חתול
חתול. צילום: הנדל, צילום עצמי.

 >  >  > 

הפוך - פרק א'

אתה מסכים?

הכל קרה ממש במקרה, כמעט מבלי משים, איכשהו דבר הוביל לדבר, לא תכננתי ולא התכוונתי ומעולם לא עלה בדעתי שזה מה שיקרה, מצד שני יש מצב שגם אם הייתי מתכנן את חיי בקפידה, מציב לעצמי מטרות ויעדים ובונה לעצמי תכנית חומש מפורטת גם אז הייתי גומר באותה צורה, או שאולי לא? לך תדע.

"בא לך להישאר לישון?" הציע לי נדב, הסטוץ המוצלח מאוד שדגתי לעצמי תוך שיטוט עצל באטרף ושהצליח להפתיע אותי לטובה.

"אה..." היססתי, סוקר אותו שוב, הפעם בעיניים צלולות יותר. כן, גם בלי ערפילי החרמנות ששיבשו את שיקול דעתי הוא עדיין נראה מעולה. גבר אמיתי, שרירי רחב ושעיר, לא מטופח מידי ולא מוקפד ומעוצב לעייפה, אבל מדיף ריח נקי וטוב ומגולח למשעי (אני פשוט מתעב את האופנה המגעילה הזאת של זקנים שפשטה בכל מקום). ולמרבה השמחה בעל תספורת סימטרית שמרנית ורגילה, נטולת מיני כרבולות צבעוניות ומשוחות בג'ל.

"יש לך ג'ינסים עם חורים?" חקרתי רק ליתר ביטחון, הייתי די בטוח שהוא לא הבן אדם שירכוש במיטב כספו מכנסיים קרועים.

הוא צחק, "לא, כבר עברתי את הגיל לאופנה המגוחכת הזאת."

"עברת את הגיל? בן כמה אתה?" תהיתי בחוצפה.

"בן שלושים וחמש, בדיוק כמו שכתוב בכרטיס שלי, ואתה גילי, אתה באמת בן עשרים וחמש?" זקף נדב גבה שמעולם לא טעמה טעם פינצטה.

"אה..." עיני נפגשו בעיניו והרגשתי איך לחיי מתלהטות, "אני כמעט בן שלושים." הודיתי.

"כמעט?" תהה נדב ושמץ חיוך הבהב בזווית פיו.

"אני אהיה בן שלושים בעוד חודש, אבל כולם אומרים שאני נראה צעיר יותר." התגוננתי. מה, הוא דפוק, הוא לא יודע שכולם משקרים באטרף?

"אתה באמת נראה צעיר, בטח יותר ממני." נשאר נדב רגוע ומשועשע מעט.

"אתה נראה מעולה." נחפזתי להחמיא לו, "ואתה ממש הטעם שלי, אני הטעם שלך נדב?"

"לא יודע, אני עוד לא מכיר אותך." הפתיע אותי נדב.

"אבל... אבל..." ושוב הסמקתי, ואפילו התבלבלתי קצת, מה שלא קורה לי לעיתים קרובות, מה זאת אומרת לא מכיר אותי? הרי רק לפני כמה דקות התגוללנו יחד ערומים ומזיעים.

"אתה בחור נאה מאוד," המשיך נדב בנחת, "רואים שאתה משקיע בעצמך ויש לך נתונים טבעיים מעולים, העיניים שלך באמת כחולות או שזה עדשות מגע?"

"זה הצבע הטבעי של העיניים שלי." נעלבתי טיפה, "וגם של השערות שלי." הוספתי.

"יופי לך." חייך נדב וליטף קלות את לחיי, "ומתאים לך להסמיק." הוסיף בחביבות, "ואני מודה שמבחינה חיצונית אתה באמת נראה טוב מאוד, אבל כדי להגיד אם מישהו הוא הטעם שלי אני חייב להכיר אותו קצת יותר טוב, בגלל זה הצעתי לך להישאר לישון איתי, אתה מסכים?"

"כן, בטח." השבתי מיד בלי לשקול אם זה רעיון טוב, אולי זה לא היה חכם כל כך, אבל כזה אני, ספונטני וזורם. או שאולי אני צריך לדייק ולהגיד שכזה הייתי פעם, כי כיום אני כבר פחות פזיז, אבל אז החלטתי מיד בלי לחשוב יותר מידי. הייתי עייף ומסופק והוא היה נחמד והיה לו ריח טוב וחיוך נעים, המקלחת שלו הייתה מצוחצחת, הסבון משובח, המגבות יבשות והמיטה נקיה וריחנית, בשבילי זה הספיק.

שנה אחר כך כבר גרנו יחד. איך זה קרה ומתי בדיוק הפסקתי לדוג גברים פה ושם ונעשיתי עקרת בית חסודה ומונוגמית? זה מה שתכננתי להיות? לא, אבל מצד שני מעולם לא הצהרתי שאני נגד זוגיות מסורתית ולא אמרתי שמעולם לא יהיה לי בן זוג. מה שקרה זה שכהרגלי פשוט זרמתי, מניח לנדב להוליך אותי, לכוון אותי, לתמרן אותי לתוך חייו הנעימים, המסודרים והמתוכננים להפליא. תוך כמה חודשים התמכרתי לחיים הנוחים והמסודרים לצידו של בן זוג נעים ורגוע שסיפק לי תמיד מין איכותי וזמין, כתף תומכת ויציבה ואוכל טעים בשפע. די מהר הוא הצליח לשכנע אותי שכדאי שנגור יחד כי בין כה וכה אנחנו ישנים כמעט כל לילה באותה מיטה, ואחר כך טען בהיגיון שהתקשיתי להפריך שכדאי לעבור מתל אביב, שנעשתה צפופה ויקרה מידי, למושב כפרי וחביב שנמצא רבע שעת נסיעה מתל אביב ואפשר לשכור בו בית צמוד קרקע במחיר שבתל אביב יספיק לך בקושי לדירה בקומה שלישית בלי מעלית. ואחר כך המשיך וטען - כמה שנים עוד תעבוד כברמן ומלצר במסעדות שכל הזמן נפתחות ונסגרות? לא הגיע הזמן לנצל את ההשקעה שעשית בלימודי לוגיסטיקה ולהתחיל לעבוד בעבודה של מבוגרים? האמת שאת ההשקעה עשו הורי המודאגים שפשוט העריצו את נדב ותמכו בו לאורך כל הדרך אבל סך הכל הוא צדק? מה, לא?

נדב הוא זה שמצא לי את העבודה במפעל ואמר לי איזה קופת גמל לבחור, וכשהוא מתעלם מצחוקי הדריך אותי איזה טפסים למלא כדי שאוכל לחסוך לפנסיה יציבה ומשתלמת. הוא אפילו לימד אותי לבשל והתעקש שנאכל אוכל בריא ולא מעובד, ובגלל שרכש לנו פוליסת ביטוח חיים הוא הצליח לקחת אותי לרופא כדי לעשות בדיקות, רק כדי להיות בטוח שהכל בסדר.

וככה קרה שיום אחד, בעודי בוחן את הקעקוע הדהוי כבר שעשיתי מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא, גיליתי שאני חי את החיים הבורגניים המסודרים של הורי והתפלאתי איך קרה שהנחתי לנדב לביית אותי ככה? פתאום נזכרתי שפעם רציתי לחיות לגמרי אחרת, רציתי חופש להתנסות ולחקור ולהתפרע, רציתי חיים מעניינים והרפתקניים ושמחתי שאני הומו ושלא אתקע כמו אחי המסכן בתוך נישואים פושרים עם ילדים ומשכנתא שיקרקעו אותי ויוציאו ממני את כל האנרגיות ושמחת החיים, לרגע אחד הרשיתי לעצמי לדמיין איך אני אורז תרמיל קטן עם כמה חפצים נחוצים ונמלט על נפשי, בורח מהקופסה המרופדת והנוחה הזו שהנחתי לעצמי להיתקע בתוכה ואז צלצל הטלפון והבוס שלי, לחוץ ועצבני, שאל משהו טיפשי - הוא תמיד נלחץ מכל שטות וחלק נכבד מזמני מתבזבז על הרגעתו – ונדב שהיום זה היה תורו להכין ארוחת בוקר קרא לי לבוא לאכול. נכנסתי למטבח עם הטלפון ביד וראיתי שנדב הכין לי את הכריכים החביבים עלי (פסטרמה על לחם שיפון עם קימל) וארז אותם יפה בצידנית הנחמדה שהוא קנה לי כשהתחלתי לעבוד, ושהחביתה שלי, מקושקשת עם פטריות וגבינה, מטגנת ברגע זה על המחבת ומדיפה ריח נפלא... בכמה דברים יכול בן אדם להתרכז בבת אחת? זנחתי את מחשבות המרד שלי לטובת הרגעת הבוס, חיסלתי בזריזות את ארוחת הבוקר, אמרתי תודה לנדב והוספתי חיבוק ונשיקה, לקחתי את הצידנית ואת מפתחות המכונית שקנינו יחד (לנדב יש הסעה למשרד) ונסעתי לעבודה.

עברו עוד כמה חודשים שלווים ואז, ערב אחד, כשרבצנו יחד על הספה ובהינו בטלוויזיה, שאל אותי נדב אם אני מוכן להתחתן איתו. 

"מה?" הזדקפתי ונעצתי בו מבט מופתע, "דמיינתי או ששאלת אם אני רוצה להתחתן אתך?"

נדב כיבה את הטלוויזיה והדליק את האור הראשי, "כן, זה מה ששאלתי, אתה מסכים?"

"אה... אני..." בצורה מאוד לא אופיינית לי הפעם התנגדתי לפיתוי לזרום עם נדב, "אני לא יודע, למה אנחנו צריכים להתחתן? בשביל מה זה טוב? מה רע לנו ככה?"

"לא רע לנו." הניח נדב יד מפייסת על ברכי, "לי בכל אופן ממש לא רע, אפילו טוב, ואני חושב שגם לך טוב איתי, נכון גילי?"

"מעולה לי," הסכמתי, "הכל ממש בסדר, למה אנחנו צריכים להתחתן פתאום?"

נדב נאנח ואמר שלפני שהוא יגיד לי למה הוא צריך להתנצל.

"על מה? מה עשית?"

"זה לא מה שעשיתי, זה מה שלא עשיתי."

"על מה אתה מדבר?" התבלבלתי.

"על זה שאף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך גילי, אני באמת מצטער שאני לא בן אדם כל כך רומנטי, אבל אני מאוד אוהב אותך, ואני מקווה שגם אתה..." הוא נראה פתאום נבוך וחסר ביטחון, וזה הלחיץ אותי מאוד.

"בטח שאני אוהב אותך, טמבל, וגם אני ממש לא טיפוס משתפך ורומנטי, בגלל זה כל כך טוב לנו יחד, נכון?"

"לגמרי, אז אתה מסכים?"

"אה... אני... תראה, הרי זה לא שאנחנו יכולים ללכת להירשם ברבנות אז... אז מה הטעם בזה בעצם?"

נדב חייך ולרווחתי חזר להיות המבוגר האחראי והרגוע, "אנחנו יכולים להתחתן בקנדה או במלטה," הסביר, "ואז כשנחזור לארץ נהיה רשומים במשרד הפנים כזוג נשוי, וזה לדעתי יתרון גדול לפני שמתחילים להקים משפחה."

"משפחה?" השתנקתי, "על מה אתה מדבר?"

"על ילדים כמובן, וגם פה יש כמה אופציות, אפשר ללכת על הורות משותפת או על אם פונדקאית, מה אתה מעדיף?"

 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...