קשת
קשת. צילום: הנדל‎, צילום עצמי.

 >  >  > 

וזה עובר - פרק י' (פרק אחרון)

אתה אוהב אותי?

אחרי הסקס שכמו תמיד עם תמיר היה מעולה התקלחנו ואכלנו יחד ואחר כך שכנע אותי תמיר להתחפש לקאובוי, תחפושת לא כל כך מקורית, אבל לא חייבים להיות תמיד מקורי וחוץ מזה היא הלמה אותי מאוד.

תמיר ניסה את כל התחפושות שמילאו את הטרולי ובסופו של דבר החליט להתחפש לחתול. "אתה לא חושב שאני שמן מידי לאוברול הזה?" התחנחן מול המראה בבגד גוף מקטיפה שחורה, מנענע את ישבנו שזנב ארוך היה מחובר אליו.

"אתה נראה נהדר." הבטחתי לו, "רוצה להישאר לישון אצלי?"

"כן, מאוד." נחלץ תמיר בזריזות מחליפת החתול וזינק ערום לזרועותיי, "התגעגעתי אליך נורא." הצהיר וכיסה את פני וחזי בנשיקות, "עשיתי שטות איומה שנפרדתי ממך, מה דעתך שננסה לחזור?" שאל ומיד הניח יד על פי, "לא, למה אני עושה את זה לעצמי? אל תענה עכשיו, בעצם עדיף שתשכח ששאלתי."

"איך אני יכול לשכוח?" הצטחקתי, תמיר המוחצן, הילדותי והפטפטן תמיד הצליח לשעשע אותי, "דעתי שזה באמת עוד מוקדם מידי, בוא נמשיך להיפגש ונראה איך הולך." נכנסתי שוב לתפקיד שתמיד מילאתי ביחסים שלנו – המבוגר האחראי והשקול.

"ומה עם הבחור ההוא שהיית איתו בסילבסטר, זה נגמר איתו?"

"כן, נגמר. נגמר לגמרי ולחלוטין." הצהרתי בתקיפות, יודע שאני משקר לו ולעצמי אבל אולי, אם אני אמשיך להתעקש, יום אחד זו תהיה האמת?

מאור ועדן צדקו, המסיבה הייתה באמת נהדרת, שמחה וצבעונית מאוד, תמיר לא מש ממני, רקד איתי, סיפר לי בדיחות, הכיר לי חברים שלו, מרכל עליהם בעליזות מאחורי גבם, וכל הזמן דאג להביא לי שתייה ואוכל כדי שלא ארעב חלילה. בפורים הזה, למרות הסלידה שלי ממסיבות, ולמרות שהמזיקה הייתה חזקה מידי לטעמי, בכל זאת נהניתי.

גם אחרי פורים המשכתי לבלות עם תמיר. בהתחלה נפגשנו פעמיים בשבוע, אחר כך שלוש ובסופו של דבר, אחרי שבעל הבית שלו לא הסכים לחדש לו את החוזה הוא עבר לגור אצלי, לכאורה רק באופן זמני וכדי שיוכל להמשיך לחפש לעצמו דירה בראש שקט, אבל איכשהו זה אף פעם לא קרה. בחודשים הראשונים הוא גם עשה מאמץ ובדק פה ושם דירות אבל אז הגיע האביב, הגינה סביב ביתי החלה לפרוח ותמיר התלהב ולהפתעתי פיתח עניין רב בגננות, והפסיק לחפש דירה משלו. יום אחד כשהוא ניגב אבק מהמדפים בחדר העבודה שלי הוא גילה את השרטוטים החובבניים שעשיתי כשניסיתי לדמיין איך אני מרחיב את הבית. במקום להעיף אותם לפח הוא עיין בהם בעניין, בדק ובחן אותן היטב ואחר כך הציע שיפורים משלו, ובסופו של דבר הראה אותן למכר שלו, מהנדס בניין עם נטיות לעיצוב שהפך את השרבוטים המגושמים שלי לשרטוטים מקצועיים שאפשר להגיש למנהל ההנדסי, ועל הדרך עיצב הכל על פי טעמו שהיה משובח בהרבה משלי.

"מה דעתך שנגיש את התוכניות לאישור למועצה ושנתחיל לחפש קבלן?" הציע תמיר, אחרי שהראה לי את השרטוטים, "קיבלתי המלצות על קבלן דרוזי שעובד יפה ונקי ומאוד מדויק, הוא לא זול אבל הוא זריז ואם נוכל להמשיך לגור בבית תוך כדי הבנייה..."

"ומי אמור לדעתך לממן את ההוצאה הזו?" שאלתי.

"ברור שאני." אמר תמיר מיד, "וככה יהיה לי פחות לא נעים מזה שאני גר אצלך חינם."

"לא ידעתי שזה מפריע לך."

"זה כן, מאוד ומה שעוד מפריע לי זה שאתה מתחמק מלדבר עלינו."

"למה אתה מתכוון לדבר עלינו? אתה רוצה לנהל שיחת יחסינו לאן?"

"כן." הנהן תמיר בתוקף, "בהחלט, אתה לא חושב שהגיע כבר הזמן, או שאתה עוד מחכה לאיציק הזה שלך?"

"הוא לא שלי, לא ראיתי אותו ולא דברתי אתו יותר משנה."

"אני יודע שלומי, אבל יש לי לפעמים הרגשה שאתה עדיין מתגעגע אליו, ושאתה לא מאמין לי שאני אוהב אותך ורוצה שנמשיך להיות יחד כל החיים."

"אני לא מתגעגע אליו." מחיתי, "ואני מבין שנוח לך לחיות איתי וזה בסדר גמור מבחינתי, אבל עדיף שלא נתחיל לדבר על אהבה כי זה סתם קשקוש."

"לא נכון." התעצבן תמיר, "אהבה זה לא קשקוש, עובדה שאני אוהב אותך כבר שנים ו... אני די בטוח שגם אתה אוהב אותי למרות שאתה מקפיד לא להראות את זה."

עכשיו גם אני התעצבנתי, "אם אתה כל כך אוהב אותי למה עזבת ולמה בגדת בי ואחר כך מרחת אותי עם סיפורים מטופשים על פסק זמן? לָמה שאני אוהב שקרן ובוגד כמוך?"

תמיר נפגע נורא והתאפק בקושי לא לבכות, "אני מודה עשיתי טעות, אבל התנצלתי עליה כבר מאה פעמים, אם לא יותר, אתה לא שם לב כמה אני מנסה לתקן ולפייס אותך?" הוא התחיל לבכות כמו ילד ולא נרגע עד שחיבקתי אותו והבטחתי לו שוב ושוב שאני סולח לו ושזה בסדר ושאני מסכים לכל התכניות שלו.

"באמת?" נשא אלי תמיר מבט לח ועצוב, "אתה אוהב אותי שלומי?"

הנהנתי וכדי למנוע ממנו להיסחף לרגשנות מוגזמת ואולי עוד להתעקש חלילה שגם אני אגיד בפירוש שאני אוהב אותו הסטתי את השיחה לעניין חוזה זוגיות, וכמה חשוב שנחתום על אחד כזה דווקא כעת כשאנחנו מתחילים לצבור רכוש משותף, וזה בדיוק מה שעשינו בסופו של דבר, אבל קודם הגשנו את התכניות למועצה שאשרה אותן בזריזות מפתיעה, שכרנו קבלן והתחלנו לשפץ. במשך רוב חודשי הקיץ החמים והלחים חיינו בתוך בלגן ואבק, והתעוררנו כל בוקר לקול רעש הבנייה ופטפוטי הפועלים, אבל עד החורף השיפוץ הסתיים. היה לנו עכשיו חדר שינה גדול ומרווח, מטבח נאה ומודרני, חדר שינה לאורחים וחדר עבודה עם נוף נהדר של הפארק והקישון. אחרי שסיימנו עם הבלגן של השיפוץ הלכנו וחתמנו על חוזה זוגיות שהסדיר את כל ענייני הרכוש והכספים שלנו, ואחר כך הזמנו אלינו את כל מכרינו וחברינו למסיבת חנוכת הבית.

אחרי שכולם הלכו נשארנו רק עם עדן ומאור שעזרו לנו לסדר הכל, ואז גילינו להם שחתמנו על חוזה זוגיות ושהמסיבה היא לא רק לכבוד הבית אלא גם לכבוד הפיכתנו לזוג באופן משפטי, כמו שהגדרתי את זה.

"אז למה שלא פשוט תתחתנו?" התפרץ מאור שחיבב מאוד מסיבות מהסוג הרומנטי.

"כי חתונה זה לא הסגנון של שלומי." השתיק עדן את בן זוגו שהיה שתוי מעט, נישק את לחיי, חיבק את תמיר ולקח את מאור הביתה.

"היית רוצה שנתחתן?" שאלתי את תמיר אחרי שהם הלכו.

הוא חשב קצת לפני שאמר שזה היה יכול להיות נחמד אבל מאחר והוא מכיר אותי ויודע שאני לא אהנה מאירוע כזה הוא מעדיף לוותר.

"אתה יודע מה? אני מבטיח לך לארגן לנו חתונה מפוארת אם נשרוד יחד עשר שנים."

"קניתי." אמר תמיר ונישק אותי, "ועכשיו בוא נלך כבר לישון כי אני מת מעייפות."

 

אפילוג

כל אותו זמן המשיכה אדווה לטייל עם לאקי בשעות אחרי הצהריים ומבלי משים לספק לי מידע על אביה. ככה נודע לי שנולדה לה אחות קטנה וחמודה, שהוריה חיים יחד בשלווה ובנחת, אבל נחשבים עדיין גרושים, ושדודה יעל חיה עם ירון אבל מסרבת להתחתן שוב והם רק חתמו חוזה אצל עורך דין.

איכשהו הצלחנו, איציק ואני, לא להיפגש זה עם זה במשך כמעט שנתיים. גרנו די קרוב אחד לשני אבל לוח הזמנים שלנו היה שונה וכל אחד מאיתנו הסתובב במקומות אחרים. איציק גידל ילדה קטנה ועבד באזור התעשייה ואני לעומת זאת גידלתי כלב ועבדתי בחיפה, לא הייתה לנו שום סיבה להיפגש ובכל זאת נפגשנו במפתיע בשבת גשומה אחת בחורשת האיקליפטוסים. אני טיילתי עם לאקי כי תמיר שזה היה תורו לטייל עם הכלב היה מצונן והרגיש רע, ואיציק סתם הסתובב שם עם דובון צבאי ישן ומגפי גומי ונראה עצוב ואבוד.

"הנה אתה." אמר, צץ במפתיע מאחורי עץ איקליפטוס עב גזע, "והנה גם לאקי." ליטף בחיבה את ראשו המבריק של הכלב שזיהה אותו מיד וקיבל את פניו בחיבה נלהבת.

"לפחות לאקי לא שכח אותי." חייך איציק והביט בי במבט שואל.

"גם אני לא שכחתי אותך, מה שלומך איציק?"

"בסדר, אי אפשר להתלונן, ומה אתך?"

"מעולה, הכל טוב." העליתי חיוך שמח על פני.

"ראיתי שסיימת כבר את השיפוץ, מבחוץ זה נראה מאוד יפה."

"גם מבפנים, למזלי תמיר לקח את העסק הזה על עצמו והשגיח על הקבלן, הוא שיגע אותו וקודם הוא שיגע את האדריכל, אבל זה היה שווה, יש לנו עכשיו בית מדהים."

"גם הגינה נראית נפלא."

"שוב עבודה של תמיר, יש לו טעם מעולה."

"כן, רואים, אתה מאושר איתו?"

"כן, למה לא, ומה אתך ועם ריקי, הכל טוב?"

"כן, הכל בסדר, החיים לא תמיד קלים, אבל העיקר שהבנות בסדר."

הנהנתי לאישור, נבוך, כי מה אני כבר יודע על גידול ילדים? "ילדים זה שמחה?"

"לגמרי." אישר איציק ואז אחז פתאום בזרועי, "אתה לא שואל את עצמך מה אני עושה פה לבד בשעה כזו?"

"אה... חשבתי שאתה סתם... מטייל."

"האמת שאני מחכה לך, לא, אל תיבהל, זה לא שאני עוקב אחריך, אבל שמתי לב שבשבתות אתה מטייל לפעמים לבד עם הכלב, ורציתי להגיד לך שלום לפני שאני הולך."

"הולך? לאן אתה הולך?" התפלאתי, "ומה עם ריקי והבנות?"

"הן יהיו בסדר גמור בלעדיי, בין כה וכה אני לא כל כך מועיל להן." הרגיע איציק והושיט לי את כפו ללחיצה. נבוך קצת מהמעמד המוזר לחצתי את ידו ולא התנגדתי כשהוא משך אותי אליו לחיבוק חזק והוסיף נשיקה מרפרפת על שפתי. "שלום שלומי." אמר והסתלק, נעלם באותה פתאומיות בה הופיע.

למחרת גילתה לי אדווה שהיא כבר קיבלה צו גיוס ושאבא שוב נעלם.

"נעלם, מה זאת אומרת נעלם?"

"לקח את הבגדים שלו, השאיר לאימא מכתב שהיא מתעקשת לא להראות לי ונעלם."

"אני ממש מצטער חמודה."

"אני לא, בזמן האחרון הוא היה ממש בלתי נסבל, מאז שפיטרו אותו הוא הסתובב כמו רוח רפאים, בקושי דיבר, כמעט לא אכל בבית... אימא אומרת שאם הוא לא היה הולך לבד היא הייתה מעיפה אותו, ושעדיף לנו בלעדיו, ושאם הוא שוב ינסה לחזור הפעם היא לא תקבל אותו."

במשך כמה שנים איש לא ידע איפה איציק ולאן הוא נעלם, ואז הוא שוב חזר, והפעם במכונית שחורה ומבריקה של חברה קדישא. אדווה שכבר הייתה נשואה ובהיריון באה לספר לי שאביה נמצא מת באיזה מלון מרופט בתל אביב. המשטרה חושבת שהוא התאבד אבל בגלל מצב הגופה קשה לקבוע את זה בוודאות, ובכל מקרה מה זה חשוב? הם עומדים לקבור אותו היום אחרי הצהריים על יד סבא שלה, ודודה יעל תודה לי מאוד אם גם אני אגיע כי היא חוששת  שלא יגיעו מספיק מתאבלים.

הסכמתי מיד כמובן וגררתי איתי גם את תמיר שהסכים להתלוות אלי בחוסר רצון. הלוויה הייתה באמת קטנה מאוד, חוץ ממשפחתו של איציק – אחותו, בנה ובן זוגה, גרושתו וביתו הבכורה עם בעלה (את הבת הקטנה השאירו בבית עם שמרטפית) באו רק קומץ קשישים, מכרים של הוריו המנוחים שהכירו את איציק כילד. אחיינו של איציק אמר קדיש מגומגם, והרב הוסיף תפילה שהתקצרה מאוד כי פתאום התחיל לטפטף גשם, ומיד אחרי שהניחו אבן על הקבר הטרי הסתלקו משם כל האבלים בחיפזון לא מכובד, משאירים מאחוריהם את איציק שוכב מת מתחת לזר רטוב של פרחי ציפורן אדומים ולבנים שהניחה אחותו הבוכייה על קברו.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...