אילוסטרציה. , shutterstock.

 >  >  > 

התבגרות - פרק ד'

אני הומו

"תרצה לראות הערב את 'יחידת מתאבדים', הוא משחק בשבעת הכוכבים," אמר עומר ביום ששי בבוקר, כשחלפנו ליד שני הסוסים הכחושים שעמדו במגרש הפתוח בקצה רחוב הנגב.

"אתה הולך עם חברים?"

"לא, חשבתי שיהיה נחמד ללכת יחד."

"בסדר," אמרתי. מהבקרוב ניחשתי שמדובר בסרט גיבורֵי-על מטופש עם משפטים מתחכמים שהתסריטאי שתל פה ושם, אבל לא היה לי ממש אכפת. סרט עם עומר נראה שינוי מרענן לערבי שישי הרגילים שבהם ישבתי מול המחשב, קראתי 9gag ושיחקתי league of legends.

"התינוק של אחותך עדיין מתעורר בבקרים?" שאלתי.

"כן, הוא יותר מדויק משעון. מסתבר שבעלה בגד בה."

"איזה מניאק."

"היא די אומללה. תחשוב, לחזור לגור עם ההורים בגיל עשרים ושבע עם תינוק. כל ערב היא יושבת עם אימא שלי ובוכה. בהתחלה הבכי של שתיהן היה משגע אותי והייתי מגביר את הקול של המוזיקה; ככה לא שמעתי אותן והרעש עִצְבֵּן אותה ואת אימא. אבל הבנתי שמוטי, הבעל שלה, דפק אותה. ואת אחת הלקוחות שלו." הוא הוסיף.

האם ההורים שלי בגדו אחד בשני? עד היום לא העליתי על דעתי את השאלה. וטוב שכך, אמרתי לעצמי. נראה שהם מסתדרים; לפני שאימא יוצאת בבוקר למשרד וכשהם חוזרים לפנות ערב הם נותנים נשיקה אחד לשני, הם אינם רבים ויוצאים בסופי שבוע.

"על מה אתה חושב?" שאל עומר.

"אם ההורים שלי אוהבים זה את זו."

"אימא שלי אמרה לי פעם שהאנשים היחידים שאתה אוהב באמת הם הילדים שלך. כל תא בגוף שלהם מורכב ממך, אתה עיצבת את האופי שלהם וכשאתה מביט בהם אתה רואה את עצמך."

"ההורים שלך צועקים אחד על השני?"

"לא. פעם דיברתי עם אחי, ינאי, על היחסים בין ההורים. הוא אמר שהם אוהבים על אש קטנה. אני חושב שהם חיים אחד ליד השני, כל אחד עם החברים שלו ועם הפעילויות שהוא אוהב לעשות, ובשבילנו הם מעמידים פנים של משפחה אחת."

"אתה בסדר עם זה?"

"אני מניח שקשה לאהוב אותו אדם במשך שלושים שנה. צריך להודות להם שהם שומרים על המשפחה."

"אני מקווה שאוכל לאהוב אותו אדם במשך שלושים שנה," אמרתי.

* * *

יצאתי ברבע לשבע מהבית וצעדתי לביתו של עומר. האוויר היה קריר והגברתי את קצב ההליכה. הוא חיכה לי ברחוב, לבוש בג'ינס וחולצה אדומה עם צווארון וכפתורים, ונראה בוגר יותר מאשר בבגדי ספורט. מעניין איך הוא רואה אותי ואם הוא מבחין בהתרגשות שלי.

הלכנו לקניון, קנינו כרטיסים, נכנסנו לאולם והסרט התחיל. פושעים, יריות, הליקופטר מתפוצץ. הג'וקר שאל "את תמותי למעני?", הארלי קווין ענתה בחיוב והגו'קר המשיך, "זה קל, את תחיי למעני?" ההערכה המוקדמת שלי לסרט הייתה נכונה. נאנחתי.

"אתה לא נהנה, אה," לחש עומר. הוא הניח את היד על המסעד בין המושבים של שנינו, צמודה ליד שלי.

"הסרט די צפוי."

"נצא," הוא אמר וסימן עם ראשו.

"אני בסדר." לא רציתי שהבילוי הראשון שלנו יתפספס.

עומר חשב לרגע, תפס את ידי, קם מהמושב ומשך אותי אחריו. אצבעותיו היו קרות, והמגע שלהן דרך בד החולצה העביר בי צמרמורת נעימה.

"תרצה להסתובב בפארק הרצלייה," הוא שאל כשיצאנו מהקולנוע.

הנהנתי. בדרך לפארק קיוויתי שעומר יאחז שוב את ידי, שארגיש שוב את האנרגיה באצבעותיו, אך הוא צעד מהורהר.

"אחי אמר שהפלוגה שלהם כועסת על מה שעשו לאלאור אזריה," קטע עומר את הדממה כשחצינו את הכביש שהפריד בין הקניון לפארק.

"הוא הרג את המחבל בלי סיבה, לא?"

"סתרת את עצמך, גיל. אתה קראת לו מחבל."

לא רציתי להיכנס לעימות. בבית הספר ובבית של סבא וסבתא טחנו את נושא המשפט, הטיעונים בעד ונגד ההרשעה וההשתלחות של הפוליטיקאים בבית הדין הצבאי. ידעתי שעומר ואני לא נסכים ואחרי שהרסתי את הסרט לא רציתי לחרב את הערב באופן מוחלט.

"אני חושב שעד שלא נהיה בשטחים בעצמנו, לא נדע איך מרגיש חייל שרואה מולו מחבל," אמרתי.

"בעוד שנה וחצי נגיע לשם."

למה אני מתעקש להגיע לסיירת, הרי שמאי ושאר הילדים בכיתה ימשיכו להתעלם ממני, חשבתי. ומה יש לי לחפש בחברון או בשכם, חוץ מלהגן על הכיבוש שמרסק מיליונים.

"אתה לא תפחד להיות מוקף באנשים שרוצים לפגוע בך?" שאלתי.

נכנסנו לשביל שעובר לאורך הביצה. המקום היה מואר אך בקושי וקרפדות קרקרו לידנו.

"מה עושים כשפוחדים?" החזיר עומר בשאלה.

לא רציתי לענות את התשובות הריקות של אבא ואימא. "נתנתק מהפחד. בחרנו מסלול ונמשיך איתו."

"עוד לא בחרנו," הוא אמר, דחיפוּת בקולו, "אנחנו נמצאים דקה אחת לִפְנֵי ויכולים לסגת."

הגענו לביתן שצופה על הביצה ונכנסנו פנימה. מצד שמאל עמדו ספסלים ועל הקיר מאחוריהם היו תלויים שלטים שלא ניתן היה לקרוא בהיעדר אור.

"עושים מה שמרגישים שנכון לעשות." אולי יש משהו באמירות של ההורים.

עומר הסתובב, צעד לעברי, קרב אליי את פניו כמו שאף אחד חוץ מבני המשפחה עשה, הצמיד את שפתיו לשפתיי, נישק אותי וצעד לאחור. גם באפֵלה יכולתי לראות שהוא השפיל את מבטו לרצפה.

"אני הומו," הוא אמר.

לא יכולתי לומר דבר. רציתי לצחוק, רציתי לחבק אותו, לגעת בפניו, לומר ששתי המילים שאמר הן המילים המשמחות ביותר ששמעתי בחודש האחרון. שתקתי.

"אני מצטער," הוא לחש ופנה לעבר הדלת.

"לא," צעקתי וקפצתי אחריו, מרגיש שהשיתוק שאחז בי נעלם יחד עם הקריאה. תפסתי בכתפו והוא הסתובב. הבטתי בכתם הכהה שהיה פניו, הבחנתי בשקעי העיניים ובאף, מצאתי את קווי השפתיים והצמדתי אליהן את שפתיי לשנייה קצרה.

"גם אני," אמרתי.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...