קשת
קשת. צילום: הנדל‎, צילום עצמי.

 >  >  > 

וזה עובר - פרק ד'

כמה טוב שבאת הביתה

השנה חודש נובמבר היה יבש במיוחד, במקום גשם קיבלנו רוח מזרחית יבשה וקרה. אי אפשר היה לגעת באף חפץ מתכתי בלי לקבל מכת חשמל סטטי, מפלס הכינרת צנח מטה והחזאים דברו בפנים קודרות על בצורת ויובש, הזהירו משריפות ודאגו בגלל הצתות.

היובש הזה גרם לי להרגיש נורא, לא משנה כמה שתיתי הראש לא הפסיק לכאוב לי, שערותי עמדו בצורה מעצבנת, עורי גירד ושפתי התייבשו למרות כל הקרמים שמרחתי על עצמי, אבל לא היה לי זמן לעמוד מול הראי, לנסות להבריש את שערותיי הסוררות ולרחם על עצמי, היה לי מעבר דירה על הראש.

הימים הראשונים בביתי החדש היו בלגן נוראי רצוף תקלות מרגיזות ומאבקים עם בעלי מקצוע שתמיד איחרו, וגם כשהגיעו לא הביאו את מה שביקשתי, מיררו את חיי ועוד ביקשו שאכין להם קפה.

זה לקח שבוע בערך ועוד המון שערות לבנות שצצו על פדחתי, אבל בסופו של דבר העניינים הסתדרו. הנגר השלים את הרכבת הדלתות במטבח, המזרן שהיה גדול מידי למיטה החדשה שקניתי הוחלף סוף סוף למזרן מתאים, איש האלומיניום הגיע במפתיע שעתיים לפני הזמן וסיים להתקין את דלתות הזכוכית של המרפסת, הופך אותה למעין חממה נחמדה, ובדיוק כשהוא עזב הופיע הבחור הדרוזי החתיך שפחד מאוד מלאקי, אבל התגבר והביא לי את רהיטי הקש שהזמנתי ושנראו כל כך יפה במרפסת החממה המקסימה שלי.

השקיתי שוב את הגינה היבשה שסבלה מאוד ממזג האוויר הזוועתי והלכתי לטיול אחר צהריים עם לאקי. בדרך חזרה החל סוף סוף הגשם המיוחל ואת המטרים האחרונים עשיתי בריצה, התפרצתי הביתה, לאקי רץ אחרי, משאיר טביעות בוציות של כפות רגליים כלביות על הרצפה. "הגיע הזמן ללמד אותך לנגב רגליים לאקי." הודעתי לו.

הוא כשכש לעומתי בזנבו בהתלהבות והתנער במרץ מתיז טיפות מים סביב. "לאקי!" צעקתי עליו.

הוא הביט בי מבולבל, תוהה במה שגה, "אוי לאקי, טיפשון שכמוך." ניגבתי אותו באחת מהמגבות העבות והרכות במיוחד שתמיר קנה פעם בברלין. הן עלו הון ותפסו חצי מזוודה, אבל תמיר התעקש שהוא חייב אותן, אם הוא היה רואה שאני מנגב בהן כלב הוא היה מתפוצץ. למרות שהוא בעצם עשה לי עוול ובגד בי לא הצלחתי לכעוס עליו. לא ממש התגעגעתי אליו, אבל הרגשתי משום מה קצת רגשי אשמה בגללו. בסתר ליבי ידעתי שהוא עזב אותי כי לא הצלחתי לתת לו מה שהוא השתוקק אליו, למה בדיוק הוא השתוקק? לא הצלחתי להבין אף פעם. אולי הייתי צריך להתאמץ קצת יותר? לנסות להבין אותו יותר טוב? בהתחלה לפחות הוא הרי אהב אותי באמת, ואני די זלזלתי ברגשותיו, ראיתי בו ילדון מתלהב ורומנטי. התשוקה שלו להכניס לחיינו רומנטיקה, זוהר וצבע נראתה לי טיפשית, לא הבנתי למה הוא עושה עניין מכל שטות, למה הוא מתעקש לציין את היום בו נפגשנו ואת התאריך המדויק בו התחלנו לגור יחד? ומה הסיפור שלו עם יום וולנטיין? ולמה כל יום הולדת חייב להיות הפקה מסובכת ויקרה כל כך? הוא כל כך רצה שאביא לו פרחים ויין ושוקולד, ושאזכור מתי התנשקנו לראשונה ואפתיע אותו באירוע מושקע ביום ההולדת שלו, והתאכזב כשזלזלתי במאמצים שלו לטפח את הזוגיות שלנו, לשוחח שיחות נפש ולהצהיר הצהרות אהבה. יכול להיות שאם הייתי עושה קצת יותר מאמצים, הולך קצת יותר לקראתו לא הייתי חי עכשיו לבד, עושה סקס רק עם כף ידי ומתחבק רק עם כלב?

העברתי מבט על ביתי הקטן, הוא כבר היה מסודר ואפילו די נקי, בעוד יומיים תסתיים החופשה שלקחתי ואני אחזור לעבודה, אהיה עסוק כל היום ובערב אשוב לבית ריק מאדם. הסתיו הסתיים והחורף התחיל, יהיה קר וגשום ואני אהיה לבד במיטה הקרה אלא אם ארשה ללאקי להצטרף אלי למיטה. הבטתי בלאקי שסיים את ארוחת הערב שלו ונמנם לו בנחת על הספה הקטנה והמרופטת שהקציתי לו והתחלחלתי. תעזוב את הכלב שלומי ותתחיל לחרוש על אטרף ואולי הגיע הזמן לבדוק עוד אתרים ואפליקציות חדשות ששמען הגיע לאזני, או שאתה מעדיף להישאר לבד ולאונן במקום לזיין?

לא הספקתי לענות על השאלה הזו כי פתאום נשמעה דפיקה חזקה על הדלת, "אבא!" צעק מישהו מבחוץ ושקשק בקוצר רוח בידית הדלת שנעלתי קודם. יכולתי להבין למה האלמוני מגלה חוסר סבלנות כזו, לפני שהצבעים צבעו מחדש את הבית הסרתי את הגגון הישן והדולף שסוכך על הדלת, ועוד לא התקנתי גגון חדש, ובחוץ ירד גשם זלעפות.

נחפזתי לסובב את המפתח ולפתוח את הדלת ופנימה התפרץ גבר גבוה ורזה שתרמיל גדול ותפוח השתלשל מכתפו. לאקי הסתער עליו בנביחות והזר שהיה רטוב מגשם פרק מעל שכמו את התרמיל, כרע על ברך אחת והושיט ללאקי את ידו, יד גדולה ומחוספסת של פועל. "היי, לאט לאט חמוד, תירגע." פנה ללאקי בחביבות רגועה. לשמחתי הכלבלב הנרגש הריח את כף ידו ונרגע מיד, ואפילו הניח לאורח הלא צפוי ללטף את ראשו.

"רק ירדתי מהאוטובוס וישר תפס אותי גשם חזק." אמר הזר, "תראה איך נרטבתי." פנה אלי, "אפשר מגבת לפני שאני טובע לך פה בשלולית?"

"כן, בטח." הושטתי לו את המגבת התאומה לזו שבה ניגבתי את לאקי, "אולי כדאי שתוריד נעליים?" הצעתי, מביט בנעלי ההתעמלות הרטובים שלו, "אני אביא לך כפכפים או משהו."

"תודה רבה, אני אשמח, אבל אולי תוכל להגיד לי קודם מי אתה ואיפה אבא שלי?"

"אתה איציק." קלטתי סוף סוף, ובחנתי את פניו בסקרנות. שערו היה שחור ועבה לעומת לשער השיבה הקלוש של אביו, ועיניו היו שחורות בעוד שעיניו של מר שוורצמן היו כחולות, אבל חוץ מזה פניו היו גרסה צעירה יותר של פני אביו המנוח.

"כן, אני איציק." אישר איציק, "מה הבעיה?" התחדד קולו בדאגה, "אבא בסדר?"

הבנתי שאני עומד לבשר לו שאביו נפטר ונבהלתי, וכדי לדחות את הרגע הקשה פרשתי לחדר השינה ואספתי למען האורח הרטוב שלי אימונית, גרביים וכפכפים, ורק אז חזרתי אליו. "אולי כדאי שתחליף קודם בגדים? יש מים חמים, רוצה להתקלח? רק רגע, שכחתי להביא לך תחתונים."

"יש לי תחתונים יבשים בתרמיל." ענה איציק בקול חרישי, עיניו הכהות סורקות את פני, "איפה אבא שלי?" חזר ושאל בעקשנות.

"אני מצטער, אבל הוא נפטר לפני חודש." נאלצתי להשיב והתיישבתי מולו, לא מעז להביט בעיניו, "אחותך ניסתה להודיע לך כדי שתספיק להגיע ללוויה, אבל אף אחד לא ידע לאן נעלמת ובסוף הם היו חייבים לקבור אותו בלעדיך."

"אני מבין." אמר איציק, "ו... אה... ומי אתה?"

"אני שלומי, בעל הבית שלו, אחרי שהוא נפטר החלטתי לבוא לגור פה כי... כי ככה יצא." סוף סוף אזרתי די אומץ להביט בפניו, "מאוד חיבבתי את אבא שלך, הוא היה בן אדם ממש נחמד, תמיד נהניתי לדבר איתו."

"כן, אני מבין." אמר איציק ביובש וקם, "אני מצטער שאני נופל עליך ככה, אפשר לנצל את ההזמנה שלך למקלחת חמה?"

"בטח, בכיף. הנה, קח בגדים יבשים עד שהבגדים שלך יתייבשו."

"תודה." לקח איציק מידי את האימונית ותלה את תרמילו על שכמו, "אתה יודע במקרה מה המספר של אחותי? אני לא מצליח להשיג אותה משום מה?"

"אה... זה בגלל שהיא בבאר שבע עם דניאל, הוא התחיל ללמוד שם והיא נסעה איתו לעזור לו להתארגן. היא בטח תחזור מחר בצהריים, אתה מוזמן להישאר לישון אצלי עד שהיא תגיע, רוצה לאכול משהו?"

"אה... כן, אני אשמח, תודה." ענה איציק, נבוך מעט, ונכנס להתקלח.

הכנתי לשנינו ארוחת ערב קלה, טוסטים, חביתה ירקות ותה עם נענע מהגינה. איציק אכל מעט, בקושי טעם מהאוכל ונראה עייף ופזור נפש. "אני מודה לך מאוד." לגם מספל התה, "הכל ממש טעים, אבל אני קצת עייף ו..." הוא בחן את הנייד שלו, "אני צריך להתקשר לריקי." אמר בעגמומיות, "היא עדיין גרה כאן?"

"כן, וודאי, אבל כבר כמעט עשר בלילה, היא תיבהל אם תתקשר עכשיו, אולי תחכה לבוקר? אני אסדר לך מיטה בחדר האורחים, תישן קצת ומחר בבוקר תרגיש יותר טוב."

איציק הרים אלי מבט מוטרד וניסה לחייך, "ממש יפה מצידך, תודה רבה שלומי."

"בבקשה." חייכתי אליו חזרה, "אגב, אתה האורח הראשון שלי בבית הזה." בישרתי לו בחגיגיות.

הוא הנהן וקם מכיסאו כשהוא נאחז בשולחן, לרגע התנודד קלות ואז התעשת והתייצב, "הייתי מאושפז כמעט חודש," הסביר, "בגלל זה אי אפשר היה להשיג אותי, ייקח לי עוד זמן לחזור לגמרי לעצמי." הוסיף בהתנצלות.

"איפה היית מאושפז?" שאלתי תוך סידור זריז של הספה הנפתחת שהכנסתי לחדר השינה הקטן שנועד להיות בעצם חדר עבודה.  חוץ מהספה דחסתי לתוכו ארון תיקים ממתכת, שולחן כתיבה ומחשב. "קצת צפוף פה." התנצלתי ופתחתי את דלת ארון הקיר הקטן, "תוכל לשים פה את הדברים שלך." הצעתי לאיציק ששמט את התרמיל שלו על הרצפה וצנח על הספה.

"הייתי מאושפז באמסטרדם, דלקת ריאות ועוד כמה סיבוכים של... אה... בקיצור, הייתי ממש חולה, הרופא טוען שכמעט מתתי, אבל החזקתי מעמד כי ידעתי שאני חייב לחזור ארצה ולהתפייס עם אבא, הייתה לי מריבה איומה איתו, אחרי שהתגרשתי מריקי הוא פחות או יותר זרק אותי מהבית כי..." איציק נאנח ונשכב על הספה, מעיף מרגליו את הכפכפים, "אני לא מאמין שאני לא אראה אותו יותר." אמר, משך עליו את השמיכה והסתובב על צידו, מפנה אלי את גבו, "לילה טוב." חתם את השיחה.

"לילה טוב." השבתי וכיביתי את האור. בדרכי החוצה, ורגע לפני שסגרתי את הדלת עוד הספקתי לשמוע אותו מחניק התייפחות חרישית.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...