צל
צל. , gratisography.com.

 >  >  > 

חיובי - פרק נא' ואחרון

האדם מתכנן ואלוהים צוחק

מסוף השנה שעברה הפסקתי להיות עבדו הנרצע של הסגן ויצאתי לחופשי, או לפחות זה מה שקיוויתי שיקרה. אבל איך אומרים ביידיש - מענטש טראַכט, גאָט לאַכט - האדם מתכנן ואלוהים צוחק. אחרי שקברנו את שירי המזכירה, שנפטרה בייסורים גדולים מסרטן, הודעתי שנמאס לי ואני עוזב. הבוס קיבל את התפטרותי בהבנה ואפילו שילם לי פיצויים. קניתי עוגה יקרה להחריד לכבוד האירוע הכפול של יום הולדתי השלושים ואחת וההתפטרות שלי, נפרדתי מכולם במסיבה צנועה אמרתי שלום ולא להתראות, ניערתי את עפר בית המלאכה מעל רגלי, וכמה ימים אחר כך מצאתי לי למרבה השמחה עבודה חדשה.

חודש אחר כך, בבוקר חורפי וקריר של אמצע דצמבר, בדיוק שנייה אחרי שהכרזתי שאני מאושר ובר מזל, ואיזה מוצלח אני שמצאתי בקלות כזו עבודה חדשה ושווה יותר מהעבודה בבית המלאכה איבדתי את שיווי משקלי ושברתי את רגלי השמאלית.

זה לא יכול היה לקרות לי בזמן פחות מוצלח, הכסף של הפיצויים עוד לא הגיע והייתי עדיין בתקופת ניסיון בעבודה החדשה, וכשהם שמעו שייקח לפחות שלושה חודשים עד שאוכל לשוב לעבודה, וגם אז אהיה מוגבל בהליכתי, פוטרתי. ואת כל החורף ביליתי ברביצה במיטה, מביט בגבס שכיסה את רגלי מהקרסול על הברך והרהרתי הרהורים נוגים על חוסר המזל שלי ועל מר גורלי.

נכון שרגל שבורה זה שום דבר לעומת הניתוח שעבר מקס בשנה שעברה, אבל הוא לפחות קם והלך מיד אחרי שבועיים, ואני סובל מכאבים עד היום, ועדיין מדדה בכבדות ומתקשה לעמוד זמן רב, ולמרות השיפור הרב שחל במצבי אחרי תרגילי הפיזיותרפיה עדיין קשה לי לרדת במדרגות, כל ערב רגלי נפוחה וכואבת ועל טיולים ברגל אין בכלל מה לחלום.

גיליתי למרבה חרדתי שחוץ מהרגל נשבר בי גם משהו פנימי, נסדקה אצלי תכונה שאני לא יודע מה שמה (ואולי אין לה שם), אבל איבדתי את יכולת הריכוז וההתמדה שלי שתמיד ראיתי כמובנת מאליה, ואף פעם לא ידעתי להעריך כראוי, אבל בלעדיה אני כבר לא אני. אחרי התאונה הפסקתי לקרוא ובספריה החלו לחשוש שנטשתי אותם.

ידידי, וגם הורי וקרובי משפחתי נחרדו מהדיכאון ששקעתי בו וניסו לעשות כמיטב יכולתם לעודד אותי ולטפל בי. בהתחלה באמת הייתי חסר ישע כתינוק, איבדתי את הביטחון בגופי ובכוחי ופחדתי אפילו ללכת להתקלח לבד מחשש ששוב אפול ואשבור משהו. למרבה הצער בגלל המגבלה של הגבס הפסדתי כמה שיעורים מהלימודים שנרשמתי אליהם בתקווה ובשמחה כה רבים, ובמשך כמה חודשים הרגשתי כאילו כל עולמי חרב עלי.

אני מתבייש לספר שאחרי שהודיעו לי שפוטרתי מהעבודה החדשה שתליתי בה תקוות כה רבות בזבזתי כמה שבועות מחיי ברביצה במיטה, ברקימת מזימות נקמה איומות ובשקיעה ברחמים עצמיים. בסוף הבנתי שנעשיתי בלתי נסבל ושאני חייב להתגבר כי כמה אפשר? אחרי שהורידו ממני את הגבס והוציאו לי את הבורג שהגביל את תנועתי התחלתי לעשות פיזיותרפיה וחזרתי לאט לאט להיות עצמאי יותר.

אומרים שרק בעוד שנה אני אחזור לעצמי ועדיין אני נזכר בחלחלה ברגע הנורא הזה שבו החלקתי וריסקתי את הקרסול שלי, ואיך ניסיתי לקום ולדרוך על רגלי מרגיש מיד שמשהו שם שבור בלי תקנה. מזל שלא הייתי לבד. עד היום כל פעם שנוני יוצא לטייל בבוקר עם הכלב אני מזכיר לו לקחת את הנייד כי אם חלילה הוא ייפול ולא יוכל לקום... ראו הוזהרתם, אל תזוזו בלי נייד, בעיקר אם אתם הולכים ברגל לבד.

למרות שאני כבר הולך, לאט ובזהירות אבל הולך, אני עדיין סוג של מובטל, אבל לאחרונה קיבלתי הצעה משמחת מקרוב משפחה שלי שנהגתי לעבוד איתו בימים פנויים ובשבתות בעיקר בסחיבת קופסאות ובהדבקת תוויות. הוא החליט להרחיב את עסקיו, והוא אמור לעבור בקרוב למקום חדש, מרווח יותר, שיהיה פתוח יותר שעות, ולכן הוא רוצה שותף אמין וישר שאפשר לסמוך עליו ולדעתו אני האדם מתאים ביותר לתפקיד.

אם הכול יעלה יפה והשיפוץ של המקום יתקדם לפי התכנון, בעזרתי הנאמנה כמובן, (חצי מהשבת הסתובבנו במקום החדש שכיום נראה כמו חורבה ותכננו תכניות) בסוף הקיץ הכול יהיה מוכן ואני שוב אתחיל להתפרנס בכוחות עצמי. חלק גדול מהעבודה כרוך בהדבקת תוויות ובסידור קופסאות על מדפים, אבל הפעם אני אהיה כמעט עצמאי, לא אצרך לדפוק שעון ולחשוש מהבוס, וגם מקום העבודה יהיה באזור נחמד מאוד, מקום כפרי עם נוף ירוק וריח טוב ובלי רעש וסירחון של אזור תעשייה. יהיה רק ריח של רפת שגם מסריחה בדרכה שלה, אבל בצורה סימפטית הרבה יותר וכדי להגיע לעבודה אני אסע רק כמה דקות ובאזור נטול פקקים.

חוץ מכל העניינים האלו אין שום חדש בחיי. עדיין גר באותו מקום, ישן עם אותו בן זוג שהתבגר והתמתן ונרגע, והוא עסוק מאוד רוב הזמן בעבודתו שעדיין אסור לספר עליה הרבה בגלל סודיות וביטחון שדה. הוא עדיין קשור מאוד לאימא שלו ועדיין ישן לפחות פעמיים בשבוע אצל הוריו וכבר התרגלתי לזה והאמת שלפעמים נעים לי לישון באלכסון. אני עדיין בקשר חם וקרוב עם מקס שגם עליו יש להרחיב את הדיבור וזה יקרה בפרקים הבאים.

את מי שכחתי? את יובל כמובן. בלי הטיפול המסור שלו בטח הייתי מת מרעב. כשהייתי עם גבס לא יכולתי לזוז מהמיטה וכדי שיהיה מי שייתן לי לאכול בצהרים הוא עבר לגור אצלנו, למד לבשל קצת, לתלות כביסה ואפילו לשטוף רצפות, וגם עכשיו, כשאני כבר כמעט בסדר, הוא עדיין אצלנו. ישן בחדר משלו, ואפילו מסדר אותו לפעמים. הוא לומד בתיכון, עכשיו הוא בי"א, ועדיין תלמיד איום ונורא, שלא באשמתו. בלימודים הוא לא מצליח במיוחד, אבל לעשות רישיון הוא כן עשה, ואם הוא היה מקדיש רבע מהמאמצים שהקדיש ללימוד התיאוריה ללימודים בית הספר... טוב, למה להתרגז על מה שאי אפשר לשנות?

מה שחשוב זה שהוא עשה תיאוריה ולפני כמה חודשים הוא עבר בטסט שלישי, וסך הכול הוא נוהג לא רע בכלל, אני יודע כי מוניתי מטעמו לנהג המלווה שלו, ולכן עלי לחלוק איתו את חיבתו לאייל גולן ולמוזיקה יוונית. כדי לממן את לימודי הנהיגה ואת הלפטופ שלו (שאמור לעזור לו בלימודים) הוא עובד כמאמן שחייה לילדים צעירים וגם כגנן אצל כל מיני אנשים שמתעצלים לנקות לבד את הגינה. כולם אוהבים אותו מאוד ומציינים בפליאה כמה הוא מנומס וחרוץ. לדעתי כל הקרדיט על התנהגותו מגיע לי, אני לימדתי אותו לעבוד וחינכתי אותו, אבל מי זוכר אותי בכלל?

נזכרים בי רק כשצריך ללכת שוב ליום הורים, או לדבר עם היועצת של בית הספר. יש לי פגישה בשבוע הבא, נמאס לי ממנה, ולה, נדמה לי, שכבר נמאס ממני, ולשנינו יחד נמאס מהבעיות הלימודיות של יובל, אבל אנחנו מתנחמים שעוד שנה זה ייגמר. באוגוסט הילד יהיה בן שמונה עשרה, ובשנה הבאה הוא יתגייס סוף סוף, לקרבי, בטח שלקרבי!

אני מבטיח לו כבר עכשיו שאני לא אלך לבקר אותו בכלא הצבאי אליו הוא בטח יגיע בגלל הפה הגדול שלו, ונשבעתי לו שגם חבילות לא אשלח לו, נשבע שלא, ובשקט, בלב אני יודע שלא אישן בלילות עד שהוא ישתחרר, אבל זה שיישאר בינינו.

***

מפליא אותי למה רגל שבורה, שנחשבת לפציעה קלה בלבד, קרקעה אותי לא רק פיזית גם מנטאלית והפכה אותי לזומבי קהה חושים שלא מסוגל לעשות כלום חוץ מצפייה בתוכניות מטופשות בטלוויזיה וקריאת כתבות אוויליות בעיתון.

גם כיום, אחרי שלאט לאט התברר לי שיש גם יתרונות לפציעה שלי וגם אצלי, לא רק אצל שמשון הגיבור, מעז יכול לצאת קצת מתוק, עדיין קשה לי להתנער מהתחושה הכול כך חזקה שהרגל השבורה היא עונש ושהגיע לי ליפול מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא.

אולי אני מרגיש ככה בגלל הנסיבות, שברתי את הרגל בבוקר יום שלישי קריר אחד באמצע דצמבר כשהלכנו, נוני ואני, לטייל עם הכלב של יובל. הלכנו בשביל עפר לכיוון הוואדי, בלילה ירד קצת גשם והאדמה הייתה לחה, הלכתי ראשון וקשקשתי ללא הרף ותוך כדי דיבור דרכתי על סלע רטוב ופשוט החלקתי ולא יכולתי לקום יותר. זה קרה בדיוק כשהצהרתי בגאווה שאיזה מזל שלימדתי את עצמי לכתוב כתיבה עיוורת בעשר אצבעות כי אחרת לא הייתי מתקבל לעבודה הנהדרת שהתקבלתי אליה, ושנייה אחר כך צנחתי על האדמה הלחה, ובעודי יושב וממתין לנוני שרץ להביא את המכונית ולחלץ אותי משם ידעתי שכנראה אאבד את העבודה הזו שכל כך הייתי מרוצה ממנה.

האמת היא שהתקבלתי לעבודה ההיא בפוקס כי בהתחלה הם בחרו מישהו אחר אבל אחרי כמה ימים הוא עשה להם ויברח והסתלק בלי אזהרה מראש. אותי הם לקחו בלית ברירה, כמין ברירת מחדל. אחרי כמה ימים הבנתי למה הוא הסתלק, הבוסית שם הייתה אישה אנטיפטית, מסוג האנשים שתמיד מחמיץ פנים ושום דבר לא מספיק טוב בשבילו, וחוץ מזה היא גם עשנה (אפילו הסגן לא עשה את זה), אבל כל כך שמחתי שמצאתי מיד עבודה, ושזה קרוב לבית, ובשעות נוחות, ושמרשים לי לצאת מוקדם ביום שבו אני לומד, אז השלמתי עם החמיצות הכרונית שלה למרות שבליבי ידעתי שלא סתם העובד הקודם נמלט על נפשו. חשבתי לעצמי שאחרי שעבדתי עם טיפוס כמו הסגן שום דבר לא יכול להפחיד אותי ובאמת, חוץ ממנה, שאף פעם לא מסוגלת להיות מרוצה, כול העובדים האחרים חיבבו אותי מאוד והיו מרוצים מהעבודה שלי, אבל אז הגורל, או הקארמה, או מי שזה לא יהיה שממונה על סידור העניינים בעולם החליט כנראה אחרת והפנה אותי לדרך חדשה.

כיום, אני מעט מתבייש להודות בזה, די נעים לי לחיות ככה, מיום ליום, בלי בוס על הראש, ובלי שאצטרך לרוץ כל יום לעבודה, לחתום שעון ולציית לפקודות. בהתחלה זה היה טיפה מפחיד, לחיות בלי המסגרת המגוננת של העבודה, אבל התרגלתי ואני מצליח ליהנות מהיתרונות של החופש לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.

הקטע הכי קשה היה בהתחלה, קשה היה לי להיות תקוע בגבס, בקושי זז, לא יכול לעשות כלום לבד, נתון לחסדיהם של נוני ויובל ולקוות שיגיעו בזמן להביא לי אוכל, ולעזור לי להתקלח. מזל שהיה חורף וקר כי בחום הייתי סובל מהגבס עוד יותר.

הקטע הכי מגעיל היו זריקות הקלקסן. התברר לי לחרדתי שמי ששוכב בלי לזוז צריך לעשות כל יום זריקות לדילול הדם, ואלא אם כן אתה בודד וחסר ישע לחלוטין קופת חולים מצפה שאתה, או אחד מקרוביך, יזריק לך כדי לא להטריח את האחות לביתך כל יום. נוני לקח על עצמו גם את עניין הזריקה אבל עשה את זה בחוסר כישרון ובאי רצון בולט. למזלי מקס החליף אותו, ובזכות הזריקה הזו חזרנו והתקרבנו שוב, כי מאז הניתוח שלו מקס הסתגר בעצמו והתרחק ממני והיו כמה חודשים שבקושי דיברנו.

מקס עבר את הניתוח שנה ומשהו לפני ששברתי את הרגל. הוא נותח קצת אחרי פסח, למרות שהיה ברור עוד בפורים שיש לו סרטן ערמונית והוא חייב ניתוח. הוא רץ מרופא לרופא וניסה לדחות את רוע הגזרה ולהתחמק, אבל כל הרופאים, כאילו נדברו ביניהם, אמרו לו אותו דבר -בגילך הצעיר יחסית הסרטן הזה (שאצל מבוגרים הוא איטי מאוד ופחות מסוכן) עלול לפרוץ מהר מאוד מגבולות הערמונית ואז תהיה בצרות רציניות. כולם פסקו שעדיף לנתח כל זמן שהתאים הסרטניים כלואים בתוך הבלוטה הקטנה הזו שיושבת על צינור השתן והזרע (אצל גברים זה אותו צינור) והבטיחו שאחרי הניתוח הם יטפלו בתופעות הלוואי.

מקס לא פחדן, ולא חשש מהכאבים, אבל אחרי ששמע שתופעות הלוואי של כריתת ערמונית הם דליפת שתן ואיבוד הזקפה ברור שהוא נבהל ולא רצה להתאשפז. גם אני נבהלתי, ונחרדתי, ונמלאתי צער על הברירה הבלתי אפשרית שעמדה בפניו, אבל פיקוח נפש דוחה הכול, כולל סקס, ובסופו של דבר גם מקס השתכנע שחייבים ונותח.

אחרי הניתוח היו לו כמה ימים קשים מאוד שבהם הוא היה מחובר לקטטר, וסבל כאבים וחוסר נוחות. עזרתי לו כמה שיכולתי, ואפילו ישנתי איתו כמה ימים, אבל אחרי שהוא התאושש וחזר ללכת ולתפקד הוא התחיל להתרחק ממני, סינן אותי בטלפון, והרבה פעמים פשוט לא נתן לי להיכנס אליו הביתה.

התגעגעתי אליו מאוד, וגם נוני, למרות שלא הודה בכך, התגעגע קצת. לפני הניתוח בילינו הרבה יחד, והיה לנו סידור סודי ונעים שהיה נוח לשלושתנו, אבל הניתוח סתם את הגולל על המנאז' א טרואה שלנו. הבנתי את מקס ולמרות הצער השלמתי עם המצב שככה זה יהיה לתמיד.

דווקא הרגל השבורה שלי החזירה לי אותו. מאז התאונה הוא בא לבקר אותי כמה פעמים, אבל תמיד גם נוני ויובל היו  בבית. ואז הוא הגיע יום אחד ומצא אותי אומלל וחסר אונים אחרי מריבה עם נוני שעזב אותי לבד, ורק אז, אולי כדי לנחם אותי ולהכניס אותי לפרופורציות, הוא סיפר לי איך הוא עבר אימון של שרירי רצפת האגן בשיטת הביו פידבק כדי שיוכל לשלוט בשלפוחית השתן שלו ועכשיו הוא בסדר, וכשראה שאני לא מזדעזע מהסיפור שגרם לו בושה גדולה הוא העז וגילה לי שכדי להעמיד את הזין הוא מזריק לעצמו מין חומר כזה ורק אז יש לו זקפה.

"למה לא כדורים?" הקשיתי.

"כי הם מזיקים ללב, וגם יקרים בצורה נוראית. זריקה יותר טוב."

"אני מתאר לעצמי שאחרי שאתה מזריק לך לזין קטן עליך לתת לי זריקה בבטן." שיערתי.

"למה שהכושי שלך לא ייתן לך זריקה?" ניסה מקס להתחמק, והתחיל לפתוח את עטיפת האימונית החדשה שקנה בשבילי כדי שיהיה לי נעים יותר לשכב במיטה.

"בדרך כלל הוא מזריק לי, אבל היום הוא הסתלק כי רבנו נורא כשהלכנו לעשות לי צילום סי. טי. הלכנו לאיבוד בבית חולים והוא כעס עלי, צעק עלי לפני כולם שאני נודניק ובכיין, ואחרי שחזרנו מהבית חולים הוא ברח לאימא שלו."

מקס מלמל כמה קללות מתחת לאפו, אמר כמו תמיד ששנינו ילדים משוגעים, עיין בקפידה בעלון של קופת חולים שהסביר בעזרת ציורים פשוטים ונוחים איך מזריקים קלקסן, ואחר כך שטף ידיים והזריק לי את החומר, מחדיר את המחט לעורי בקלילות מקצועית בדיוק כמו האחות ומזריק לי את החומר בעדינות ובלי להכאיב בניגוד לנוני המגושם שנלחץ מאוד מעניין ההזרקה והצליח לעשות לי שטף דם מכוער, ותוך כדי כך להכאיב לי נורא, ובסוף עוד האשים אותי שזזתי והכול בגללי.

מקס בדק את המקרר שלנו והזעיף פנים לנוכח תכולתו הדלה. "ממה אתה חי?" שאל במורת רוח, "במצבך אתה צריך לאכול טוב." סיבר את אזני.

"אימא מביאה לי אוכל, ויובל מכין לי סנדוויצ'ים, ולפעמים נוני מבשל קצת."

"מה מבשל? אין שום דבר במקרר, מה הוא עושה משהו חוץ מלריב אתך?"

"בימים הראשונים הוא היה ממש בסדר." גוננתי על נוני, "אבל עברו כבר כמעט חודשיים מאז שנשברה לי הרגל, ובזמן האחרון קצת נמאס לו. יש לו לחץ נוראי בעבודה, הוא חוזר עייף הביתה ואני ישר מתנפל עליו ומתזז אותו לעשות כביסה, וקניות, ובישולים וניקיון, לא פלא שקצת נמאס לו ממני."

מקס הנהן בפרצוף קודר וברוב תבונה שמר את דעתו לעצמו. "בישלתי אתמול המון בורשט, אני הולך להביא לך קצת." אמר ויצא, וכעבור כמה דקות חזר עם סיר בורשט (כשנחה עליו הרוח מקס מבשל אוכל רוסי נהדר) והגיש לי צלחת מלאה, ובזמן שאכלתי שאל מה קורה עם הסקס?

נקשתי על הגבס שלי, "לא הרבה." הודיתי, "למרות שעכשיו כבר פחות כואב לי, אנחנו כל הזמן עצבניים ועייפים מידי לסקס."

"אתה מתכוון להגיד שאתה... אני מתאר לעצמי שנוני..." החלפנו מבט אני האדמתי והוא הזעיף פנים ומתוך הסכמה אילמת החלפנו נושא, "איך אתה הולך לשירותים יורינקה?"

"קופץ על רגל אחת, וכשצריך נעזר בהליכון. הוא לא עובר בדלת של המקלחת, אבל שמתי ליד האסלה כסא פלסטיק שעוזר לי לא ליפול. אני מסתדר, אבל זה לא קל, ומרוב שאני קופץ רק על רגל ימין גם הגב כואב לי, אף פעם לא חשבתי שרגל שבורה זה סיפור כזה גדול."

"זה יעבור בסוף, מזלך ששברת את הקרסול ולא את הברך." אמר מקס בניסיון לנחם אותי, לקח ממני את הצלחת הריקה ונישק אותי פתאום.

החזרתי לו נשיקה ומשהו קפוץ ונרגן בתוכי נרגע והתרכך, "ומה קורה אצלך עם סקס?" העזתי לשאול.

"אם יש לך זמן אני אראה לך."

"זמן זה הדבר היחיד שיש לי בלי הגבלה." גיחכתי, ופתאום נעשיתי שמח וחרמן כמו שלא הייתי מזמן.

מקס הלך למקלחת וחזר אחרי כמה דקות, ערום. נשכב לידי והתחיל ללטף אותי ולהפשיט אותי, וסוף סוף, אחרי כמה חודשים מאוד ארוכים זכיתי לראות שוב את הזין שלו עומד, וגיליתי שכשיש רצון יש יכולת, ושאפילו גבס לא עומד בפני חרמנות בריאה.

גמרתי פעמיים ועדיין עמד לו. "לוקח זמן עד שההשפעה של הזריקה עוברת." הסביר מקס, ורק אז שמתי לב שאין לו קונדום.

"מקס!" צעקתי עליו, ונורא נבהלתי.

"עזוב שטויות, הרמה של הווירוס אצלך ממש נמוכה, וגם אם אני אדבק... אז מה? בגילי זה שטויות."

"לא נכון." מחיתי, אבל הוא צחק, עזר לי ללכת להתקלח, ואחר כך השכיב אותי לישון, התרחץ בעצמו ורצה להסתלק.

"לא, אל תלך. תישאר לישון איתי." ביקשתי ונאחזתי בו, והוא הסכים לשמחתי, וככה, כשנוני חזר, הוא מצא אותנו מנמנמים יחד במיטה.

מבט אחד בחדר השינה, מבט שני במקלחת, והוא הבין מיד הכול. "מקס הזריק לך את הקלקסן?" שאל בלחש כדי לא להעיר אותו.

"כן, וגם לעצמו הוא הזריק."

"מה, קלקסן?"

"לא, מה פתאום? לעצמו הוא הזריק איזה חומר קסם כזה לזין ו..."

"לזין?" נחרד נוני, "אתה עובד עלי?"

"ממש לא. הנה, תראה." הזזתי את השמיכה מעל מקס, חושף את הזין שלו שעדיין עמד.

"הנה, גם העיראקית המשוגעת חזרה." התעורר מקס והתיישב, "טוב, אני הולך."

"לא, אל תלך." כרע נוני ברך לפניו, ואחז בעדינות באשכיו. "התגעגעתי אליך מקס." אמר, ומילא את פיו בזין הזקוף שלו.

הפעם רק הסתכלתי, וכשהם הלכו להתקלח יחד שמעתי את מקס מסביר לנוני שהוא לא גומר בחוץ, אבל הוא כן גומר, ונהנה, ואחר כך נוזף בו שהוא לא מטפל בי יפה ורב איתי, ואת נוני מתגונן ומספר שאני משגע אותו, ואני גרוע יותר מאימא שלו כשהיא חולה, ואחר כך נרדמתי.

***

מאז חזרנו לסידור הישן והטוב שלנו, ואחרי שהוציאו לי את הבורג ששמו לי ברגל אני אפילו יכול ללכת לבקר בדירה של מקס שנמצאת לא רחוק מהדירה שלנו. מאז הניתוח שלו הוא כמעט חזר לעצמו והכול אצלנו כמעט כמו פעם. נכון, הוא איבד קצת משקל והוא מקפיד מאוד על רמת הסוכר ולחץ הדם שלו וכמעט לא שותה יותר, הוא קנה מדיח כלים, יש לו עוזרת בית פעם בשבועיים והוא מקפיד קצת יותר על סדר וניקיון, אבל חוץ מזה הוא נשאר דוב רוסי עקשן והוא ממשיך לנצח אותי כל פעם בשח. אני חי עם נוני כבר מעל חמש שנים, וסך הכול אנחנו זוג די רגיל, אבל אני די בטוח שלולא הסידור שיש לנו עם מקס הייתי מאבד את הסובלנות שלי אל הכושי המטורף הזה, והיינו נפרדים.  

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...