קשת
קשת. צילום: הנדל‎, צילום עצמי.

 >  >  > 

וזה עובר - פרק ז'

תן לי להסביר את עצמי

בבוקר איציק קם איתי בלי שום תלונות, (תמיר היה זורק עלי כפכף אם הייתי מנסה להעיר אותו בשש בבוקר) שתה איתי קפה והצטרף אלי לטיול עם לאקי הנרגש שלא היה יכול להאמין למזלו הטוב, גם שלוליות להתפלש בהן, גם שני מלווים נמרצים, וגם מסלול חדש ומלהיב לחקור אותו כאוות נפשו.

איציק הכיר את האזור טוב ממני, הוא נטש בלי היסוס את שטח הפארק המסודר והוביל אותי הלאה משם, מפלס לנו דרך בשבילים נסתרים בין עצי האקליפטוס שגדלו בצפיפות לאורך הקישון. "כשהייתי ילד היו פה הרבה יותר עצים והיה סבך מפחיד של פטל, וכל חורף הקישון היה מציף שטחים ענקיים, כל הדשא הזה ששתלו פה היה נעשה בעצם ביצה והגשר הזה," הוליך אותי לעבר גשר בטון שעד היום נסתר מעיני, "היה מוצף ואי אפשר היה לחצות אותו ברגל ו..." הוא סקר את הסביבה, משווה את זיכרונות הילדות שלו לנוף העכשווי, "עשו פה עבודה ממש יפה, פעם היה פה ממש ג'ונגל ועכשיו זה נעשה הרבה יותר נחמד." אמר בהערכה.

"אמרו לי שהפארק ממשיך עד רכסים, יום אחד אני מתכוון ללכת עד הסוף ברגל, אולי באביב."

"כן, זה יהיה ממש כיף." הסכים איציק ולכסן אלי מבט חקרני, "גם אני מוזמן?"

"בטח, איזה שאלה."

"אל תמהר כל כך להתחייב," נשען איציק על עץ אקליפטוס עב גזע אחד שענפיו השתלשלו כמעט עד לקרקע ויצרו סביבו מעין אוהל של עלים, "יכול להיות שתתחרט אחרי שתשמע מה אני רוצה לבקש ממך." הושיט אלי את ידו, "בוא הנה." משך אותי אליו וחיבק אותי, דוחף ידיים חמות מתחת לסוודר העבה שלבשתי. התחלנו להתנשק ולהתגפף, מצחקקים ומשתטים כמו שני מתבגרים חרמנים עד שנזכרתי שהוא אמר משהו על בקשה.

"מה רצית לבקש ממני?" שאלתי בין נשיקה לנשיקה.

איציק נאנח, לפת את כתפי בידיים חזקות והביט ישר בעיני, "תשמע שלומי, קודם אני רוצה שתדע שאתה ממש מוצא חן בעיני, מזמן לא פגשתי מישהו שכל כך טוב לי איתו." התחיל בטוב, מה שגרם לי ישר להילחץ, כבר הכרתי את הטכניקה הזו, מורחים אותך במחמאות לפני שמורידים עליך את הכאפה, זה אמור לרכך את המכה, גם אני נקטתי בשיטה הזו לפני שפיטרתי מישהו או זרקתי מישהו שכבר לא התאים.

"מספיק עם זה," צעדתי צעד אחד לאחור, מנער מעלי את ידיו, "אני מבוגר מידי לחארטה הזו, אם יש לך בעיה איתי תגיד ישר, לא צריך להמתיק את העובדות במחמאות מזויפות."

"אין לי שום בעיה אתך." התקשח איציק בתגובה, "והמחמאות שלי היו לגמרי כנות." הוסיף בנוקשות זועפת, "אני מאוד רוצה שנמשיך... אתה יודע מה, אני רק רוצה לבקש ממך שתשמור את הקשר שלנו בסוד, זה הכל."

"זה הכל?" לזה באמת לא ציפיתי, חשבתי שהוא יזרוק אותי כי אני לא צעיר מספיק, או שעיר מידי, או שמן מידי, או משהו אידיוטי כזה, אבל בחיים לא האמנתי שגבר בגילו שכבר פירק משפחה יבקש ממני לחזור לארון.

"אני רואה שאתה לא מבין." ליטף איציק את לחיי, מחוות חיבה קטנה שהעלתה משום מה דמעות בעיני.

"אתה צודק." הפניתי אליו את גבי כדי שלא יראה שאני בוכה כמו ילדה קטנה.

"שלומי, בבקשה," כרך איציק את ידיו על מותני, נצמד אלי מאחור, מנשק את עורפי בעדינות, "לפחות תן לי להסביר את עצמי לפני שאתה מעיף אותי."

"בסדר, אני מקשיב." עניתי בחוסר רצון, אבל בכל זאת חזרתי איתו לאוהל העלים שחצץ בינינו לבין העולם, וגם חזרתי להישען עליו.

"כשהייתי ילד גרנו בקריות כי אבא עבד במפרץ," התחיל איציק לדבר בקול שקט, נשען על הגזע, מחבק אותי מאחור ומשעין את סנטרו על כתפי, "אבל בחגים ובחופשת הקיץ היינו באים להיות אצל סבא וסבתא. הבית היה קטן, אבל תמיד היה מקום לכולם והורי חלמו לבוא לגור ליד סבא וסבתא אחרי שאבא יצא לפנסיה."

"וזה מה שאבא שלך עשה בעצם."

"כן, אבל לא ככה, לבד, הם לא יכלו לדעת שאימא תחלה ושהמצב שלה יתדרדר כל כך מהר, בסוף הכליות שלה הפסיקו לתפקד ואבא יצא לפנסיה מוקדמת כדי לטפל בה, עד שאימא נפטרה היו להם כמה שנים קשות שאת רובן היא בלתה ברמב"ם. מזל שסבא הלך לעולמו לפניה וטוב שהיא הספיקה לשמוח בחתונה שלי והספיקה לראות איך אני הופך לאבא. אחרי שהיא נפטרה אבא מכר את הדירה שלהם בקריות ושכר את הבית שלך וקצת אחר כך גם סבתא הלכה לעולמה, ואז עברנו אני וריקי לגור בבית שלה והשאר הוא היסטוריה כמו שאומרים."

"או. קי...." אמרתי לאיטי, תוהה למה הוא נותן לי סקירה של ההיסטוריה המשפחתית שלו.

"אתה בטח שואל את עצמך מה כל מה שסיפרתי לך עכשיו קשור לזה שאני לא רוצה שיידעו שאנחנו... זאת אומרת... שאני ואתה..."

"שאנחנו מזדיינים." קטעתי אותו בקוצר רוח, "כלומר שאתה הומו, אבל הרי כולם יודעים שעזבת את הבית בשביל לחיות עם גבר."

"זהו, שלא." הסביר איציק וסובב אותי אליו, מביט בי במבט מיוסר.

"אבל אדווה אמרה לי ש... ברור לך שהיא יודעת, אימא שלה סיפרה לה, וגם יעל, אני מניח, יודעת, אז מה בדיוק הבעיה?"

"הבעיה היא שרק הן יודעות, אפילו אבא זכרונו לברכה לא ידע, בגלל זה רבנו, לא הצלחתי לספר לו למה אני נפרד מריקי, הוא חשב שאני מתנהג בצורה מכוערת, שאני עושה לה עוול ועוזב אותה כי היא לא מצליחה ללדת לי בן, ולא היה לי אומץ לגלות לו את האמת, חוץ ממך ומהן אף אחד לא יודע, ואני אודה לך מאוד אם זה יישאר ככה."

"אבל למה?" שאלתי, "למה חשוב לך כל כך להישאר בארון? גם באנגליה היית בארון?"

"לא, בטח שלא, הרי חייתי שם עם בן זוג."

"ומה קרה אחרי שנפרדתם ועברת למקום אחר? גם שם נכנסת לארון?"

"אה... לא." הודה איציק נבוך וסמוק, "שם סיפרתי הכל."

"ומהם לא התביישת? איך זה ששם היית הומו בכיף ודווקא פה זה בעיה?"

"אתה לא מבין," התחיל איציק לאבד את קור רוחו, "קודם כל באנגליה זה בכלל לא סיפור להיות הומו, ושנית, גם אם זה היה סיפור מה אכפת לי מה הם חושבים? למה, מי הם? סתם אנשים שלא מכירים אותי. בגלל זה גם לא טרחתי להסביר להם שאני בעצם בי ושחייתי הרבה שנים עם אישה."

"שבגדת בה עם גברים, ובסופו של דבר גם עזבת אותה בשביל גבר." ציינתי, מרגיש איך העורך דין שבי מתעורר ומתחיל להפגין נוכחות, "ומה אתה מתכן לעשות עכשיו מר שוורצמן? לחזור להיות עם אישה ולבגוד בה מהצד עם גבר, או אולי ההפך, להיות עם גבר ולבגוד בו עם אישה, אבל לא, שכחתי שמשום מה דבר כזה לא קורה אף פעם אצל ביסים, הם בוגדים רק עם גברים."

איציק בהה בי, מופתע מהתוקפנות הפתאומית שגיליתי, "מה זה ביסים?" שאל לבסוף בהיסוס נוגע ללב שהמס באחת את התקף הזעם הצדקני שלי.

"זה מין כינוי לביסקסואלים." השבתי בשקט, "וסליחה שצעקתי עליך, אני פשוט... חבל שפה זה לא אנגליה."

"השתגעת? ממש לא חבל, אנגליה מקום די מגעיל, בעיקר אם אתה לא תייר, ואם אין לך עודף כסף, פה הרבה יותר טוב." סקר בקורת רוח את הסביבה, "בעונה הזו אם היינו באנגליה היינו קופאים מקור בחוץ, ורוב הסיכויים שהיה יורד גשם ואולי אפילו שלג, ואוי ואבוי לנו אם היינו נותנים ללאקי להתרוצץ ככה, בלי חגורה, תאמין לי, פה הרבה יותר טוב."

"ללאקי אולי, אבל לא לך."

"למה לא לי?" התנגד איציק, "זה ממש לא נכון, פה זה הבית, פה יש לי משפחה, אחותי והבת שלי וכל האנשים שמכירים אותי מאז שהייתי ילד, תראה," אחז שוב בכתפי, להוט להסביר ולשכנע, "אני יודע שזה נשמע לא טוב שאני רוצה לשמור את הקשר שלנו בסוד, אבל אתה צריך להבין שהמקום הזה הוא לא לונדון, ואפילו לא תל אביב, קרית חרושת זה מקום קטן ושמרני מאוד, האנשים פה רובם מסורתיים והם מכירים אותי כבן של נומי והנכד של שמחה מזרחי, כולם עוד זוכרים את סבא שלי שהיה גבאי בבית הכנסת, ואת סבתא ואת אימא, והם העריכו מאוד את אבא שבא לגור אצלם למרות שהוא היה אשכנזי, ושהיה הולך להתפלל בבית כנסת שלהם, ויש גם את יעל אחותי שהתחתנה עם אהוד, הבחור הכי מוצלח שיצא מפה ושנפל במלחמת לבנון, והמשיכה לגור פה ליד ההורים שלו וטיפלה בהם כמו בת, ונשארה לגור פה גם אחרי שהם נפטרו, היא מנהלת עכשיו את בית הספר היסודי, איך אני יכול לעשות לה את זה ולצאת מהארון?"

"למה, יפטרו אותה אם יגלו שאחיה הומו?" שאלתי בקנטרנות.

"בטח שלא, אל תדבר שטויות. אף אחד לא יעשה שום דבר, רק ש... ואל תשכח את אדווה, זה מקום קטן וכולם מכירים את כולם, הם אולי לא יגידו לה כלום בפנים, אבל ירכלו מאחורי הגב שלה, וריקי בטח תעשה לי קשיים ותפריע לי לפגוש אותה, עדיף לכולם שאני לא אספר כלום, ובכלל, מה זה עסקם? זה עניין פרטי ביני לבינך."

"יכול להיות, אבל אתה חושב שאחותך טיפשה, שהיא לא הבינה למה נשארת לישון אצלי? אני מקווה שאתה לא מתכנן לשקר גם לה."

"לא, אני אספר ליעל וגם ריקי ואדווה יגלו די מהר, אבל אין שום סיבה שאנשים זרים ידעו עלינו, אני אגור אצל אחותי ואחפש עבודה ומידי פעם, כשיהיה לנו נוח, אני ואתה... מתאים לך?" ולפני שהספקתי לענות הוא הציץ בשעונו ונבהל, "תראה מה השעה? שכחתי לספר לך שקבעתי ראיון עבודה בתשע." החל לפלס את דרכו מתוך סבך עצי האקליפטוס.

"אבל היום יום שישי." הופתעתי, נגרר אחריו, "וחוץ מזה, מתי הספקת לקבוע ראיון עבודה?"

"יעל קבעה לי אצל איזה מכר שלה שיש לו בית מלאכה בקרית אתא, הם צריכים כרסם ורתך ואני כמובן אוברקוולופייד כמו שקוראים לזה, אבל בשבילה הוא הסכים לפחות לפגוש אותי, קדימה לאקי, תפסיק לחפור ובוא כבר, אני לא רוצה לאחר."

דהרנו הביתה בחיפזון, איציק נפרד ממני בכניסה בחיבוק קצר ודיסקרטי, הבטיח להתקשר אחרי הריאיון והסתלק בזריזות. נכנסתי הביתה תפוס הרהורים ומתלבט, ואחרי ארוחת בוקר קצרה התחלתי לסדר את הבית, ואז גיליתי שאיציק השאיר את מברשת השיניים שלו על השיש במקלחת.

"השארת אצלי את המברשת שיניים שלך." אמרתי לו כשהוא התקשר בצהריים לבשר לי שהריאיון הלך מצוין ושהוא מתחיל לעבוד ביום ראשון בבוקר.

"כן, גם אני חוזר לעבודה." נזכרתי, "אז בנוגע ל..."

"אל תדאג למברשת שיניים, תשאיר אותה איפה שהיא, אני רק אורז קצת בגדים ומגיע." הצהיר איציק בעליזות בוטחת.

"וואלה? ומה עם יעל, מה היא תגיד על זה?"

"היא תגיד ברוך שפטרנו," הצטחק איציק, מרוצה מאוד מעצמו, "היא כבר הודיעה לי הבוקר שהיא תודה לי מאוד אם אני אמצא לי איפה לישון הלילה כי היא רוצה לארח אצלה מישהו."

"יופי, אני שמח לשמוע, מקווה שהוא בן אדם נחמד, תגיד איציק, מה היית עושה אם הייתי אומר שלא מתאים לי ושיש לי תכניות אחרות?"

"יש לך תכניות אחרות?" חקר איציק, קצת פחות בטוח בעצמו.

"לא." נאלצתי להודות, "אבל אם היו לי?"

"אז הייתי חונה מול הבית שלך, בולש אחריך, מקנא נורא, ואולי אפילו בוכה, ובבוקר היית מוצא את הגופה הקפואה שלי על סף הדלת." גיחך איציק.

"טוב, ברור שאנחנו לא יכולים להרשות שיקרה לך דבר נורא כזה, קדימה, תמסור דרישת שלום חמה ממני ליעל ובוא, אני מחכה לך."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...