צל
צל. , gratisography.com.

 >  >  > 

חיובי - פרק נ'

לפני החגים

כמה חבל שאי אפשר לצאת מהארון פעם אחת ודי. הייתי רוצה להיות כמו עברי לידר שנתן ראיון בעיתון והודיע לכל העולם ואשתו שהוא הומו, וזהו. כיום אין אף אחד בארץ שלא יודע שהוא הומו. אפילו אבא שלי הפנים את העובדה הזו (יום אחד אני אצטרך לגלות לו גם על יהודה פוליקר, אבל עדיין לא מצאתי את ההזדמנות המתאימה), למרבה הצער אנחנו, בני התמותה הפשוטים שאף אחד לא יטרח לראיין, צריכים לצאת מהארון שוב ושוב ושוב... אם אתה אוחצ`ה מוחצנת זה פחות בעיה - למרות שתתפלאו כמה סתומים יכולים בני אדם להיות לפעמים - אבל אחד כמוני, סתם בן אדם עם רגלים שעירות וסנדלים תנכיות, גם כשאני אומר שאני הומו אנשים חושבים שאני מתלוצץ. בדרך כלל לא דחוף לי שכל אחד שמכיר אותי ידע מה אני מעדיף במיטה, אבל לפעמים חייבים לספר או שמגיעים לקטעים נורא מביכים.

אני מתכוון לקולגית שלי - לילי הנחמדת - העזר כנגדי בעבודה. אני לא יודע איך הייתי צולח בלעדיה את מצבי הרוח של איציק שקצת התחרפן לאחרונה. נכון, יש לחץ בעבודה והבוס בזמן האחרון מחפף וזורק עליו המון אחריות (הוא משפץ איזו דירה שירש מההורים של אשתו ואין לו זמן בשביל המפעל), אבל לכרסם את הציפורנים עד זוב דם ולצעוק עלי בכל הזדמנות לא יעזור במקרה הזה.

למרבה הפליאה הבנות בגרפיקה שכל היום מקשקשות ומרכלות לא סיפרו לה עלי כלום. הן מדברות איתה רק על דברים חסרי חשיבות כמו בגדים, בשמים, בישולים, ציפורניים, (ללילי יש פרנץ` מניקור שמעצבן נורא את איציק אכול הציפורניים) ושאר הבלים, אבל לא מספרות לה מה שהיא באמת חייבת לדעת. אני לא יודע למה הן מדברות על כל דבר תחת השמש, לפעמים אפילו על העבודה, אבל משום מה הן לא סיפרו לה על מה שבאמת חשוב? אולי כי היא כל הזמן צמודה לאיציק שהן שונאות, ואולי כי היא מאוד צעירה ורווקה והן נשואות וממורמרות ושחוקות מהחיים. שמתי לב שכל הנשים הנשואות שאני מכיר נראות איכשהו קצת מאוכזבות ותמיד עייפות וטרודות ולחוצות, בעוד שהבעלים שלהן תמיד מחייכים, מדושני עונג וטובי לבב.

למה כוונתי מה שבאמת חשוב? אני מתכוון למידע החיוני על המפעל ועל בית המלאכה הצמוד אליו ואיך הוא הוקם, על הבוס ועל הבנים של הבוס שמסרבים ללכת בעקבותיו ולעבוד איתו, ועל אשתו של הבוס שהיא אגב אישה נחמדה מאוד ולדעתי מגיע לה תואר של קדושה אם היא חיה איתו כל כך הרבה שנים, ועל כל העובדים שעבדו אצלנו וחלפו עם הרוח, בקיצור, מידע חיוני שצריך להעביר לכל עובד חדש.

אחרי שהבנתי שאף אחד לא מתכוון לידע את לילי שמסתובבת כסומא בארובה ומחייכת לכולם התחלתי להסביר לה מי נגד מי ולמה, ולתת לה פרטים של ההיסטוריה המקוצרת של המפעל כולל הסיפור המרעיש על השיטפון של שנת 92 ואיך הכל הוצף מים והעבודה הושבתה לכמה ימים, וכמובן שסיפרתי על הבנות בגרפיקה, כל אחת והסיפור המיוחד שלה, ורק דבר קטן אחד לא סיפרתי – שכמו שהיא גרה עם החבר שלה אני חי עם גבר. זה לא שלא רציתי לספר לה, אבל כל פעם קרה משהו שהפריע, איציק נכנס, היה טלפון, תמיד קרה משהו עד שהיום נשלפתי במפתיע מהארון בלי כוונה ובלי הכנה מראש, סתם ככה, בדיוק כמו שקרה לי בפעם הראשונה שיצאתי מהארון, כשהייתי בן שש עשרה אימא מצאה מתחת למזרון שלי תמונות של גברים ערומים (זה היה לפני עידן המחשב) וכמובן שפרצה מהומה ומזל שדודו אחי הרגיע את כולם ואמר שזה כלום ואני מבולבל ולא יודע שום דבר וזה יעבור לי. ההורים שמחו מאוד להקשיב לדברי ההרגעה שלו ופשוט הדחיקו את האירוע עד שהיה כלא היה. במקום לשמוח התאכזבתי וכעסתי, רבתי עם דודו והודעתי לו שאני אולי רק בן שש עשרה, אבל אני לא אידיוט ואני יודע מה אני אוהב ומה לא.

דודו הכניס לי כאפה בריאה, אמר לי לסתום את הפה ולא לפתוח אותו עד שאוכל לעזוב את הבית. חבל שלא הקשבתי לעצה שלו. 

מה שקרה זה שהמורה של יובל התקשרה אלי מבית הספר לספר שהוא מרגיש לא טוב. הוא הלך היום ללמוד למרות שהיה לו חום מחשש שהוא יפסיד חומר – שטויות, לא הלימודים הדאיגו אותו אלא הדאגה שקורים דברים מרתקים בבית הספר בעוד הוא תקוע במיטה - בכל אופן עד תשע ומשהו הוא כבר הרגיש ממש רע ואימא שלו לא הייתה זמינה בנייד ולכן המורה שלו התקשרה אלי לשאול אם הוא יכול ללכת הביתה. אמרתי לו שילך להורים שלי שגרים קרוב לבית הספר ושהם כבר יקפיצו אותו הביתה. הוא הסכים בשמחה כי אימא שלי מפנקת אותו במטעמים וליתר ביטחון התקשרתי להורי לבדוק אם זה בסדר. אימא אמרה שאבא נסע עם האוטו, אבל אין בעיות, היא תטפל ביובל עד שהוא יחזור ואז הם יחזירו אותו הביתה ואחר כך המשיכה לחקור מה שלומי ומה נשמע. לרוע המזל, בעודי משוחח עם אימא איציק נכנס ותפס אותי מדבר במקום לעבוד. הוא מתרתח נורא בגלל דברים כאלו למרות שאני מדבר בנייד בקושי פעם ביומיים ותמיד מקצר בשיחות.

הייתי צריך להסביר לו את המצב ולילי התעניינה מי זה יובל ולמה אני צריך לדאוג לו? איציק אמר שיובל הוא הבן המופרע של השכנה שלי ושאני והחבר שלי עוזרים לה לטפל בו. "מה? לא ידעת שיורם חי עם בחור?" הוסיף בחיוך של שמחה לאיד, (או שאולי רק דמיינתי), כן, הם יחד כבר שנתיים."

לילי נאלמה דום, איציק הסתלק לדרכו ושתיקה לא נעימה נפלה על שנינו. "התכוונתי לספר לך," אמרתי לבסוף, "חיכיתי להזדמנות הנכונה."

היא חייכה ואמרה שזה בסדר ושהיא מקנאת בחבר שלי שיש לו חבר כל כך נחמד.

כבר עמדתי לספר לה למה אין לה מה לקנא בחבר שלי, אבל אז שוב נכנס מישהו מבית המלאכה ורצה משהו וברחה לי עוד הזדמנות. טוב, אולי מחר תבוא אחרת, מוצלחת יותר, או אולי כדאי שאחכה בסבלנות עד שאיציק יפתח את פיו הגדול ויוציא אותי לגמרי מהארון.

***

קניתי לי ג`ינס נחמדים מאוד בלי קשקושים, כיווצים, כיסים ורקמות. סתם ג`ינס. אחר כך יצאתי מהחנות הבטתי כה וכה וראיתי חנות נעלים עם מחירים של סוף עונה. מחלון הראווה קרץ לי זוג סנדלים צנוע שנשא חן בעיני והרגיש נוח על כפות רגלי. מדדתי, ראיתי כי טוב וקניתי. אני אוהב לנעול סנדלים בקיץ, לא כפכפים מרושלים שאני שומר לבית ולשטיפת רצפות, אלא סנדלים תנכיים פשוטים ונוחים. בעבודה אני חייב ללכת עם נעלים גבוהות מטעמי בטיחות ולכן אני מאושר לאוורר את כפות רגלי בסנדלים נוחים.

חזרתי הביתה והזכרתי את רכישותיי באזני צעיר מעודכן אחד שהודיע לי ברוב חשיבות שהוא אפילו לא יכול להתחיל להסביר לי כמה פשעי אופנה ביצעתי בבת אחת. מילא הג`ינס הקשיש והעייף שקניתי, את הזוועה הזו אפשר לתרץ בכך שהוא נועד לעבודה, אבל סנדלים? מי הולך בסנדלים בימינו? רק קיבוצניקים שיצאו זה עתה מהרפת. ואם לא די בכך הסתבר לי שאני מוסיף חטא על פשע בכך שאני לא עושה שעווה ברגליים.

בהתחלה התקשיתי להאמין שהוא רציני, אבל רבותיי, העלם היה רציני לגמרי.

שעווה, לא פחות. בשביל זה יצאו אבותינו ממצריים ונדדו עד לארץ הקודש כדי שיתלשו את שערות גופם בשעווה? התייעצתי בסוגיה החמורה עם נוני, הסמכות העליונה שלי לענייני אופנה ויופי. "הרגלים שלי מכוערות ושעירות?" חקרתי אותו באמצע דיון מרתק על יתרונות המאוורר על המזגן.

הוא בחן אותי, המום מהתפנית בשיחה. "עם מי דיברת? מי האוויל שהכניס לך רעיונות כאלו לראש?"

"לא חשוב, תענה לי."

"תראה יורם, אל תיקח את זה באופן אישי, אבל בן אדם שנראה כמוך (אני שונא שאומרים לי את זה - בן אדם שנראה כמוך - למה הכוונה כמוני? אז כמו מי אני אמור להראות אם לא כמוני?) זה באמת כבר לא משנה ושעווה זה נורא כואב, תעזוב, אני מקבל אותך גם ככה." הצהיר בנדיבות והניח לשלט של המזגן שאני ממש מתעב.

"באמת? לא אכפת לך?" הדלקתי את המאוורר ונשכבתי לצידו.

"באמת. אתה לא מאמין? בוא אני אוכיח לך עד כמה לא אכפת לי."

איזה מזל יש לי שהוא מקבל אותי שעיר כמו שאני, שעווה זה באמת נורא כואב.

***

איציק איחר להגיע הבוקר וזה היה אחלה. יכולתי לקשקש קצת עם לילי שהגיעה עצבנית ומוטרדת. האוטו שלה נכבה בדרך, ובכלל נמאס לה ממנו, הוא עושה לה המון בעיות. כשהיא התקשרה לאבא שלה לבקש עזרה הוא לא ממש התנדב ללכת איתה למוסך וכמו רוב הנשים היא די נלחצה מהרעיון שתלך לבד. החבר שלה עובד עד מאוחר ורק היא יכולה לפתור את הבעיה. הצעתי לה לצאת קצת יותר מוקדם מהעבודה וללכת למוסך הסמוך לצומת. אם יש משהו שלא חסר אצלנו בסביבה זה מוסכים.

בינתיים בא איציק ולמרבה הפלא הוא היה כולו מחמדים. כמעט התעלפנו מתדהמה. פתאום הוא התחיל להתלוצץ על זה שאני בטח חושב שהוא קרצייה, ושאני סובל ממנו כבר המון זמן, וסיפר בבדיחות הדעת (בדיחות הדעת? איציק? זה שאוכל ציפורניים ולחוץ כמו טמפון של נזירה?) שאני כותב ספר ובטח אני מספר שם על כל פשעיו.

הכחשתי בעוז (כאילו, דא. אם אני אכתוב ספר זה יהיה עליך, יא קרצייה?) ואמרתי לו בנימוס שיפסיק לנסות לקרוא את המחשבות שלי, אני פה רק כדי לעבוד ולקבל משכורת וזהו. 

לילי המומה מהשלווה שבה אני מקבל את כל ההתעללויות המילוליות של איציק וכל הזמן מדרבנת אותי לדבר איתו. נשים, משום מה נדמה להן שבדיבורים אפשר לפתור הכל. אני מסביר לה שמה שקורה לי פה ממש לא מזיז לי וכל זמן שאני מקבל משכורת שיגיד מה בראש שלו, המרמרת שלו לא מזיזה לי את קצה השפיץ.

"אבל למה הוא נטפל אליך תמיד? אתה עושה כל מה שהוא אומר לך ותמיד משתדל ומתאמץ שהעבודה תצא בסדר. מה הבעיה שלו?"

"הוא פשוט כזה ודי, ואל תתרשמי מזה שהוא נחמד פתאום, זה זמני בלבד." הזהרתי אותה.

כמה דקות אחרי כך היא עלתה למעלה למשרד של איציק וחזרה מצוברחת. "איציק הרע חזר." בישרה לי בעצב.

למרבה המזל לפני שהוא חזר לעצמו הרע איציק הרשה לה לצאת מוקדם כדי לנסוע למוסך ולמרות חששותיה אמרתי לה שאם הוא הבטיח הוא לא יחזור בו. נכון, הוא גרוע מאוד ביחסי אנוש, אבל כשהוא מבטיח משהו הוא מקיים.

שאר היום עבר עלי בין שני טכניפורים מרעישים להחריד. אחד הפעילה לילי והשני, הרעשני יותר, היה תחת פיקודי. עבדתי על דסקיות דקות וגדולות שרעשו ורטטו בצורה בלתי נסבלת. היה מאוד קשה לייצב אותן בזמן ההטבעה. קצות האצבעות שלי כואבות עד עכשיו מהסיפור הזה. מזל שהיו רק ארבע מאות חתיכות. 

אחר כך אדי ורומן רבו. רומן חטף פתאום קריזה, פתח את החולצה וניסה להשליך אותה מעל גופו בעוד אדי מנסה למנוע את זה ממנו. מאחר ולא שמענו את הוויכוח (בגלל הרעש של הטכניפורים) ראינו הכל מרחוק כמו בפנטומימה וזה היה ממש ממש הזוי. בסוף התברר שזו הייתה סתם עוד אחת מהמריבות המפגרות שלהם, אבל עד יומי האחרון אני אזכור את רומן מבצע סטרפטיז פראי באמצע בית המלאכה. 

עבדנו מהר, ויתרנו על ארוחת צהרים, גמרנו הכל ונסענו יחד למוסך. לילי הצליחה להניע בקושי אבל הגענו בשלום למוסך. המוסכניק אמר שזה רק הסטרטר ושבעוד שעה האוטו יהיה מתוקן. החלטנו לנסוע לביג ולקנות מתנה לאימא של החבר של לילי לכבוד החג. היא תבלה שם את ערב החג והיא רוצה להביא מתנה לעקרת הבית.

החבר שלה אמר שתקנה משהו לבית, סיר או משהו, אבל לילי ואני החלטנו ברוב קולות שכלי בית בתור מתנה זה מבאס, עדיף ללכת על בושם מפנק.

נכנסנו לסופר פארם ולתדהמתי גיליתי שם קילומטרים של מדפים עמוסי בשמים, שפע של מבצעים, המון זבניות מטויחות לעייפה באיפור כבד, ומיליוני בקבוקים קטנים שמותר להתיז מהם בושם בשפע כדי לבדוק מה מתאים למי.

נידבתי את פרקי ידי ומרפקי ורוססתי בנדיבות בבשמים שונים ומשונים עד שהחלטנו על משהו, לא זוכר מה בדיוק. צבעוני כזה, פרחוני ומרובע נדמה לי. מרוב בשמים, שמות, עטיפות וריחות קיבלתי סחרחורת. 

שבתי לי הביתה ריחני לעייפה, מנסה להחליט אם כאב הראש הקל שלי הוא בגלל ההרפתקאות שעברתי בסופר פארם, או בגלל יובל שהתעטש עלי בשפע אתמול כשבא להתפנק אצלנו. אתמול בערב הוא צץ אצלנו, עשה לעצמו אמבטיה - הילד יודע לפנק את עצמו - נשכב לו בנוחיות במיטה שלנו ודרש שוקולד.

השעה הייתה כבר תשע בערב ובנסיבות רגילות הייתי אומר לו לחפש את החברים שלו, אבל הוא שכב שם, קטן ורזה, מחובק עם בובת פרווה רכה שכבר מזמן לא ראיתי אצלו, והבנתי שזה לא הזמן להיות קשוח, וחוץ מזה לא היה לנו מספיק לחם בבית, ולכן קפצתי לסופר שלמרבה השמחה היה עדיין פתוח. אחרי שעשיתי קניות עמדתי שם עוד כמה דקות לדבר עם בעל הבית שניסה לתלות שלט `שנה טובה` על חלון הראווה. השלט יצא מעט עקום והקופאיות קצת צחקו ממנו וקצת ניסו לעזור לו.

צחקנו יחד מהשלט ומהכלב של יובל שטייל לאורך המדפים כמו עקרת בית מנוסה, ואז ראיתי מבעד לדלת השקופה את נוני הולך הביתה. נופפתי לו ויצאתי אליו, שמח שנפגשנו, אבל הוא בכלל לא שמח. הוא ראה אותי מדבר עם הקופאיות ועם בעל הבית ונעשה עצבני וזועף.

כל הדרך הביתה הוא כעס עלי שאני מפלרטט עם כולם - נתתי איזה צ`אפחה ידידותית למנהל הסופר, דובון שמנמן ונחמד שאני מחבב - ומתחנף לקופאיות – נו, באמת? – ובכלל, מרגיז אותו. אני לא מבין מה עובר עליו, מאז שהוא ויתר על ההליכה לסליחות הוא נעשה רגזן, עצבני וממורמר.

אמרתי לו שבזמן האחרון הוא מתנהג כמו בחורה עם תסמונת קדם ויסתית וצחקתי, כי באמת, השטויות שהוא אמר לא היו ראויות להתייחסות רצינית. בינתיים כבר היינו בבית וראינו שדני נרדם אצלנו במיטה.

"תסמונת קדם ויסתית?" התרגז נוני, "אתה מתכוון להגיד שאני מתנהג כמו כוסית? אני כבר אראה לך מי פה הכוסית." לקח אותי לחדר האורחים והראה לי באותות ובמופתים שהוא לא כוסית. אחרי שהשתכנעתי שהוא לא בחורה הוא הרס את כל הרושם הגברי שעשה עלי והתחיל לכעוס שאני לא זוכר מתי בדיוק נפגשנו לפני שנתיים. שנינו יודעים רק שנפגשנו קצת לפני החגים, אבל אנחנו לא זוכרים מתי בדיוק. לפני שנה הוא ניסה להיות שוב סטרייט לכבוד ראש השנה, ועזב אותי בשביל איזה בחורה. זה היה מבאס ומכאיב מאוד למרות שכל הזמן נשארנו בקשר ובסוף חזרנו, אבל לפחות לא היינו צריכים, בנסיבות הללו, לחגוג יום שנה.

היום, כשאנחנו יחד, צריך לציין את האירוע, אבל אנחנו כבר לא זוכרים את התאריך המדויק, ואם לא די בכך אני חוזר הביתה ריחני כערוגות הבושם, ומתיידד עם בעל הסופר, תירוץ מעולה להתעצבן כמו בחורה עם תסמונת קדם ויסתית.

כדי להצחיק אותו קצת סיפרתי לו על הסטרפטיז שעשה רומן, פינקתי אותו בליטופים והתחנפתי, אבל רק קצת כי באמת כאב לי הראש.

בסוף התברר שיש לי טיפה חום - בטח נדבקתי מדני - ונוני התמלא חרטה ואמר שאני יותר מידי טוב ושהלילי הזו בטח מנסה להתלבש עלי (כן, בטח) ושאני מריח כמו זונה טורקית, (מאין הוא יודע איך מריחה זונה טורקית?), לקח אותי להתקלח, השכיב אותי במיטה, הזהיר אותי לא לקום כי אני חולה והלך להוריו.

שנייה אחרי שהוא הלך זינקתי מהמיטה והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. עד שהוא יחזור אני שוב אהיה במיטה ורק בובת הפרווה של יובל ידע שקמתי.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...