אילוסטרציה. , shutterstock.

 >  >  > 

התבגרות - פרק ט'

"אני רוצה להיות חלק מהפנטזיה שלך,"הוא אמר

בשבת בשמונה בבוקר ירדתי לרחוב. עומר חיכה במכונית סובארו לבנה, שרוטה פה ושם ומקומטת. נכנסתי לרכב והתיישבתי במושב ליד הנהג. 'יום שישי לפני שבת והקצב רק עולה, וחיוך שלה קטן נכנס ישר לי פנימה,' בקע קולם של אִיב אֶנְד לִיר מהסמארטפון של עומר.

"הי, איך אתה מרגיש?" הוא שאל, העביר את מוט ההילוכים למצב נסיעה והרכב החל לנסוע במורד הרחוב.

"לא מפסיק לחשוב על אתמול," עניתי. בדרך כלל בזמני החופשי הייתי קורא באינטרנט על תרבויות עתיקות ואירועים שהתרחשו בעבר, וכשהיה לי זמן הייתי מנסה להבין מה גרם למדינות להתפתח כפי שהן התפתחו. עומר גבר על ההתעניינות שלי בהיסטוריה ולמעט בהייה בפוסטים מטופשים באינטרנט לא עשיתי דבר בימים האחרונים.

הוא זרק מבט חטוף לעברי וחייך. "לכבוד הוא לי." פניו הרצינו. "יש לנו ילדה בכיתה שיש לה חבר חייל. כלומר, היה לה, לפני שבוע הוא זרק אותה. יש לו אח בשכבה מתחתיי, והוא מספר עליה סיפורים בבית הספר."

"איזה מין סיפורים?"

"איך היא מתנשקת, מה היא ואחיו עשו במיטה, כאלה דברים. מאז יום שלישי היא לא הגיעה לכיתה."

"איזה מגעיל. אני שונא שאנשים מתנהגים ברשעות."

"אתמול בתשע בערב כל הכיתה הלכה אליהם הביתה."

"אתה צוחק," אמרתי.

"היית צריך לראות את הפנים של ההורים כששלושים וחמישה ילדים נכנסו להם לסלון. אחרי שסיפרנו מה קרה, האבא רעד מכעס, האימא ניסתה להרגיע אותו והחייל והאח התכווצו והתחבאו מאחורינו. אני בטוח שהם יתנצלו בפניה."

"יש לך אחלה כיתה. אצלנו הילדים היו לועגים לה וגורמים לה לעזוב את בית הספר."

* * *

חנינו בחנייה של קניון איילון והתחלנו לרוץ לכיוון מזרח. מולנו רצו משכימי קום אחרים: גבר אחד עם עגלת תינוק ושלושה בחורים עם כלבים.

"אתה רואה את שאריות הסכר," הצבעתי על הגשר שחוצה את הירקון, "כאן עברה הדרך מיפו לדמשק. העותומאנים פוצצו אותו במלחמת העולם הראשונה, כדי שהבריטים לא יוכלו לחצות את הנחל."

"זה לא עזר להם."

"לא, הבריטים צלחו את הירקון בלילה, כבשו עמדות טורקיות ועד הבוקר כבר הקימו ראש חץ בצד הצפוני."

משמאלנו חלפו הבניינים של רמת החייל ואחרי כמה דקות עברנו מתחת כביש 4.

"אתה מספר על מה שקרה לאחרים לפני מאה ומאתיים שנה; אתה נמנע מלדבר על עצמך. למה?" שאל עומר.

עברתי בראשי על השיחות שניהלנו בעבר ועל השיחות שאני מנהל עם ההורים, והבנתי שהוא צודק ואינני נוהג לחלוק את הרגשות שלי עם אחרים.

"אני אדם רגיל, מה שעובר עליי לא מעניין במיוחד."

"בשבילי אתה לא אדם רגיל."

נדתי בראשי. "אתה רואה את המסֵכה שאני מציג לעולם. כולם רואים אותה ומרוצים ממנה. אנשים לא מכירים אותי באמת."

"מה כבר עשית? הרי לא הרגתָ או אנסתָ או שדדתָ."

"אף אחד לא יודע מה מתרוצץ בדמיון שלי, מה הרצונות הכמוסים שלי, המחשבות שעוברות לי בראש."

"אני מקווה שהמחשבות שלך כוללות אותי."

ראיתי שעומר מתעקש ולא אוכל לחמוק ממנו בלי להסביר לו למה אני נועל את עצמי.

"כשהייתי ילד אהבתי לכתוב וכולם התפעלו מהסיפורים שלי," אמרתי. "בכיתה ג' או ד' המורה הציעה שאכתוב סיפור בהמשכים ואקריא אותו לכיתה בזמן ארוחת עשר. אני לא ממש זוכר מה כתבתי, איזה שהוא סיפור הרפתקאות על ילד שנוסע עם המשפחה לאפריקה ופוגש את המקומיים."

הלב שלי דפק הרבה יותר מהר מהקצב הרגיל שלו במהלך ריצה.

"הסיפור התקדם, קניבלים תפסו אותו, הפשיטו אותו והתעללו בו בעודו עירום. אני לא זוכר מה הם עשו לו. אני זוכר את השקט שהשתרר בכיתה, את המבט ההמום של המורָה, ואת האמירה שלה שהיום הפסקת עשר קצרה יותר וכולם צריכים לצאת לחצר מוקדם מהרגיל. יותר לא הקראתי סיפורים."

"אני כל כך מצטער," אמר עומר, נטל את ידי בידו והמשיך לרוץ. רצנו כך במשך כמה דקות, עוברים בין קני הסוף שהפרידו בינינו לעולם, בינינו לבין עיר המוות של בית הקברות ירקון.

"מאז המחשבות שלי לא השתפרו. אני מרגיש בטוח כשהן סגורות בראש ולא מרתיעות אף אחד."

"מה הם עשו לו?"

"עזוב, בוא נניח לילד שהייתי."

עומר עצר וידו שהתהדקה סביב אצבעותיי גרמה לי לעצור גם כן. הוא התקרב אליי ומבטו שקע בתוך עיניי.

"מה הם עשו לו?" הוא חזר על השאלה, "אני אוהב אותך ואשאר איתך, גם אם הם חתכו אותו לחתיכות קטנות ופיזרו אותו על האורז."

"הם שרטו אותו עם סכינים עד זוב דם, והשאירו עליו חתכים מהצוואר, העורף והרגליים עד הזין," עניתי בקול שבקושי נשמע. לחיי בערו והשפלתי את ראשי לקרקע.

"אפשר להסתפק בציפורניים?"

לא הבנתי למה הוא התכוון.

עומר משך אותי הצידה, נדחק בין קני הסוף ועצר אחרי מספר מטרים בקרחת קטנה. הוא בעט בנעליו, פשט את חולצתו, מכנסיו ותחתוניו ונותר לבוש בגרביים בלבד.

"אני גיל מישראל," הוא אמר, "אני חבר שלכם."

הבטתי בגוף הרזה והשרירי שעמד מולי, בפנים שנשאו זקן קצר, בחזה, בידיים המשתלשלות לצד הגוף, באיבר השמוט מתחת לטבורו. הורדתי את החולצה וכשהתכוונתי להשיל את המכנסיים אמר עומר "לא, אתה צריך לשמור את חגורת הקרב עליך. שרוט אותי."

"אני לא חושב ..."

"שרוט אותי," הוא חתך את דבריי.

נדתי בראשי לשלילה. עומר אחז בכפות ידיי, פשט את האצבעות שלי, הצמיד אותן לחזהו ושרט את עצמו בציפורניי. עשרה פסים אדומים הצטיירו במורד גופו.

"מה אתה עושה?" שאלתי ומשכתי את ידיי.

"אני רוצה להיות חלק מהפנטזיה שלך,"הוא אמר, "מה הם עשו אחרי שהם שרטו את הילד."

"אתה לא רוצה לדעת."

"דווקא כן," הוא אמר וניסה לתפוס את ידיי.

"בוא נפסיק בבקשה. השטויות שחשבתי כשהייתי בן עשר לא רלבנטיות. הם התעללו בו ובסוף ההורים שלו הגיעו והצילו אותו. מה זה משנה."

עומר התיישב על ערימת הבגדים שהייתה זרוקה על הקרקע. השערות על עורו סמרו. התיישבתי צמוד אליו, הנחתי יד אחת על כתפיו ויד שנייה על חזהו.

"מה שחשוב זה אתה," הוא אמר, "אני רוצה לדעת מה עובר לך בראש, מה אתה מרגיש, מה עושה לך טוב, מה מכעיס אותך. אני רוצה להיות חלק ממך."

"ואתה לא תברח?"

"ואני לא אברח. שבועת צופים," הוא הרים שלוש אצבעות.

"תתלבש."

אחרי שעומר התלבש חזרנו לשביל וצעדנו לכיוון דרום-מערב, לעבר קניון איילון והרכב.

"לא אהבתי את הילדים שהיו איתי בכיתה בבית הספר היסודי," אמרתי. "כל לילה לפני השינה הייתי מתעלל בהם בדמיון. אלי היה הכדורגלן הכי טוב; הייתי שובר לו את הרגליים. לרן היו משקפיים; הייתי מרסק לו אותם כשהם על אפו. איריס הייתה מלכת הכיתה; הייתי מקצץ לה את השיער ומשאיר אותה קירחת. כל יום הייתי מוצא עינויים אחרים, הצקות אחרות."

"היה לך קשה."

הנהנתי. "אף פעם לא הסתדרתי עם הילדים שלמדו איתי. אתה האדם הראשון בנוסף לבני המשפחה שאני מרגיש איתו בנוח, שנעים לי לבלות איתו."

"חבל שלא הכרנו לפני שנים."

"אני זוכר שאחד הטיולים השנתיים היה לנגב. במהלך הנסיעה והטיול הילדים התעלמו ממני כרגיל, ואני צעדתי אחרון בשורה, בוהה בהרים ומחפש איילים. כשצעדנו לאורך מצוק הסתכלתי בילדים שהלכו לפניי, ועלה בי חשק אדיר לרוץ קדימה ולדחוף אותם לתהום."

"טוב שלא עשית את זה."

"אתה לא רצית אף פעם להזיק למישהו?" שאלתי.

עומר נד בראשו. "לא. כשהייתי קטן רציתי לחטוף מאחרים צעצועים, פעם לקחתי בולים מהאלבום של אימא שלי ושמתי אותם באלבום שלי, אבל אני חושב שבכך התמצו המחשבות הרעות שלי. יש לי הרבה מה ללמוד ממך."

"אל תלמד. תהיה אתה הנורמאלי מבין שנינו."

"ואתה תספר לי על המחשבות שלך?"

"שבועת צופים."

עומר הסתכל לפנים ולאחור, ואחרי שווידא שאין אף אדם בסביבתנו נצמד אליי והדביק לשפתיי נשיקה ארוכה.

 

* * *

אחרי שעתיים וחצי חזרנו לרכב ונסענו לכיוון רמת השרון.

"אל תעצור אצלי," אמרתי, "אני אבוא איתך ואחזור ברגל."

"אתה בטוח?"

"ההליכה תיתן לי זמן להירגע לפני שיוני ואלמוג יקפצו עליי."

"הם מציקים לך?"

"הם נהדרים ואנחנו משחקים ביחד, אבל אחרי שאני ואתה נפגשים אני צריך זמן להתאים את הראש אליהם."

הגענו לחנייה של הבניין של עומר והוא עצר את הרכב. בחור ובחורה עמדו בצד ודיברו.

"שיט," אמר עומר, "זה האח שלי והחברה שלו. לא רציתי שהם יפגשו אותך."

"יהיה בסדר," אמרתי.

אחיו של עומר היה גבוה ומוצק ממנו, שיערו היה באורך שלושה מילימטר, הוא לבש ג'ינס צמוד וסווטשרט כתום. לחברה שלו היה שיער גולש בצבע חום בהיר ואף ארוך, והיא לבשה מעיל דק.

"הי," נהם האח כשיצאנו מהרכב וטפח על כתפו של עומר, "איך היה לרוץ?"

"בסדר, זה גיל," עומר הצביע עליי. "אלה ינאי ודקלה."

"נפצעת?" שאלה דקלה והעבירה את אצבעה בין עצמות הבריח של עומר.

"זה סתם, נתקעתי בעץ."

"הוא צריך להתחשל," אמר ינאי, "סיפרתי לך שהוא התקבל לסיירת חדשה?"

"חמש פעמים," אמרה דקלה, "אתה גאה בו כאילו הוא הילד שלך."

"הוא הילד שלי. בואי, ניסע. ביי," הוא אמר, נכנס לרכב וסגר את הדלת הרכב.

"להתראות מחר בבוקר," אמרתי ונופפתי בידי.

"אני שמח שרצנו," אמר עומר ונעלם לתוך חדר המדרגות.

 

 

 

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...