קשת
קשת. צילום: הנדל‎, צילום עצמי.

 >  >  > 

וזה עובר - פרק ט'

אנחנו צריכים לדבר

השנה החורף הפתיע לטובה והיה קר וגשום כמו שחורף צריך להיות. אני אוהב חורף ונהנה מסערות וגשמים, נהנה להתכרבל בפוך, מאושר לנשום מלא ראותי אוויר קר ונקי, לראות גשם יורד על האדמה היבשה והצמאה, מתמוגג ממראה הצמחייה הירוקה והרעננה שצומחת מתוך הקוצים היבשים של הקיץ, מתענג ממראה העצים המתחדשים ומצמיחים ניצנים ירוקים ורעננים וכלל לא מתגעגע לחום ולזיעה של הקיץ. נכון בקיץ יש יותר שעות אור טבעי אבל מה רע באור נורות חשמל? ומה שווה לי שיש יום ארוך אם הוא חם כל כך עד שקשה לנשום, וגם בלילה החום מקשה על השינה ועדיף שאני לא אתחיל בכלל להתלונן על יתושים, איזה כיף שבחורף אין חרקים מזמזמים ועוקצים, יש עננים ורוח ונעים לשבת בשמש ולהתחמם. בעיקר כשיש לך מרפסת סגורה בדלתות זכוכית, והכי טוב שיש מזג אוויר, בקיץ סתם חם, לפעמים יותר לפעמים פחות, אבל אין גיוון, אין עניין, רק זיעה ויתושים ואבק, לגמרי מיותר מבחינתי.

איציק לא התרשם מחיבתי לחורף וביטל בהינף יד מזלזל את כל השבחים שהרעפתי עליו, "אני שונא קור," אמר בפשטות, "וגשם מדכא אותי, ואני ממש שונא לקום בחושך ולחזור מהעבודה בחושך, והכי אני שונא להיות חולה, שמעתי שהשנה החיסונים נגד שפעת לא היו יעילים בגלל שהם לא היו נגד הזנים של השפעת שהגיעו לארץ ולכן כולם חולים."

"כן, שמעתי על זה, כשהייתי ילד ממש אהבתי להיות חולה בחורף," התמכרתי לנוסטלגיה, "לשכב במיטה עם תה חם ולראות טלוויזיה כל היום, ולא ללכת לבית הספר רק לנמנם לי בנחת בפוך ולהתפנק."

"אתה כבר מזמן לא ילד." הזכיר לי איציק בקול חמצמץ, "ובתור מבוגר שצריך ללכת לעבודה זה כיף קטן מאוד לשכב במיטה ולרעוד מקור ולסבול מכאבי ראש, והנזלת... אני שונא להיות מנוזל." אמר בעצב והתעטש.

"לבריאות." אמרתי לו.

"תודה, אבל לצערי אני מרגיש לא כל כך בריא, הראש כואב לי ונדמה לי שמתחיל לי חום," התלונן איציק, "תיזהר לא להידבק ממני."

"אל תדאג, אני לא נדבק כל כך מהר, שנים לא הייתי חולה למרות שבעבודה כולם מתעטשים ומשתעלים עלי." התפארתי והכנתי לאיציק תה, ובלילה כשהוא התעורר, רועד מקור ומתלונן על כאב ראש, נתתי לו כדור אקמול וגרבתי לו גרביים חמים. למחרת הוא התקשר לעבודה, הודיע שהוא חולה ונשאר במיטה.

כשחזרתי בערב הביתה הוא כבר לא היה. התקשרתי ואיציק סיפר לי בקול צרוד שהוא ביקש מאחותו שתיקח אותו לקופת חולים, הרופא אישר שיש לו שפעת ונתן לו חופש מחלה. "אני רק עושה סיבוב עם לאקי וקופץ לבקר אותך."

"לא, לא צריך. אני נראה זוועה ואין לי כוח לדבר עם אף אחד, ואגב, אני אצל ריקי עכשיו כי ירון מגיע לסוף שבוע ולא נעים לי להיתקע להם באמצע." ירון - החבר של יעל, גבר סימפטי מאוד, איש קבע גרוש שרק חיכה לרגע שיצא לפנסיה מהצבא ויתחיל לגור עם יעל. זה היה אמור לקרות בעוד חצי שנה ובסתר ליבי קיוויתי שאחרי שיעל וירון יתחילו לגור יחד איציק יתגבר על הארוניות שלו ויעבור לגור איתי רשמית, ואז נוסיף עוד חדר לבית הקטן שלי, נרחיב את המטבח, ואולי נוסיף עוד מקלחת ושירותים?

זה לא קרה. השפעת של איציק הסתבכה לדלקת ריאות כפולה, הוא אושפז לכמה ימים בבית חולים וגם כששוחרר משם חזר לבית של גרושתו. מסתבר שהשיחה שניהלנו כשהוא התחיל להיות חולה הייתה אחת השיחות האחרונות שלנו, כלומר ברור שדיברנו, אבל בעיקר בטלפון והוא אף פעם לא היה לבד. גרושתו סעדה אותו במסירות יום ולילה ולא משה ממנו לרגע וגם כשביקרתי אותו בבית חולים היא ריחפה כל הזמן סביבנו. ולכן, כל פעם שכבר הצלחתי לדבר איתו, השיחות שלנו היו נוקשות ולא טבעיות, שיחות ממעמקי הארון.

איציק חזר לעבודה רק אחרי שישה שבועות והייתי בטוח שמהעבודה הוא ישר ייסע אלי, אבל טעיתי, ריקי המסורה הגיעה כדי להסיע אותו הביתה ורק למחרת בערב הוא הצליח להתחמק ממנה סוף סוף ולהיות איתי ביחידות.

"רזית נורא." חיבקתי אותו בשמחה, "נורא התגעגעתי, מצטער שלא הייתי אתך יותר, אבל בגלל ריקי... התגעגעת אלי?" ניסיתי לנשק אותו.

במקום לענות הוא הדף אותי מעליו בעדינות ואמר שאנחנו צריכים לדבר. הרגשתי איך כל הדם אוזל מפני, וברכיי נחלשו, "לדבר על מה?" התיישבתי ושילבתי ידיים רועדות בחיקי.

איציק התיישב מולי ונאנח, "אני מצטער נורא שלומי." ליטף בתנועה מגושמת את ברכי, והתחמק מלהביט בעיניי.

"מה קרה?" שאלתי, קופץ את ידי לאגרופים, מתכונן למהלומה שידעתי שעומדת ליפול עלי.

"ריקי בהיריון, ואני... אנחנו... אני מצטער נורא שלומי, זה פשוט קרה ו... זהו, אנחנו חוזרים להיות יחד."

"אבל מה איתנו?" לחשתי, "היא יודעתי שאנחנו... היא יודעת עלי?"

"לא, ואני אודה לך אם זה יישאר סוד."

"אבל אתה הומו איציק, זאת אומרת, איך תוכל לחיות פתאום עם אישה, ומה פתאום היא בהיריון? היא לא מבוגרת מידי לזה?"

"היא רק בת שלושים ושבע, והיא תמיד רצתה עוד ילד, הרי כבר חיינו יחד המון שנים, וחוץ מזה היא אף פעם לא הפסיקה לאהוב אותי וגם אני... אני כנראה ביסקסואל."

"וואלה? לא הרגשתי את זה כשהיינו יחד." התחלתי לכעוס.

"שלומי," הניח איציק יד מפצירה על כתפי, "בבקשה אל תיעלב ואל תכעס, אבל אני ואתה... אני ממש מחבב אותך והסקס היה נהדר, אבל חשבתי שהבנת שאני לא בנוי לחיות עם גבר."

"כן, הבנתי." קמתי והפכתי אליו את גבי, "מזל טוב איציק ושיהיו לך חיים נחמדים."

"שלומי בבקשה," חיבק אותי איציק ונישק את עורפי, "אני כל כך מצטער." הידק זקפה נוקשה אל אחורי, "אבל אני לא יכול... תראה, זה שאני חוזר לגור איתה לא אומר שאנחנו לא יכולים..."

"לא, אנחנו לא יכולים." הסתובבתי אליו ודחפתי אותו מעלי, "לך!" פקדתי עליו, ולרווחתי הוא ציית והסתלק לדרכו.

"טוב עשית." עודד אותי עדן כשהתקשרתי אליו מאוחר יותר ושפכתי לפניו את ליבי, "אם הוא מעדיף לחזור לאישה זו הבעיה שלו, ממש חוצפה מצידו לצפות שתמשיך להזדיין איתו, למה שתעזור לו לבגוד באשתו? למרות שאני מתאר לעצמי שהוא בטח ימצא לו מישהו אחר."

"אני מניח שכן, כמו שאני מכיר אותו הוא לא יחזיק מעמד יותר מידי זמן בלי סקס עם גבר." הסכמתי בעצב. מוזר שלא כעסתי עליו, אפילו הבנתי אותו מעט, כעסתי בעיקר על עצמי, על הטיפשות והתמימות שלי, הייתי צריך להבין שבן אדם שמתעקש לשמור אותי בסוד לא מתכנן לבנות איתי חיים.

"לדעתי לאנשים במצב שלו עדיף למצוא מישהו נשוי גם כן." הצטרף מאור לשיחה, "ואם תרשה לי להחליף לנושא פחות מדכא, מה אתה עושה בפורים?"

"מה פורים? רק אתמול היה חנוכה." הופתעתי, "לא יודע, עוד לא חשבתי על זה."

"אבל אני כן יודע, אתה הולך אתנו למסיבת פורים." התאמץ מאור להצהיל את רוחי.

"לא יודע מאור, לאחרונה אני לא כל כך בעניין של מסיבות."

"דווקא בגלל זה אתה חייב, נו, אל תהיה כזה מבאס, זה פורים, חייבים לשמוח, כולם יהיו שם, אפילו תמיר."

"חשבתי שתמיר בברלין."

"נכון, אבל הוא כבר חזר והוא עדיין לבד, וגם אתה שוב לבד, אז מה דעתך?"

"לא יודע." סירבתי להתחייב, והוספתי שאין לי תחפושת ואין לי מצב רוח ובכלל...

"לפחות תחשוב על זה." הפציר עדן.

הבטחתי לחשוב על זה ומיד שכחתי מכל העניין ונזכרתי בו רק שלושה ימים אחר כך כשתמיר הפציע אצלי פתאום, עוטה על פניו חיוך מהוסס וסוחב אחריו טרולי גדול וסגול.

"מה אתה עושה פה?" נעצתי בו מבט קר, מתעלם מלאקי שקיבל אותו בשמחה ופיזז סביבו בעליזות.

"אני מקווה שאתה לא בונה על החמוד הזה בתור כלב שמירה." גיחך תמיר וליטף את לאקי.

"מה אתה עושה פה ובשביל מה המזוודה הזאת?" המשכתי להיות זעוף. היה לי מצב רוח זוועתי בזמן האחרון, בעבודה הייתי חייב להיות מנומס וחברותי, לפחות בבית רציתי להתנהג טבעי וזה בדיוק מה שעשיתי ואם תמיר נעלב אז חבל מאוד, בעיה שלו.

"אני פה בשליחות של מאור ועדן, הם פקדו עלי למצוא לך תחפושת מתאימה ולשכנע אותך לבוא למסיבת פורים."

"בחייך תמיר, עזוב אותי, והם בטח גם סיפרו לך למה אין לי מצב רוח ולמה לא בא לי לחגוג."

"כן, ואני ממש מצטער חמוד." העלה תמיר הבעה רצינית על פניו היפים, "אבל פורים רק בעוד שבוע, ואם תרשה לי אני אשמח לנסות לשפר לך את המצב רוח."

"ומה אם אני לא ארשה." הזעמתי פנים, מסרב להתרכך.

"אני לא יכול להכריח אותך." פרש תמיר את ידיו במחוות ויתור חיננית, "אבל אם אני כבר כאן אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולבקש ממך סליחה."

"על מה יש לך לבקש ממני סליחה?"

"על זה שבגדתי בך וש... אתה יודע. עשיתי טעות ופגעתי בך ואני ממש מצטער. אתה סולח לי שלומי?"

"אה... כן." אמרתי אחרי היסוס קל. החלפנו מבטים ובלי מילים הבנו זה את זה, התחבקנו קצרות והלכנו למיטה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...