אילוסטרציה. צילום: Todd Anderson, Flickr.

 >  >  > 

פחד וגשם ומרק קטן וטוב

והג'ירף אמר שהוא חשב ללכת לאכול בשוק, לשם שינוי, ואולי יואב רוצה להצטרף. והתפלא על עצמו שהוא מציע דבר כזה ככה בקלות. אולי הוא עדיין בהלם.

ואז פתאום האוטובוס בלם. שזה לא מפתיע במיוחד, בעצם, אוטובוסים בולמים כל הזמן. ולא תמיד במקומות ובזמנים המתבקשים. אבל האוטובוס הזה בלם פתאום בכוח, באלימות ממש ובבהלה גדולה, כל כך עד שהאיש שישב ליד הג'ירף נזרק למעבר והתגלגל עם התיק והטלפון והאזניות עד הדלת האחורית, עד שהסטודנטים המופתעים שעמדו שם תפסו אותו ועזרו לו לקום (אבל לא קרה לו כלום, בעצם. אפילו לא למשקפיים). זה באמת היה מבהיל, והג'ירף חשב שזו הסיבה לצעקות האמא'לה והאלהים אדירים והאוי ואבוי. אבל מיד ראה שנפילה למעבר, כל כמה שהיא דרמטית, היא לא סיבה התרגשות כזאת. האוטובוס עומד, ומתחילה התקהלות ויש התרוצצות ומישהו שואל בקול רם אם יש חובש ומישהו אחר רץ בחוץ ומסתכל מתחת לאוטובוס. והג'ירף הבין שאוי. אכן. אוי ואבוי.

אולי צריך להתקשר למד"א, הג'ירף חושב. אבל לא מתקשר. יש מספיק אנשים עם טלפונים ביד, נראה לו. מהפינה שלו במושב האחורי הוא לא יכול לראות מה קורה מלפנים, רק – אולי – רגליים של מישהו על הכביש. אבל בעיקר הוא רואה את העומדים בחוץ. ואת השמשה הסדוקה של האוטובוס, גם (למרות שלקח לו זמן להבין שזה מה שהוא רואה). סטודנטית אחת מתחילה לפתח מה שנראה כמו התקף היסטריוני קטן. אבל חברה שלה דואגת לה, ככה נראה. וחוצמזה מה כבר אפשר לעשות. עדיף לתת לה להירגע. מישהי שואלת מה המספר של מד"א. מאה, הג'ירף אומר מיד, לא, מאה ואחת. היא התקשרה, סיפרה שהייתה תאונה, אוטובוס פגע במישהו ב- איפה אנחנו, היא שואלת. אחרי גבעת התחמושת, לכיוון העיר, הג'ירף ועוד כמה נוסעים מנסים לעזור. מישהו שואל מה עושים עכשיו. מישהי אומרת שהיא צריכה להגיע לתלפיות. הג'ירף יושב שקט בפינה. עדיף לא להתערב ולא להפריע, הוא חושב, אבל הוא לא רוצה להיות הראשון שמסתלק.

אמבולנס עדיין לא הגיע, אבל קטנוע של איחוד הצלה – כן. הסטודנטית הקטנה השתלטה על ההיסטריה ועל הנשימות ועכשיו היא מייבבת בשקט ומחזיקה לחברה שלה את היד. מדברים על איך מגיעים לעיר. או לכל מקום שהוא, בעצם. עם הרכבת הקלה, הג'ירף חושב, אנחנו ממש קרובים. ומישהו מסביר לחברה שלו, כנראה, שהם יכולים ללכת לרכבת הקלה, הם ממש קרובים. למרות שהם לא הולכים לשום מקום. מסתכלים מסביב, מהססים. אבל אחרים כבר קמים, נדחקים, יוצאים. הג'ירף החליט שאם הם הולכים גם לו מותר. והוא נדחק לדלת הקדמית עם התנועה הכללית ומצטרף לצעידה הדלילה על הכביש ועל הפסים, אל התחנה.

בעצם לא קרה כלום, הוא חושב. לא לו, לפחות. הוא רגוע. אין סיבה להתרגש. הוא ייקח את הרכבת ליפו מרכז ואוטובוס הביתה מהמשביר. זה הכל. לא קרה כלום. עוד שתי דקות לרכבת. הוא מזהה כמה נוסעים מהאוטובוס. מה, גם הוא נראה ככה, מופתע ככה, מטולטל. בעצם, אולי הוא ייסע לשוק. גם ככה אין מה לאכול בבית. ומאוד ריק בבית. הוא לא רוצה לסגור את הערב הזה כל כך מוקדם, כאילו לא קרה כלום. הרכבת לא מלאה מאוד ולא פנויה במיוחד, והוא התיישב ברביעיה מול סטודנט אחד שהוא מזהה ממסדרונות ההר ובמקרה גם היה באותו אוטובוס. הוא נראה מופתע, נדהם, תלוש. אבל זה המבט הקבוע שלו. היית באוטובוס עכשיו, נכון, הג'ירף מעז לשאול. הנדהם אומר שכן. זה היה ממש מפחיד, נכון. כן, הג'ירף אומר, איך הוא בלם פתאום. ונזכר איך הוא בלם פתאום וכמעט מרגיש את הבלימה האלימה והאיש שהתרסק למעבר וצעקות האמא'לה והאלוהים אדירים והבהלה שחונקת ומכווצת את השרירים. אתה בסדר, הנדהם שואל. למרות שעכשיו הוא יותר מודאג מנדהם. הג'ירף אמר שכן. שאל אם הוא ראה משהו. הנדהם אמר שלא, הוא ישב עם הגב לנסיעה, ובכלל הוא מעדיף לא לראות. דרך אגב, הוא יואב. והג'ירף – ג'ירף.

ממשיך פטפוט דליל. על התאונה, ועל האוטובוסים בכלל, ומאיפה לעזאזל ההולך רגל הזה – זה היה הולך רגל, נכון – מאיפה לעזאזל הוא הגיע, פתאום באמצע הכביש. ועל לימודים. ועל המבוך האיום והנורא של הר הצופים (הג'ירף הסביר שיש שתי תיאוריות עיקריות, לפחות שהוא מכיר: מבחן אינטליגנציה לסטודנטים, או ניסוי סודי של המחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה). ועל החיים בעיר. ואז הרכבת הגיעה ליפו מרכז, והמון אנשים ירדו ועוד יותר עלו, והג'ירף אמר שהוא חשב ללכת לאכול בשוק, לשם שינוי, ואולי יואב רוצה להצטרף. והתפלא על עצמו שהוא מציע דבר כזה ככה בקלות. אולי הוא עדיין בהלם. האמת שאני גר בשוק, יואב אמר, ואני לא אוהב לאכול בחוץ. הג'ירף לא יודע לקרוא את החיוך שלו, אם הוא רפוי או נבוך או שמח או מבוהל. ואמר שבעצם הוא צודק, חבל על הכסף, אבל, ולא ידע איך להמשיך. ושתקו.

דוידקה, הכרוז הכריז. דוידקה, הג'ירף המשיך (בערבית). דוידקה, יואב השלים (באנגלית). וצחקו. השבוסה הכבדה שהתיישבה ליד יואב הסתכלה עליהם מבוהלת כאילו הם משוגעים, אבל הזקנה עם הסלים שליד הג'ירף מחייכת בשקט. ואחר כך יואב שאל אם הוא ירצה להצטרף אליו לארוחת ערב. בדירה שלו, כלומר. כי זה לא כיף לאכול לבד, הוא אמר, ולא ממש הסתכל על הג'ירף. והג'ירף אמר שברור ושבטח ושהוא ישמח. הזקנה שאלה אם הם לומדים ביחד, והג'ירף אמר שלא בדיוק, אם כי הם באותה אוניברסיטה. ואז הם הגיעו לשוק ואפשר היה להיפרד ולצאת בלי הסברים נוספים, למרות שהיא נראתה סקרנית והייתה נחמדה מאוד באופן כללי.

הכניסה וחדר המדרגות חשוכים ומוזנחים, וגם הדירה לא במצב מי יודע מה. יואב העלה אור במטבח ואמר לג'ירף שהוא יכול לשים את התיק והמעיל אצלו בחדר, והראה את הדרך והעלה אור גם שם. ונעמד, עם המבט הנדהם שלו, שעכשיו הוא בבירור גם מבולבל ונבוך, והידק את השפתיים והסתכל על הג'ירף. יורד גשם, הג'ירף אמר, בלי קשר לשום דבר, שמח כמו ילד קטן, והתקרב לחלון. ויואב נעמד מאחוריו, קרוב מאוד, מחייך בשקט. הג'ירף מקשיב לטפטוף, לתיפוף, נושם את הריח. והעז לשאול, בקול רגיל כמעט לגמרי, אתה רעב. יואב משך כתפיים. לא ממש, אמר, חייך. והג'ירף הסתובב אליו, קרוב מאוד, ונגע בו, זהיר מאוד. יואב עצם עיניים וקפץ פתאום וסגר את הדלת וכיבה את האור וזה כמעט ניתק. אבל רק כמעט.

נגעו ונצמדו והתדבקו והתנשקו עמוק וזקוק מאוד ואיכשהו התפשטו והגיעו למיטה והתכרבלו בשמיכה ואחד בשני והתדבקו והתנשקו והתחממו ובסוף יואב בכה קצת. זה בסדר, הוא אמר, זה בגלל הערב, התאונה והכל. וזה שבאת פתאום. והגשם. הג'ירף נישק לו במצח ואמר שזה בסדר גמור. יואב המשיך לדבר, בשקט, אמר שהוא פשוט לא רצה לחזור ככה סתם לדירה, לגמור את הערב לבד, כל כך מהר, שאחרי מה שקרה היה צריך לעשות משהו, או לקרות עוד משהו, שזה לא ייגמר ככה סתם. הג'ירף חייך בחושך וחיבק אותו חזק יותר וגירד לו בראש עם הסנטר. יואב הסתובב, הסתבך קצת, התכרבל בתוכו כפיות. זה מסוכן מה שאתה עושה, הג'ירף אמר. והתקפל איתו, צמוד, בטן גב, ברך לברך, רגל לרגל. יואב ממשיך להתקפל, מושך רגל, מגלה את עצמו. אני לא מפחד, הוא אמר, אני סומך עליך. מה זה אומר, הג'ירף חושב, והזין שלו כבר במקום, בבשר הרך, החם, הרטוב, העמוק והמזמין. כן, יואב לחש, כשהרגיש אותו בתוכו ומאחוריו ומעליו. והג'ירף צמוד אליו, בתוכו, כמעט לא זז, מרגיש את הגוף והחום והרוגע. ואפשר לנשום ביחד. בשקט. להירגע ככה.

מפתח מסתובב בדלת, וידית נכנעת בקושי, ודלת חורקת קצת וצעדים ונשיפה עייפה ומישהי אומרת בקול – לא בקול רם, אבל ברור שהיא מתכוונת שישמעו אותה בחדר, למרות שהיא במטבח – היא אומרת, יואב. אתה כאן. קול מוכר קצת, למרות שאין לג'ירף מושג מאיפה. אני בחדר, יואב אמר. ואחרי רגע, אני לא לבד. אתם רוצים לאכול, היא אומרת. היא נשמעת עייפה. או אולי מותשת. אני כבר יוצא, הוא אמר, ושאל את הג'ירף אם הוא ירצה לאכול. והסביר שזאת שירלי, שותפה שלו וחברה טובה, ונראה לו שגם היא הייתה על האוטובוס והיא צריכה לדבר את זה. הג'ירף היה מאוכזב. מאוד. אבל גם רעב. יואב התנתק ממנו בזהירות וליטף לו וניגב את עצמו והסתכל עליו עצוב ונכנע. הג'ירף אמר שכן, למה לא. כלומר, אם מציעים לו אוכל הוא לא מסרב.

שירלי במטבח, העמידה סיר וסידרה ירקות על השיש ושאלה אם הוא אוהב מיסו. מרק מיסו. זאת החברה של הסטודנטית ההיסטרית הקטנה, הוא רואה. אמר שהוא מוכן לנסות. אבל היא לא ממש מקשיבה. ניסה לשאול אם אפשר לעזור והיא אמרה שלא והמשיכה לדבר. התיישב לשולחן, ליד יואב. שירלי מדברת. מוציאה את מה שקרה הערב, מתארת, מכניסה צורה וסדר. ככה היא נרגעת. חותכת ירקות, מודדת כפות סויה וכפיות אבקת דגים (הג'ירף הרים גבה ויואב הסביר שזה מן אבקת מרק יפנית). גם זה עוזר. יואב שואל או מעיר מדי פעם, כשהיא נשתקת, והיא ממשיכה. אמרה שהיה פצוע בינוני, ככה אומרים. שזה נראה לה מוזר, כי היה נראה שהשמשה של האוטובוס מרוסקת לגמרי. אבל מה היא יודעת. אמרה שהייתה עד עכשיו אצל טלי, שלקחה את זה ממש קשה ולקח לה המון זמן להירגע. רק עכשיו היא נרדמה, המסכנה. למרות שיש לה הגשה למחר. טוב, היא תעבוד עליה מחר בבוקר.

היא מדברת. יואב מעיר פה ושם. הג'ירף מקשיב, לא מתערב. נעים לו ככה. נינוח. הפטפוט הזה, והחמימות של המטבח, הריח המלוח של המרק והגשם שממשיך (איזה כיף שיש גשם, שירלי אומרת כמו שואלת ויואב אמר כן והג'ירף הנהן וחייך). והיא שמה מולו קערה קטנה עם ריח טוב ושואלת פתאום, כמו מופתעת, מי אתה. אני ג'ירף, ג'ירף אמר. שירלי, היא אמרה. ואתם... היא שואלת ומעבירה אצבע בין שניהם ועושה פרצוף שואל. סוג של, הג'ירף אמר. נסענו יחד ברכבת, אחרי האוטובוס, יואב אמר, והתחלנו לדבר. וזהו. מגניב, שירלי אמרה. אז, אוי, סליחה שהפרעתי לכם. יואב אמר שזה בסדר, והג'ירף אמר שהמרק (מיסו, נכון? מיסו) ממש טעים. באמת, שירלי אמרה, זורחת. רוצה עוד. והג'ירף אמר שהוא ישמח.

אחר כך היא אמרה בתקיפות החלטית שהיא תטפל בכלים ושיעזבו את זה ושילכו לחדר, מספיק היא הפריעה להם. וכבר אספה את הקערות לכיור, מזמזמת לעצמה, עד סוף השבוע, גשם / הקשב לנשים בחלון. הג'ירף לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו, אבל כשיואב התחיל להתפשט הוא עשה כמוהו, והזדחל וחיכה לו מתחת לשמיכה. התכרבלו כפיות, כמו קודם. אבל הוא היה מנומנם מהמרק והחמימות. בקושי הוא שומע את שירלי מזמזמת לעצמה במטבח, גם בתוכנו מחכה, שותקת / חלקת ארץ, קטנה, חרבה. והחום של יואב, מתכרבל בתוכו. הוא שוקע, נינוח, עייף ונרדם.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...