גרפיטי 'אהבת חינם' בירושלים, בעקבות הרצח במצעד הגאווה בעיר, 2015
גרפיטי אהבת חינם. צילום: zeevveez, Flickr.

 >  >  > 

קוראים לו ג'וני

אני שונא אותו כי אני אוהב אותו

זה היה בסופר. לא זוכר הצלחתי לזהות את הסניף המדויק- אך הוא היה סניף גדול.

האורות התעמעמו, דלקו וכבו כל מספר שניות.

הלכתי לכיוון הקופה, המעברים היו חשוכים יחסית. היו הרבה אנשים בסופר אבל המעבר שהלכתי בו היה חף מנוכחותם של בני התמותה.

אינני זוכר בדיוק אם אחזתי בידיי מצרכים כלשהם.

מישהו הפתיע אותי מאחור.

הוא קפץ עליי תוך שהוא כורך את זרועותיו מסביב לצווארי.

נפלתי לאחור וזיהיתי מיד את שערו היפה והבלונדיני של ג'וני.

הוא המשיך לאחוז חזק בגרוני. לא נחנקתי. ידעתי שאני חזק יותר ממנו. ידעתי שאוכל להשתחרר על נקלה.

למה הוא עשה זאת?

אינני יודע. לא ידעתי אפילו כי גם הוא היה שם.

אולם... רציתי שימשיך. רציתי להרגיש את ידיו הענוגות מסביב לגחוני, את הבל פיו על עורפי, את ריח גופו בחוטמי.

"אתה לא תצליח," ניסיתי להסותו, "יודע למה? כי אתה חלש. אתה בלונדיני חלשלוש. זה מה שאתה. אתה לא גבר אמיתי."

הוא זעם והרגשתי את ידיו מתהדקות חזק יותר.

המשכתי לשסותו והוא ניסה לחנוק חזק יותר. אחיזתו לא כאבה. הרגשתי מוגן לחלוטין בזרועותיו, חיבוק דוב בלונדיני.

ג'וני לא יכול להסב לי נזק.

מלאכים לא יכולים להסב נזק.

זה הכל היה משחק, שעשוע. לפחות מכיווני.

למרות רצוני להפקיר עצמי בידיו, לתת לו לעשות בי ככל העולה על רוחו, החלטתי כי כעת תורי להפתיע.

בתנועה מהירה התקתי אותו ממני. זה לא היה קשה.

התרוממתי במהירות והתיישבתי על בטנו, מנטרל את ידיו בחוזקה.

הוא ניסה להיאבק, אך כמובן ללא הועיל. וכי יוכל גופו השברירי והרזה לעומת כוח האיתנים המתפרץ שלי?

***

"ניחנת בכוח איתנים" – זו המנטרה שחזר עליה אבי שוב ושוב.

זה היה נכון. תמיד הייתי תמיד החזק מכולם. בגן, בבית הספר היסודי ובתיכון.

תמיד ידעתי כי בודדים יהיו אלו שיוכלו לי.

בגן ובתחילת היסודי עוד היו נהוגים משחקי היאבקות שונים בהם יכולתי להיווכח שוב ושוב בנכונות המשפט הזה.

ככל שגדלתי נהיה פחות מקובל להפעיל כוח - אני חזק, לא בריון, לא הפעלתי עוד את כוחי.

בהמשך התחילו הסטיגמות, אהבתי ספרים אז קראו לי חנון, אחר כך זה התחלף בהומו.

לא הגבתי. אבל תמיד ידעתי - ביום פקודה, כוחי יעמוד לי.

חנון והומו אין פירושם חלש ורכרוכי.

***

רכנתי מעליו, לשווא ניסה להיאבק. אחר התעייף מהמאבק והביט בתוך עיניי. עיניו הכחולות נצצו, שפתיו החושניות התעקלו.

לפתע פשוט ידעתי מה הדבר הנכון לעשות.

קרבתי אליי, עוד ועוד, מקטין את הפער בין שפתותינו.

הזמן עצר מלכת ושום הגה לא נשמע כשנשקתי לו ברכות, הוא התמסר בתאווה. שפתיי רפרפו על פני שפתו העליונה ואז התמקדו בה. הרגשתי אלפי זרמי חשמל פושטים בגופי.

למרות שעצמתי את עיניי הרגשתי שסביבתי מאירה באור מסמא עיניים.

התנתקתי ממנו וחזרתי למציאות כעבור פרק זמן לא ידוע.

"מה אתה עושה?" קובי פלט נדהם, מזועזע.

רגע, קובי!

זה לא היה ג'וני?

מה קרה לג'וני?

הוא קם ממקומו ופנה ללכת במהירות. רדפתי אחריו, "קובי! חכה!"

הוא הסב את ראשו לעברי, ריסיו הארוכים דרוכים, "אני... אני מצטער..."

הוא הביט בי בשאט נפש ולא אמר דבר.

בעיניי עמדו דמעות של חרטה, של צער, של בושה וכלימה.

"אני באמת מצטער... אני... אני לא שולט בעצמי..." אמרתי בקול רועד.

הוא המשיך להביט בי במבט חמור, אותו מבט שראיתי כל כך הרבה בישיבה בשעה שהתבוננתי בו שניה אחת יותר מידיי. אולם נראה כי מבטו התרכך מעט.

"זה כל כך קשה... לראות אותך כל יום... להסתיר את מה שאני מרגיש. כל יום, כל שעה. ואני יודע שדיברנו על זה קובי... ואני יודע שאתה בטוח שאני אשתנה... אבל אני... אני כל כך אוהב אותך... אני לא רוצה שתתרחק ממני." סיימתי בקול שבור, בלחישה חנוקה מדמעות.

נדמה לי שראיתי זיק של אמפתיה מנצנץ בעיניו החומות.

הוא פתח את פיו, רצה לענות - ואז הכל התערפל והתעוררתי.

***

לג'וני לא קוראים באמת ג'וני.

עמדנו על יד חדר המורים וחיכינו למורה מסוים שהיה עתיד לבחון את שנינו בבחינת מתכונת.

המורה, כדרכם של שאר הרבנים בישיבה כמובן לא מיהר לשום מקום. ולמה שימהר? יש לו קביעות, ואנחנו בסך הכל תלמידים "נחותים".

"אתה יודע שהשם שלך לא מתאים לך?" אמרתי לו בזמן שחיכינו.

הוא התבונן בי בפנים חתומות ושתק. קשה לדעת מה הוא חושב.

"היה הרבה יותר מתאים אם היו קוראים לך ג'וני. זה שם הרבה יותר מגניב." ואתה מגניב, רציתי להוסיף. הוא המשיך להתעלם.

זה היה ניסיון להחמיא לו בדרכי, הוא לא הבין, או לא רצה להבין, או לא הראה שהוא מבין.

חזרנו לשתוק שתיקה מביכה. הוא התרחק ממני כמה מטרים והוציא את הפלאפון.

גם אני הוצאתי, מדפדף בו שוב ושוב. מניע את שורות האפליקציות ימינה ושמאלה בסתמיות.

איפה המורה העצלן הזה? שייצא כבר מחדר המורים ויגאל אותנו זה מנוכחותו של זה!

המורה יצא לבסוף, הגיש לנו את מבחני המתכונת שעשינו רחוק זה מזה.

מאותו יום לא דיברנו עוד.

בעצם גם לפני כן.

***

אני רוצה לנשק בלהט את השפתיים החושניות האלה.

רוצה להרגיש את הבל פיו הנערי על צווארי בשעה שהוא משאיר בי את חותמו כשהוא יונק את עורי לתוך פיו ומותיר עליו היקי מרשים - גל-עד, שידעו הכל שאני שייך לו.

אני רוצה לקרוע את הישבן הענוג והמושלם שלו, להראות לו איך מתנהג גבר אמיתי.

לחוש את איברו בידי, לעסות אותו. לתת לאברי לחדור את צפונותיו. לחלל את הוד קדושתו הבלונדינית.

אני רוצה שיסיר מעליו את חזותו התמימה והילדית, וייתן לתאוותיו, לתשוקתו להובילו. שיפשיט אותי בחוזקה מבגדיי, שירכן מעלי וארגיש את איברו הנאור, את תותחו הקדוש חודר אט אט למעמקי גופי, לנקודות הקדושות ביותר, העדינות ביותר.

אני רוצה לטבוע בעיניו התכולות לפני שאני מנשק אותו בעוצמה מתפרצת.

אני אוהב אותך.

פאקינג אוהב אותך.

באמת.

***

ג'וני, אני אוהב אותך.

לא מחבב, לא נמשך, לא דלוק. אוהב. אחרים לא אוהבים אותך.

אולי הם מקנאים ביופייך, אולי מאוימים מנוכחותך.

אתה יודע שאתה יפה ג'וני?

הב לי על כף אחת את כל דוגמני העולם,

ואותך על האחרת, ואתה מכריע את כולם.

הפרחים הכי יפים אינם צומחים בתוך חממה מטופחת, כי אם בסדקי המדרכה:

מי היה מאמין, כי מאמך - הנאבקת במשקלה השכם וערב ללא הצלחה, ומאביך - בריון מגושם וכבד גוף, בעל כרס משתפלת ופדחת מבהיקה, ייצא פרח זהב שכמותך.

נער חלומות.

חמישה עיצורים, שלוש תנועות.

על כל אחד משמונת ההגאים חזרתי רבבי רבבות פעמים.

איך אוכל לתאר כמה אני אוהב אותך?

לא איש מילים אנוכי, ולשוני כבדה עליי, כל שאוכל הוא לחזור שוב ושוב על אותו המשפט - אני אוהב אותך. אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב אותך.

עזה כמוות האהבה, יוקדת כאש הגיהינום, אמר החכם באדם.

לא מספיק חכם כנראה, הוא ציין עובדה, בעיה. מה עם פתרון? מה לעשות עם האהבה הזאת? את זה הוא השאיר לי?

 אני מוכן למות עבורך אהובי.

מוכן להקריב את גופי ונשמתי, את כל ישותי, על מנת לגרום לך מעט אושר, חיוך דל על פניך הטהורים, פני מלאך, פני אלוהים.

אתה מתעלם ממני, אני מתעלם ממך.

אותו בית ספר, אותה שכבה, אבל אנחנו כאילו לא מדברים אותה שפה.

"איזה ג'וני? אה ג'וני הזה!" אני אומר לסביבה הקרובה. "לא ממש מכיר את הפוץ המתנשא, אבל שמעתי שאחותו ממש שווה."

***

עכשיו זה ג'וני וקובי.

פעם היה גם את ההוא שאין לנקוב בשמו, הם היו השילוש הקדוש - המלאכים והשדים שלי.

ההוא שאין לנקוב בשמו יצא מתוכי בתהליך ארוך וכואב, מלא ברגרסיות, אבל הוא יצא.

קסמו פג, לא עוד מלאך, אישיות כובשת, עכשיו הוא עוד סתם ערס עצבני ושעיר.

עכשיו נשארנו עם קובי וג'וני. וכיצד יוכל הקורא לדמות בעיניי רוחו את מראם של שני אלו. כיצד יוכלו מילים ספורות לתאר את פלאם של אלו?  

לא פלא שהם התחלפו בחלום - שניהם מושאי תשוקתי, שניהם טהורים כל כך, זכים כל כך. שניהם ורק שניהם, כל אחד בדרכו. אולם ג'וני לא היה מגיב בהבנה אופטימית בסופו של החלום.

לא...

ג'וני היה מגיב אחרת לגמרי.

אני לא יודע איך, אבל אין ספק שלא כמו קובי.

ג'וני הבלונדיני המתבודד, וקובי העדין והרגיש. שניהם נראים שבריריים כל כך. עדינים כל כך, תמימים אל מול רשעותו של העולם.

למה הם? 

למה ג'וני?

שניהם יודעים או חושדים בי.

לקובי סיפרתי. "אתה תשתנה." הוא הגיב בביטול, "אני בטוח שתשתנה, זו רק תקופה חולפת. אבל תגיד, למי אתה נמשך?"

"לג'וני..." (ולך, רציתי להוסיף )

"טוב נו ברור. ג'וני באמת חתיך."

אז קובי מבין בבנים (אבל נמשך לבנות).

לג'וני לא בדיוק סיפרתי, אבל הוא חשד, ולאורך זמן רב עקב אחריי במטרה לאשש את השמועות על נטיותיי המיניות. עד היום לא אשכח דברים שעשה, דברים בלתי נסלחים כמעט. חדירה לפרטיות ברמתה הגבוהה ביותר.

בצורה אירונית משהו - ג'וני בעל השיער הזהוב-  הוא איש הצללים.

הוא לא ישוחח איתי וינסה לדלות פרטים אודותיי, הוא לא ישאל בצורה ישירה או עקיפה. הוא יפעל מאחורי הקלעים, בסתר. אבל הוא ישיג את מבוקשו, והוא אכן השיג. אולם בדרך הבזויה והמשוקצת ביותר.

***

הוא ראה אותי פעם ברחוב, ראה והתעלם.

הלכנו זה מול זה, נפניתי להגיד לו שלום, אך הוא חלף על פניי בהליכה מהירה.

זו לא הפעם הראשונה שהוא התעלם ממני במופגן, לא רק ממני. הוא מתעלם מרבים אחרים.

הוא לא אהוד גם בקרב מרבית בני שכבתי.

הרגשתי שאני שונא אותו לאחר כמה פעמים כאלו, וכך כתבתי ביומני הוירטואלי באותו היום - "אני שונא אותו... פשוט שונא אותו.

עזה כמוות האהבה- גם השנאה.

אני לא יחיד בדעה הזו. כולם שונאים אותו...

ויש על מה...

פעם ניסיתי להגן עליו...

ניסיתי להבין למה מתעבים אותו...

היום אני שונא אותו יותר מכולם.

כי בנוסף לסיבות הרגילות ששונאים אותו בגללם, אני שונא אותו כי אני אוהב אותו."

 ***

יש אנשים עם כשרון.

לג'וני יש כישרון, הוא יודע לפנות אליי תמיד כשאני עצוב או מצוברח. תמיד כשאני בתסבוכת והדבר האחרון שאני רוצה הוא לדבר אתו. תמיד כשאני לא רוצה שיפנה.

פעם אחת כזו הייתה כשהלכתי מבית בית המדרש אל עבר היציאה. בית המדרש הוא מבנה מרשים, כזאת היא הישיבה שלי, משקיעים הון תועפות בבית המדרש – רק בו. הכיתות מאובקות ומוזנחות, השירותים מקולקלים ומדיפים ריח תמידי מצחין אך העיקר שבית המדרש נראה מפואר ומהודר.

בכל אופן, פניתי לצאת מבית המדרש לכיוון המבנה של הכיתות. מתנחם במוזיקת רוק-מטאל (אפילו אני לא ממש יודע מה אני שומע- העיקר שזה רועש) רועשת כהרגלי. הייתי בסערת רגשות קלה – זה קורה לי הרבה לאחרונה. לא רציתי לדבר עם איש, רציתי לסיים את ענייני במקום השנוא הזה ולהגיע כמה שיותר מהר למקום מבטחים.

ג'וני עמד בכניסה, חוסם בגופו את הדלת.

עמדתי לידו, חיכיתי שיפנה את הדלת וייתן לי לעבור. יש לנו חוק לא כתוב, הסכם בלתי פורמלי – אנחנו לא מדברים זה עם זה. למה? לא יודע. אבל מסורת של שנים אי אפשר להפסיק.

הוא הביט בי, אני הבטתי בנקודה בלתי ברורה באוויר, יודע שאם אעז ואביט בעיניו – אשאב לתוכן, ומחשבותיי יתרוקנו כליל.

הוא נגע בידי, מסב את תשומת ליבי לעברו. הבטתי בפניו, נזהר לא להתמקד בעיניו, "מה אתה רוצה?" שאלתי בקול עייף ככל שמיתרי גרוני ויכולות המשחק הבינוניות שלי אפשרו. קול עייף שמביע חוסר רגש, שמביע קור – שיבין, אני לא רוצה לשבור את המסורת, שאין שום דבר ביננו, שהוא חשד לריק, שהשמועות לא נכונות.

"בוא לערבית צדיק." הוא אמר.

משפט תמים. פשוט. רגיל. סתמי.

משפט שנאמר כאן, בפלנטה הזו עשרות פעמים מידי יום.

בום.

החומה נשברה. וכל הרגשות התפרצו, וכל התשוקות התעוררו מרבצם, וכל המחשבות, הרצונות, התאוות שהדחקתי כל כך הרבה זמן שברו את חדרי ליבי, פרצו מכלאם לחלל העולם בבת אחת.

הגוף לא ידע איך להגיב להצפה הרגשית הזו. כשעצובים אז בוכים, כשמצחיק צוחקים, כשמפחיד נדרכים.

מה לגבי רגשות של שש שנים?

נתקפתי רעד פתאומי, הלחם או ברח - זו תגובת המצוקה.

אין במה להילחם אז החלטתי לברוח.

"לא נראה לי." השבתי ויצאתי מהמקום בצעדים מהירים.

***

אז ברחתי באותו רגע. אבל החומה נשברה והשדים שכה עמלתי לכלוא נמלטו מכלאם. בדבר אחד אני בטוח – הם יחזרו....

ובכן...

הם חזרו מוקדם מהצפוי. 

"ג'וני! בבקשה תפסיק!" נאנקתי מכאבים. "אני מתחנן! זה ממש כואב לי!"

אבל הוא רק חייך בנבזיות, ניצוץ חייתי בעיניו הכחולות-ירוקות.

הוא המשיך לענות אותי ללא רחם, מגחך בבוז בכל פעם שנפלטה מפי אנקת כאב מיוסרת.

ללא אומר ודברים הוא מסובב אותי, רוכן מאחוריי ותוקע בי את אברו הארי, שוב ושוב. אני מרגיש את גופו עמוק בתוכי, חודר לקרביי. מרגיש את אברו משסע את גבעותיי.

"איייי!" אני צועק, מתחנן, בוכה. הוא פולט אמרות אכזריות בקור מקפיא דם, מכנה אותי בכינויים משפילים, מתאר ברשעות מקפיאה מה יעולל לי, ומשמיד עד תום את הריסות הביטחון העצמי שנשאר לי.

הוא משאיר אותי שם. בכיתה החשוכה והריקה. עירום, מתייפח ומבויש ומעל  הכול - מפוחד. כי אני יודע שאסור לספר מה קרה. לעולם. אחרת ג'וני יתנקם.

***

אפילוג

אני יכול לכתוב עוד ועוד על אותו ג'וני הענוג. אני יכול להגות עד אינסוף במשפטים שאמר לי, לתאר את החלומות והפנטזיות. אני יכול לפרט בפרטי פרטים על כל חלקיק בגופו.

יכול לספר בפרוטרוט על כל אחת מן האינטראקציות אתו החל מהפעם הראשונה שנפגשנו.

אבל... מה הטעם?

הוא עוד בחור יפה.

עוד בחור מאוד יפה. אבל כבר עברתי בחורים יפים. כבר עברתי התאהבויות קשות.

גם על הבחור לפניו אמרתי דברים דומים, חיברתי שירי אהבה, היללתי את יופיו הנדיר והצהרתי הצהרות מעומק הלב.

זו דרכו של עולם. בחור הולך ובחור בא. עדיין לא הגיע הבחור שלי.

ייתכן ואני מוקף בעלמי חמודות, ייתכן ואני פשוט אוהב לאהוב,

וייתכן שהתשובה היא, כמו תמיד, איפה שהוא באמצע.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...