מנעול (אילוסטרציה)
מנעול (אילוסטרציה). צילום: Mark Fischer, Flickr.

 >  >  > 

להתגבר על הכאב

אתה שאבת את מנת האהבה לאחרים שקיבלתי כשנולדתי.

על השולחן במשרדי היה מונח המפרט הטכני של המנוע שחברת הונדה ניסתה למכור לנו, ספר בן מאתיים עמודים עמוס במספרים ושרטוטים. רפרפתי על העמודים, שולף את הנתונים הקריטיים ומשרבט לעצמי פרטים שעליהם רציתי לדון עם שאר חברי הצוות.

"אמיר," שמעתי קול מדלת המשרד והרמתי את עיני.

לבוש במכנסי ג'ינס שחורים וחולצה בצבע שמפניה עמד מולי איציק. הוא הביט בי בעיניים זהירות, חיוך קטן על שפתיו, שקע לאורך לחיו הימנית, אוזניו בולטות לצדדים, מצחו גבוה, שערו קצר. לא ראיתי אותו מאז השחרור, לפני עשר שנים.

"אפשר להיכנס?" הוא שאל.

הנהנתי. "סגור את הדלת."

איציק עשה כדבריי והתיישב מצידו השני של שולחן העבודה הרחב, שבנוסף לספר של טויוטה ולבלוק הכתיבה שלי נחו עליו מספר תיקיות וצג מחשב.

"באתי לביקור בארץ וחשבתי שכדאי להיפגש," הוא אמר.

לפני עשר שנים ישבנו בפאב בהדר יוסף, הקצין הוותיק ביחידה טכנולוגית אי שם במרכז הארץ והקצין הטרי שסיים לפני מספר חודשים את ההשלמה החיילית והגיע להחליף אותי. חגגנו את התפקיד שלי שאיציק קיבל באופן רשמי ואת האזרחות שהתקרבה אליי בצעדי ענק. שתינו, צחקנו, נגענו פה ושם כאילו במקרה. בסוף הערב, כשהראש של שנינו היה כבד מאלכוהול, הנגיעות הפכו לליטופים ולידיים המונחות על הירכיים. אינני בטוח אם הנשיקה שהחלפנו ברכב בדרך חזרה התרחשה במציאות או בדמיוני. לפני עשר שנים פחות יום איציק פוצץ את החלום ואמר שאין לו עניין בקשר רומנטי. הצעיר המסוגר שפחד לגלות לעולם את נטיותיו ונקשר אל החניך שלו בעבותות של אהבה נותר עם לב מרוסק.

תגיד לי שהתגרשת, שאשתך נפטרה, שקיבלת משרה באוניברסיטה בארץ, התפללתי, תגיד לי שחשבת עליי כל יום בעשר השנים האחרונות.

"אני מצטער," אמר איציק, עיניו נעוצות בחלון מאחוריי.

"על מה?"

"אני יודע שאתה כועס עליי ומאוכזב ממני. לפני השחרור לא החלפת איתי מילה ולא אישרת אותי כחבר בפייסבוק. לא יכולתי. אני בן יחיד. ההורים שלי איבדו את המשפחות שלהם בשואה ורצו נכד."

"אתה היית הבן היחיד שלי."

איציק הרכין את ראשו. "אני באמת מצטער. לא רציתי לפגוע בך."

"באת הנה כדי להתנצל? לנקות את הלב? כדי שתוכל לצאת מהמשרד שלי בעוד חמש דקות ולומר שתיקנת את שעשית?" קמתי מהכיסא והבטתי ביושב מולי. "אתה הרגת אותי. לא ציורית, אלא באופן מעשי ואמתי. בעשר השנים האחרונות לא הייתה לי שום מערכת יחסים רצינית, כי נשארתי תקוע איתך. אני זוכר את החולצה הלבנה שלך נדבקת לעור במהלך משחקי הכדורסל ששיחקנו בבסיס בימי רביעי בערב ואת הטפיחות על השכם שנתת לי אחרי שקלעתי. אני זוכר את הנסיעה עם החבר'ה מהמדור לכנרת, לקורס מצנחי רחיפה. באכסניה שבה גרנו היו שתי מקלחות, ועשינו הגרלה אלה זוגות יתקלחו באותו זמן. התמזל מזלי והוגרלתי איתך. הרגע שבו הורדת את החולצה וראיתי את החזה החלק והשרירי שלך, פשטת את המכנסיים והתחתונים ונשארת עירום מולי, השערה היחידה שצמחה לך על החזה ואני תלשתי, הרגעים האלה חקוקים אצלי ולא נותנים לי מנוח. יצאתי עם בחורות, יצאתי עם בחורים, ואינני מצליח להתאהב באף אחד, כי לאף אחד אין החיוך שלך, גומת החן שלך, הגוף הנעים שלך, העיניים השובבות שלך. כי אני פוחד שאם אתה עזבת אותי, אחרים יזרקו אותי גם כן. כי אתה ריסקת את האמון שהיה לי באנשים, אתה שאבת את מנת האהבה לאחרים שקיבלתי כשנולדתי."

"לא ידעתי שככה הרגשת," הוא מלמל ופכר את אצבעותיו.

"אתה לא היחיד," אמרתי והסתובבתי לעבר החלון. "ההורים שלי, האחים, החברים, אף אחד לא יודע מה אני חש. כשעמדתָ בדלת קיוויתי שתגיד לי שאתה אוהב אותי, שאתה מדמיין אותי כשאתה שוכב עם אשתך, שמאסת בחיים איתה ואתה רוצה אותי. אם היית עושה את זה, הייתי שלך לעד. הייתי מתפטר ובא איתך לניו יורק, הייתי הולך אחריך לקצה העולם."

הכיסא מאחוריי נע בחוסר נוחות.

האם אני הוגן כלפי איציק או שאני משתמש בו בתור תירוץ, תהיתי. עשר שנים הן זמן ארוך דיו להתגבר על כאב, ואם אני כלוא במאורעות העבר, סימן שאינני מרוצה מההווה. העבודה מעניינת ומתגמלת, סימנתי וי בראשי, המשפחה והחברים אחלה, ורק שותף לחיים חסר. ישנם חצי מיליון איש בארץ בגילאים מתאימים, אמיר, אמרתי לעצמי, בטוח אחד מהם מעניין ומשעשע, אוהב לטייל וחתיך.

שמעתי רחש מאחוריי ונפניתי מהחלון. החדר היה ריק.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...