קשת
קשת. צילום: הנדל‎, צילום עצמי.

 >  >  > 

וזה עובר - פרק ה'

תכניות לעתיד

למחרת בבוקר קמתי מוקדם כי לאקי קפץ על מיטתי וליקק את פני. למוד ניסיון הוצאתי אותו החוצה לפני שישתין על הרצפה או גרוע מכך, ומשם כבר זרמנו לטיול בוקר בפארק. לאקי המאושר התרוצץ על הדשא הרטוב מגשם, חוזר מידי פעם לבדוק שאני עדיין איתו ושב לרוץ קדימה, זנבו זקוף ואוזניו מתנופפות. כל גופו הביע שמחה וחדוות חיים, אי אפשר היה להביט בו בלי לחייך. בשבוע הבא אני חוזר לעבודה ומי יהיה איתו במשך היום, האם להשאיר אותו בחצר המגודרת או בבית? ומי יטייל איתו אחרי הצהריים כשאתקע במשרד עד הערב?

הפתרון לבעיה התגלה לי כשחזרתי לאיטי הביתה, לאקי מטופף לצידי בעליצות. אדווה השתרכה לעברנו, תרמיל תלוי על כתפה ברישול, שערה פרוע בחוסר חן ופניה זועפות כרגיל. למראה לאקי עלה חיוך על פניה, והוא שקלט מיד שלפניו עומדת חובבת כלבים נחפז אליה כשכש בזנבו, רחרח את ידה המושטת אליו והתרפק עליה. אדווה ליטפה את ראשו, מוללה בעדינות את אזניו וקרצפה את גבו השעיר.

הארתי לה פנים, בירכתי אותה בבוקר טוב ושאלתי אם תסכים לטייל עם לאקי בשעות אחרי הצהריים כשאהיה במשרד. "אני אשלם לך על זה כמובן." נחפזתי להוסיף.

אדווה הסכימה ברצון וסגרנו על מאה ₪ לשבוע. היא חיוותה את דעתה שעדיף שלאקי ישהה בחוץ בשעות שהוא לבד, אבל לא קשור, הזהירה אותי, "סבא אמר שזה אכזרי לקשור כלב וכשהוא לבד וזה גם מסוכן."

"אבל מה אם ירד גשם ויהיה לו קר?"

"תחפש במחסן, יש שם מיטת כלבים שאפשר לשים בכניסה לבית כדי שהוא יוכל להסתתר מהגשם, ואל תדאג שיהיה לו קר, ללברדור יש פרווה כפולה והחורף בארץ זו בדיחה בשביל כלבים מהמין הזה, החום הרבה יותר מפריע להם."

"את ממש מומחית לכלבים." התפעלתי.

חיוך נעים שריכך את פניה המגושמות פרח על שפתיה, "לא מומחית, אבל למדתי קצת מסבא, אני ממש מתגעגעת אליו." התוודתה אדווה בביישנות, ורק אז נזכרתי שאבא שלה ישן אצלי בחדר האורחים.

"אה... אדווה, אני מקווה שאני לא טועה שאני מגלה לך, אבל מצד שני... בת כמה את?"

"בת חמש עשרה, למה, על מה אתה מדבר?"

"על אבא שלך, אתמול בלילה הוא צץ אצלי, הוא לא ידע שסבא נפטר ורצה לבקר אותו ו... בקיצור, הוא ישן עכשיו אצלי בחדר האורחים."

"למה הוא לא התקשר קודם?" התקשחו פניה של אדווה וחיוכה נעלם.

"הוא דווקא כן התקשר, אבל הדודה שלך לא הייתה בבית והוא לא התקשר לאימא שלך כי השעה כבר הייתה ממש מאוחרת ולא היה לו נעים להעיר אותה."

"וואלה," הזדעפו פניה של אדווה, "מתחשב מאוד מצידו." העירה בציניות בוגרת מידי לגילה, "לא שזה משנה כי בין כה אימא החליפה מספר בגלל הזבל הזה שהמשיך להציק לה למרות שהיא גמרה איתו. הוא גילה לך לאן הוא נעלם לכל כך הרבה זמן?"

"הוא אמר שהוא היה חולה מאוד ושהוא היה מאושפז בבית חולים."

"וואלה? אני לא מתפלאת, אחד כמוהו, בטח יש לו איידס."

ליבי צנח לקיבתי ופתאום היה לי נורא קר, "למה את מתכוונת אחד כמוהו?"

"אחד שהוא אוכל בתחת." השיבה אדווה בגסות שהקפיאה אותי, לא שלא שמעתי את הביטוי המכוער הזה בעבר, אבל אף פעם לא מפיה של נערה צעירה שיכלה להיות הבת שלי.

היא הבחינה כנראה בזעזוע שלי וריככה מעט את קולה, "זה לא שיש לי משהו נגד הומואים, שיעשו מה שבראש שלהם, אבל רק שלא יתחתנו קודם עם נשים ויעשו אתם ילדים ורק אז יזכרו פתאום שבעצם הם מעדיפים...." ואז הופיע מעבר לעיקול הכביש האוטובוס הצהוב של ההסעה שלה והיא פלטה ביי חפוז, ועברה בריצה את הכביש, מנופפת לעבר האוטובוס שעצר לה בחריקת בלמים. מזל שתפסתי בזמן את הקולר של לאקי שרצה לרוץ אחריה.

חזרתי הביתה מהורהר ומצאתי את איציק לבוש עדיין באימונית שלי, יושב במטבח ושותה קפה שהכין לעצמו. "בוקר טוב," חייך אלי בשמחה, "מקווה שלא אכפת לך שהרשיתי לעצמי להכין קפה?"

"לא, בטח שלא, איך ישנת, מרגיש יותר טוב?"

"מרגיש כמו חדש." הבטיח לי איציק וליטף את לאקי שנצמד אליו, מניח את סנטרו על ברכו של איציק, מציץ לעברו בתקווה לקבל עוגייה מקופסת העוגיות שנחה על השולחן.

פתחתי אותה והצעתי עוגיות לאיציק שלקח אחת בתודה ושאל אם מותר לכבד את לאקי.

"כן, אבל אל תיתן לו יותר מאחת, הוא זללן נוראי ויכול לחסל בכמה ביסים את כל העוגיות, כל הסוכר הזה ממש מזיק לו, והווטרינר הזהיר אותי שאסור לתת לו להשמין."

איציק חייך, "אותו דבר אפשר להגיד עלי."

"גם עלי." הסכמתי באנחה, והתחלתי להכין סלט, "אבל לך דווקא לא יזיק להשמין קצת, אתה ממש רזה."

"זה כי הייתי חולה, בקרוב אני שוב אתחיל לגדל כרס." השיב איציק וסגר בתקיפות את קופסת הפח הצבעונית המעוטרת ציורי לבבות שהכילה פעם עוגיות חמאה טעימות מידי. תמיר הביא לי אותה במתנה לכבוד הוולנטיין. העוגיות התחסלו בזריזות ומאז נאלצה לארח בתוכה עוגיות פשוטות ופחות מתוקות שגם עליהן היה עדיף שהייתי מוותר.

"קופסה ממש יפה." העיר איציק שכאילו קרא את מחשבותיי.

"כן, קיבלתי אותה במתנה מהאקס שלי לכבוד הוולנטיין." הערתי לפי תומי, ורק אחרי שסיימתי לדבר הבנתי שבזה הרגע יצאתי מהארון.

איציק נשאר שווה נפש ורק הנהן קלות בראשו כאומר – ידעתי,

"פגשתי הבוקר את אדווה, אני מקווה שזה בסדר שסיפרתי לה שאתה אצלי."

פניו של איציק התעננו, "איך היא?" שאל, "לא ראיתי אותה מאז שהיא הייתה בת עשר ומשהו, היא בטח נעשתה כבר כמעט גברת קטנה, היא אמרה לך משהו עלי?"

היה משהו בפנים הצנומות והסחופת הללו שדחה שקרים נעימים ודיווח מרוכך ונעים, "היא אמרה שהתגרשת מאימא שלה כי אתה הומו, וכשסיפרתי לה שהיית חולה מאוד ובגלל זה לא יצרת קשר היא אמרה שאתה בטח חולה איידס." דיווחתי בדייקנות אכזרית.

"היא טועה, אני לא חולה באיידס ואני גם לא נשא." אמר איציק ביובש, "אני מתאר לעצמי שהיא אמרה שאני אוכל בתחת." הוסיף, מביט ישר בעיני.

"אה... כן." נאלצתי להודות, "אבל היא הוסיפה שאין לה שום דבר נגד הומואים, מפריעים לה רק הומואים שמתחתנים עם נשים ועושים להן ילדים, ורק אחר כך מגלים להן את האמת."

איציק נאנח, "אי אפשר להאשים אותה למרות שהייתי מעדיף שאימא שלה לא הייתה מספרת לה בגיל כל כך צעיר למה התגרשנו."

לא ידעתי איך להגיב על ההערה הזו, ולכן שתקתי והגשתי סלט עם פרוסות לחם שחור משובץ גרעיני חמניות, וגבינה רזה שהייתה אמורה להיות בטעם של גבינת שמנת.

איציק אכל בשתיקה, אבל בתיאבון וכשסיימנו הציע להכין לנו תה צמחים בדבש, הצעה שקיבלתי ברצון.

בעודנו אוכלים ארוחת בוקר הסיעה הרוח את ענני הגשם האפורים צפונה, והשמש הפציעה במפתיע וסילקה את הקדרות החורפית. בדיוק בשביל ימים כאלה הוספתי למרפסת קירות וגג מזכוכית. "בוא נשב במרפסת." הצעתי, הושבתי את אורחי השתקן על אחת מכורסאות הקש הנאות והחדשות שלי, והתיישבתי מולו.

"תראה איזה יופי, הנה קשת." התפעלתי מקשת מושלמת שנמתחה בשמים ממש מעל הגינה שלי. "אז מה התוכניות שלך לעתיד איציק?"

הוא לגם בזהירות מספלו ונאנח בסיפוק, "לבקר בקבר של אבא, להתפייס עם אדווה ואם אפשר גם עם אימא שלה, למצוא עבודה ודירה ובעיקר להמשיך לחיות." פרש לפני את תכניותיו לעתיד.

"תכנית מעולה." אישרתי ולגמתי גם אני, "התה עם הנענע הרבה יותר טעים כשזו נענע שגדלה אצלי בגינה." הערתי. איציק הנהן בהסכמה ושנינו התרווחנו בכורסאות, נהנים מהתה הריחני ומהשמש הנעימה.

"אז תגיד איציק, איפה בעצם היית מאושפז?" שאלתי כטוב ליבי בתה המתוק ובשמש המלטפת.

"בבית חולים קטן ולא כל כך נחמד בבריסטול, זו עיר בבריטניה, מקום ממש מדכא, הכל אפור ועצוב, המון גשם ומעט מאוד שמש חולנית, תה בשפע אבל בלי שום נענע." דיווח איציק בדייקנות חסרת רגש.

"נשמע עצוב מאוד, מה חיפשת שם?"

"שום דבר מיוחד, סתם עבדתי באיזה מפעל, אולי לא רואים עלי אבל אני מהנדס מכונות, בוגר הטכניון. הגעתי לשם אחרי שפיטרו אותי מהעבודה המוצלחת יותר בלונדון. אחרי שהאקס שבגללו עזבתי את המשפחה זרק אותי נכנסתי למן סוג של דיכאון והפסקתי לתפקד, היה להם מאוד לא נעים, אבל הם לא יכלו להמשיך להחזיק אותי במצב כזה, מצד שני הם טרחו ומצאו לי את העבודה בבריסטול, מה שהיה ממש יפה מצידם, העבודה הייתה מאוד משעממת וגם המשכורת לא משהו, אבל מספיקה, הייתי מסתדר איכשהו גם במקום הדפוק הזה, אבל בגלל שלא הצלחתי לצאת מהדיכאון לא אכלתי כמו שצריך ושתיתי יותר מידי בסוף נדרסתי קצת כשטיילתי שיכור בגשם, וזה דווקא היה המזל שלי כי אחרי שאושפזתי אבחנו שאני סובל לא רק מדלקת ריאות אלא גם מתת תזונה ומדיכאון, ודווקא שם הצליחו איכשהו להוציא אותי מזה." סיכם איציק את וידויו הארוך והעצוב, ולגם שוב מספלו.

"אני מבין." אמרתי אחרי שהוא השתתק, "אז אתה בסדר עכשיו?" שאלתי בהיסוס, מרגיש קצת דביל, מקווה שלמרות התגובה המצומצמת שלי הוא מבין עד כמה נגע סיפורו לליבי ועד כמה אני משתוקק לעזור ולנחם.

"פחות או יותר, כל זמן שאני אמשיך לקחת את הכדורים ולא אגע באלכוהול הכל יהיה בסדר עד כמה שבן אדם בגילי ובמצבי יכול להיות בסדר."

"אתה תהיה בסדר גמור." הבטחתי למרות שלא היה שום ביסוס הגיוני לאופטימיות שלי, "ואתה מוזמן להישאר פה עד שתסתדר."

"תודה שלומי." אמר איציק וחייך לעברי בחמימות ששמחה אותי, "טוב, הפרעתי לך מספיק, אני הולך להתלבש ולבקר בקבר של אבא, ואחר כך אני אקפוץ לריקי, ואם יעל תחזור אני אלך לבקר גם אותה, ואחר כך כבר נראה."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...