קשת
קשת. צילום: הנדל‎, צילום עצמי.

 >  >  > 

וזה עובר - פרק ג'

תמיד אוהב אותך

דניאל הסכים לגור בנכס שלי ולהשגיח על לאקי בזמן שאתארגן, אשכיר את דירתי ואארוז את חפצי. סיכמתי עם יעל, אימו, שהיא תארוז את בגדיו וחפציו של אביה המנוח ותדאג להיפטר מהם. הבטחתי להגיע תוך שבועיים, שלוש גג. לחצתי את ידו של דניאל, נישקתי את לחיה של יעל, הענקתי עוד ליטוף אחרון ללאקי ויצאתי לדרך, מוכן ומזומן לארוז את חיי הישנים ולהתחיל מחדש.

תיארתי לעצמי שמכרי וידידיי יופתעו ואולי יחשבו שהשתגעתי קצת, ואכן, הם לא אכזבו. ראיתי הרבה גבות מורמות בהפתעה, ושמעתי המון שאלות חטטניות. עדן הגדיל לעשות והתחיל לדבר על משבר גיל הארבעים ועל שטויות שגברים עושים כשהם מגיעים לגיל מסוים, ואילו מאור החמוד גילה לי שרק אתמול הוא נפגש ממש במקרה בתמיר, ויש לו רושם שהמעבר של בן זוגי לשעבר לתל אביב לא עלה כל כך יפה, ושהוא די מאוכזב מהבחור שגרם לו להכריז על פסק זמן מהזוגיות איתי.

"איזה בחור?" שאלתי בטיפשותי (טיפשות כי הייתי צריך להבין לבד) ושלא בטובתי גרמתי למאור מבוכה.

"חשבתי שאתה יודע." גמגם, ואפילו הסמיק קצת, איזה חמוד.

צבטתי אותו קלות בלחי ואמרתי שזה בסדר ושלא ייקח ללב, והוצאתי מהם הבטחה שיבואו לבקר אצלי אחרי שאתארגן.

יומיים אחר כך, בעודי שקוע בדחיסת חיי לתוך ארגזים וקרטונים (מתי הספקתי לצבור כל כך הרבה נעליים וצעיפים וספרים ושאר מיני שמט'ס מיותרים?) שמעתי דפיקה בדלת, ולפני שהספקתי לענות היא נפתחה ותמיר התפרץ פנימה.

התאכזבתי לראות כמה טוב הוא נראה, הוא הבהיר מעט את שערו, לבש ג'ינס עם גזרה ממש מעולה שהבליטה את יתרונותיו - גוף דק ונערי וישבן עגול וחמוד. הוא נראה צעיר מצליח ועשיר. אני לעומת זאת נראיתי מרופט ועייף. ראיתי איך הוא בולע את הגערה שעמדה על קצה לשונו כשהבחין במורת רוח שאני שוב לובש את חולצת סוף המסלול העתיקה שגררתי איתי מהצבא. כל פעם הוא היה מנסה להיפטר ממנה ואני הייתי דולה אותה מחדש מערימות הבגדים להשלכה ומחזיר אותה אלי. נכון, היא הייתה ישנה ודהויה מכביסות, אבל אהבתי אותה, היא הזכירה לי ימים טובים יותר שבהם הייתי צעיר ומלא תקווה לעתיד. ראיתי שגם המכנסים שלבשתי עצבנו אותו. למלאכת האריזה המפרכת בחרתי לי מכנסי ברמודה משובצים בכחול צהוב, משהו מזעזע למראה, אבל נוח מאוד והולם מאין כמוהו לעבודה שעשיתי. כשהיינו בני זוג תמיר היה ביקורתי מאוד בנוגע לטעמי בבגדים ולא הפסיק לנסות לעצב אותי ולשדרג את מלתחתי, הפעם הוא רק הביט ושתק, ובמובן מסוים זה היה מדכא יותר מאשר ניסיונותיו הבלתי נלאים לשפר את הופעתי.

"אז זה נכון? אתה באמת עובר דירה?" הביט סביבו, מנסה מין הסתם לאתר חפצים שהיו שייכים לו, "מה שלומך שלומי? אתה נראה טיפה עייף."

"אני באמת עייף, אריזה זה עסק מתיש, אני לא יודע אם סיפרו לך, אבל אני עומד לגור במקום הרבה יותר קטן מהמקום הזה ככה שאם אתה רואה פה משהו שאתה רוצה אל תתבייש, קח."

"בכיף." ענה תמיר בבת צחוק שעשתה רושם מטופש קצת, אבל מי שהכיר אותו היטב כמוני ידע שככה הוא מחייך כשהוא חרמן ומת לזיון, אבל מרגיש שזה מתחת לכבודו להודות בכך. תמיד הצחיק אותי להבחין בגברת הפולנייה החסודה והצדקנית שיותר חשוב לה מה יגידו עליה מאשר ליהנות מסקס שתמיר מסתיר מאחורי הג'ינס המעוצב והזיפים הגבריים.

"מה, מה מצחיק אותך מיס קראקוב?" הקנטתי אותו בחיוך, ודקה אחר כך כבר היינו צמודים זה לזה, מתנשקים ברעבתנות, קורעים זה מזה את הבגדים. הוא אמנם ניסה למלמל איזה מחאה שלא בגלל זה הוא בא והוא סך הכל רצה... אבל הניח לי לגרור אותו לחדר השינה שהיה עכשיו ערום מתמונות וקישוטים, והכיל רק מיטה זוגית ומזרון חשוף. כשהיינו יחד תמיר הקפיד מאוד על כלי מיטה תואמים מכותנה סרוקה, ועל תאורה הולמת, אבל הפעם הוא היה חרמן מידי והסתפק במזרון בלבד, מתעלם מכך שהחדר לא אפלולי כמו שהוא מעדיף. רק הבוקר הורדתי את הווילונות העדינים מעשה תחרה שהוא תלה בחדר השינה וקרני שמש אחר צהריים מלוכסנים וחצופים חדרו לחדר, מבליטים את כל הקמטים והקפלים בעורי ובעורו. רק אחרי שמצצנו וחיבקנו ומעכנו וחדרנו ונחדרנו ונמרחנו זה על זה, נוהמים ונאנחים וצועקים עד שבאנו על סיפוקנו הוא חזר לעצמו והבחין שהוא שוכב על מזרון חף מסדין, ושגופו גלוי לעיני באור אחר הצהריים הסתווי החריף.

"תראה, עשינו כתם על המזרון, מה סיגי תחשוב כשהיא תראה את זה?"

"מאין לך שהעברתי את הדירה לסיגי? לא, אל תגיד לי, בטח מאור הקשקשן גילה לך."

"דווקא לא, זה היה בועז, הגיס של עדן." אמר תמיר ודשדש בעצב למקלחת. תמיד אחרי זיון הוא היה נעשה מדוכא קצת, וכמה שהסקס היה יותר טוב ככה הוא היה נעשה יותר עצוב.

"מה, אין לך מגבות פה?" התמרמר, "איך אני אתנגב?"

"הנה, קח, תתנגב עם הפיקה הזה." הגשתי לו שמיכה ישנה אבל נקייה שנשארה בארון חדר השינה, ובעוד הוא מתנגב בפרצוף חמוץ התקלחתי גם כן, ואחר כך התנגבתי בפינה יבשה של השמיכה.

"מתי תפסיק להיות מוזנח כזה?" נזף בי תמיר והתחיל להתלבש.

"אף פעם כנראה, אני מקרה אבוד." חייכתי, "אז מה קורה אצלך תמירוש, הכל טוב?" הארתי לו פנים, מתעלם מהמרמרת שלו. מה אני יכול לעשות, אחרי סקס יש לי תמיד מצב רוח מעולה ועכשיו כשכבר לא היינו יחד יכולתי להרשות לעצמי להפגין אותו בלי להתבייש.

"לא, שום דבר לא טוב, הכל חרא." השיב תמיר בזעף.

"נו, די כבר, אתה תמיד מצוברח אחרי זיון, יעבור לך." פרעתי בחיבה את שערו ונדהמתי כשבמקום למחות ולתקן את תסרוקתו הוא נדבק אלי, הניח ראש על כתפי והתחיל ליבב כמה הוא מתגעגע אלי, ואיזה טעות הוא עשה כשנפרד ממני.

"אני לא מבין למה החלטת שאנחנו כבר לא יחד?" היתמם. "הרי החלטנו על פסק זמן ופתאום אתה נפטר מהדירה שלנו ומסתלק לאיזה חור, למה לא התייעצתי איתי קודם?" התלונן.

"לא יודע, אחרי שלא שמעתי ממך חודש שלם חשבתי שזה די ברור שהפסק זמן הפך לעובדה קיימת, ובדיוק אז התפנה הבית שלי בקריית חרושת, ההכנסות ירדו והשכר דירה אכל לי את רוב המשכורת אז חשבתי שהכי הגיוני וחסכוני יהיה לעבור לגור במקום קטן שלא יעלה לי כסף, ולמזלי בדיוק אז סיגי נכנסה סוף  סוף להיריון והחבר הדביל שלה הסכים להתחתן איתה, והרי היא תמיד התלהבה מהדירה הזאת, וככה דבר הוביל לדבר ו... מה, אתה באמת רוצה שנחזור תמיר? אבל הרי יש לך חבר חדש ומוצלח בתל אביב, מה אתה צריך אחד כמוני?"

"לא יודע." ניגב תמיר את דמעותיו, "אתה צודק בהכל, אבל מה לעשות שאני נורא נורא מתגעגע אליך? אני אוכל לבוא לבקר אותך באיפה שזה לא יהיה שאתה הולך לגור בו?"

"זה בקרית חרושת, ואתה מוזמן לבוא לבקר, אבל רק שתדע שחוץ מבית וגינה יש לי עכשיו גם כלב."

"כלב?" העווה תמיר את פניו במיאוס, "למה לך כלב?"

"אין מה לעשות, הכלב בא עם הבית, וחוץ מזה אתה יודע שאני מאוד אוהב כלבים."

"לא, לא ידעתי את זה," מלמל תמיר, מדוכדך, "אני אלרגי לכלבים." הוסיף, "ואגב, מה בדיוק תעשה עם גינה, מה אתה מבין בגינון?"

"לא הרבה." הודיתי, "אבל לא נורא, אני אלמד."

"ומה עם העבודה שלך במשרד? איך תגיע לשם? או שהחלטת גם להפסיק להיות עורך דין?" נעץ בי תמיר מבט פולני מוכיח שעצבן אותי מאוד.

"אני אגיע לשם במכונית שלי, ובשעות העומס זה ייקח לי פחות זמן מאשר לרדת מהכרמל לעיר." אמרתי בתוקף, "ועכשיו, כשכבר לא יהיה לי שכר דירה מפלצתי על הראש אני אוכל לעבוד פחות ולקחת יותר תיקים פרו בונו." הוספתי בעוקצנות, מקווה שזה ירגיז אותו.

לאכזבתי הוא נשאר שקט ועצוב ואמר שטוב שאני עושה שינוי בחיים, והכי חשוב שאני אעשה מה שאני מרגיש שיעשה לי טוב.

"גם אם זה אומר שאני אלבש חולצה סמרטוטית ואגדל כלב ואעבוד חינם בשביל כל מיני חלכאים ונדכאים נצלניים?" זה מה שתמיר חשב על אנשים שמקבלים שירותי עורך דין חינם בטענה שאין להם כסף, שהם לוזרים בכיינים ושכדאי להתרחק מהם.

"כן, גם." אמר תמיר באומץ, נישק אותי על הפה נשיקה חזקה וקם, "אני אוהב אותך שלומי." אמר, "אני יודע שירד לך ממני לגמרי ושעדיף לשנינו שלא נחיה יחד, אבל תדע שאני תמיד אוהב אותך, בדיוק כמו שאתה תמיד תאהב את עדן." וברח לפני שהצלחתי לחשוב על תשובה הולמת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...