, נכון שקובי החלים לאט לאט וכבר לא היה חשש לחייו, אבל הוא החליט שהתקף הלב הוא סימן לכך שהגיע הזמן לפרוש מעבודה ולהקדיש זמן לילדים ולנכדים, והמליץ בחום על נדב כמחליף שלו.

"הייתי בטוח שכולם יצחקו מהרעיון ויסרבו, אבל זה לא קרה." סיפר לי נדב, נראה מודאג ולחוץ, "כולם חשבו שזה רעיון נהדר ומעכשיו אני שותף ובעצם המחליף של קובי."

"איזה יופי, מזל טוב." חיבקתי אותו, שמח בשמחתו.

"כן, ממש יופי." גנח נדב, ולא החזיר לי חיבוק.

"למה אתה מדוכא? לא זה מה שרצית כל הזמן? למה אתה לא שמח שנעשית שותף?"

"כי אני מת מפחד." התוודה נדב.

"שטויות, אין לך ממה לפחד, אתה מוכשר כמו שד וחרוץ ויעיל וחכם, וחוץ מזה אתה גם ממש ממש חתיך." התחנפתי וחיבקתי אותו.

"הופה... נראה לי שמשהו פה קצת חרמן." התחיל נדב להפשיר והחזיר לי חיבוק.

"הרבה יותר מקצת, ואני מקווה שגם אתה נדב, כי כבר המון זמן... ואני ממש מתגעגע, אתה לא?"

"גם אני." נעתר לי נדב, וסוף סוף זכינו לקצת זמן איכות יחד, אם כי נדב הזהיר אותי שמעכשיו הוא עומד להיות מאוד עסוק, והזמן שלנו יחד עומד להיות מצומצם.

"אז אני צריך לחכות שגם אתה תקבל התקף לב כדי שיהיה לך זמן אלי?" התרסתי, קצת בצחוק, אבל גם ברצינות.

נדב נאנח, ואמר שאני צודק, ושבסוף הכל יסתדר, אבל זה ייקח זמן ושהוא מקווה שאני אהיה סבלני.

"אני אשתדל." הבטחתי, ובאמת שניסיתי, אבל אז, כמה שבועות אחרי שנדב נעשה שותף במשרד, התקשרה אלינו פתאום אימא שלו, והופתעה מאוד לשמוע את ההלו שלי.

"הלו, זה הבית של נדב קליין?" התפלאה.

"כן, זה הבית שלו." אישרתי, בטוח שזו שוב אחת מהלקוחות הנודניקיות שלו שבטוחה שצבע הקרמיקה שלה בשירותים הוא סיבה מספיק חשובה להציק לאדריכל שלה בביתו הפרטי, "אבל הוא במשרד, ניסית להתקשר לנייד שלו?"

"כן, והוא לא עונה, אפשר לדעת מי אתה?" שאלה האישה, די בחוצפה לדעתי.

"אני גיל, ומי את?"

"אני עליזה, איך זה שאתה עונה לטלפון בבית של הבן שלי?" המשיכה הגברת להתחצף.

"הבן שלך?" השתנקתי, "את אימא של נדב?"

"כן, אני אימא שלו, ואתה?"

"אני... אה..." יכולתי להגיד שאני עוזר הבית, או סתם חבר, אבל למה לי? ולמה אני צריך לשקר לאישה שיכולה להיות אימא שלי ועוד בגלל סיבה מטופשת כזאת? נדב עוד מעט בן ארבעים, זה לא אידיוטי להיות בארון בגיל הזה? כל המחשבות המרדניות הללו חלפו במוחי במהירות הבזק, ופתאום מצאתי את עצמי אומר, "אני החבר שלו, אנחנו גרים יחד."

"החבר שלו? אז בגלל זה..." אמרה עליזה בקול מהורהר ורגוע באופן מוזר, "זאת אומרת שהבן שלי לא התחתן עד היום כי הוא הומו?"

פתאום קלטתי מה עשיתי ונבהלתי, "אה... תראי... אני..."

"די לגמגם!" קטעה אותי הגברת בחדות, "אתם ישנים יחד או לא?"

"כן, אנחנו ישנים יחד." הודיתי והתיישבתי כי רגלי לא נשאו אותי פתאום, "סליחה." הוספתי בטמטום.

"זה בסדר, אין לך מה לבקש סליחה, לא עשית שום דבר רע, זה לא אתה ששיקרת לאימא שלך כל כך הרבה שנים, או שאולי כן? ההורים שלך יודעים עליך גיל?"

"כן, בטח, הם יודעים עלי כבר מזמן, והם גם מכירים את נדב ומאוד אוהבים אותו."

"הבנתי, ונדב באמת כל כך עסוק או שסתם נמאסתי עליו?"

"חלילה, את אימא שלו והוא מאוד אוהב אותך, בגלל זה הוא לא סיפר לך, כדי לא לצער אותך, הבעיה היא שמאז שהוא נעשה שותף כי קובי יצא לפנסיה בגלל ההתקף לב שלו הוא מאוד מאוד עסוק, גם אני בקושי רואה אותו." התחלתי לקשקש במהירות, מה שאני עושה תמיד כשאני לחוץ.

עליזה נאנחה ואמרה שוב שהיא מבינה, ושאם ככה אין ברירה, היא תצטרך למצוא פתרון אחר.

"פתרון למה?"

"לזה שאני צריכה לעשות בדיקה בבית חולים ואין אף אחד שילווה אותי."

"איזה בדיקה?" התעניינתי.

"קולונוסקופיה." השיבה עליזה בעגמומיות, "משום מה הם מתעקשים שאני אבוא עם מלווה שיחזיר אותי הביתה, או שהם לא יעשו את הבדיקה הזו, והרופא הטיפש שלי מתעקש שאני אלך להיבדק."

"הוא צודק, וגם בבית חולים הם צודקים, מתי הבדיקה?"

"מחר בבוקר, הייתי בטוחה שהערב נדב יבוא סוף סוף לביקור, אבל שוב המזכירה שלו הודיעה לי שהוא חייב לבטל."

"עשית את ההכנה?" הרשיתי לעצמי להיות חטטן. לא מזמן הורי עברו קולונוסקופיה והייתי בקיא בכל הפרטים.

"כן, כן, עשיתי הכל לפי מה שכתוב." ענתה עליזה בקוצר רוח, והרגשתי שהצטרפתי לרשימת הטיפשים שמציקים לה.

"אל תכעסי." הפצרתי בה, "אני יודע שזה מעצבן, אבל זה מאוד חשוב, אם ההכנה לא מספיק טובה אז..."

"אני יודעת, אני יודעת, אבל מה זה משנה, בין כה וכה אין אף אחד שיכול לקחת אותי."

"בטח שיש, אני יכול."

"אתה?" פקפקה עליזה.

"כן, אני. מחר על הבוקר אני מגיע לאסוף אותך." הכרזתי בסמכותיות, "ואני מציע שליתר ביטחון תיקחי אתך מברשת שיניים, פיז'מה ונעלי בית. אני כמעט בטוח שמיד אחרי הבדיקה נחזור הביתה, אבל עדיף להיות מוכן לכל מקרה." הוספתי, כי זה מה שהרופא אמר להורי.

משום מה השטויות שפלטתי שכנעו אותה, "בסדר גיל, תודה להתראות מחר." אמרה עליזה, ולהפתעתי היא נשמעה כעת הרבה פחות מודאגת.

"להתראות." עניתי, סגרתי את הטלפון והתחלתי לדאוג מה אני הולך לספר לנדב על הפגישה המפתיעה שקבעתי עם אימא שלו.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...