צל
צל. , gratisography.com.

 >  >  > 

חיובי - פרק מט'

כך חולפת תהילת עולם

אני הולך לבקר את מקס ומוצא אותו מול מחשב מפורק, מקלל בזעם כי פתאום נעלמו לו המשקפיים. מסתכל סביב ומגלה שכרגיל הוא שם אותם על אדן החלון כשענה לטלפון ושכח. אני נותן לו את המשקפיים, יושב ומביט איך הידיים הגדולות והמגושמות שלו מטפלות כל כך בעדינות בחלקים הקטנים של המחשב ומתגעגע אליו בשקט. "איפה הג`ינג`י?" אני שואל.

"הלך להסתובב בקריון עם החברים הקטינים שלו."

אני מסתכל מסביב. האמת, לא משהו, די הפוך ומבולגן. "דניס מזניח אותך מקס, אני הייתי מטפל בך יפה יותר."

הוא צוחק. "די עם זה יורינקה, תוותר כבר. אני ואתה, זה אף פעם לא היה עובד כמו שצריך."

"למה? תמיד אתה אומר את זה, אבל לא מסביר. למה?"

"כי אתה פשוט יותר מידי." הוא נאנח, מוריד את המשקפים ושוב שם אותם על אדן החלון. "מהרגע שראיתי אותך ידעתי שאתה יותר מידי בשבילי."

"יותר מידי מה?"

"יותר מידי גבוה, יותר מידי יפה, יותר מידי יהודי."

"יותר מידי יהודי? מה זה יותר מידי יהודי לעזאזל?"

"לא שותה, שואל יותר מידי שאלות, קורא יותר מידי ספרים, סקרן מידי. הכל יותר מידי." הוא רוכן אלי, נותן לי את אחת הנשיקות החזקות והמחוספסות שלו שאני אוהב ואומר לי ללכת הביתה ולעשות משהו מועיל.

"מה למשל?"

"לכתוב את האמת לשם שינוי."

"האמת, מי יודע מה האמת? לאמת פנים רבות."

"אתה רואה, לזה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר שאתה יהודי מידי." 

שוב אני מוצא את עצמי מנסה לספר על הקשר שלי לגבר הזה שמבוגר ממני בעשרים ושתים שנים בדיוק. שנינו ילידי תחילת נובמבר, הוא נולד בחמישים ושש אני בשבעים ושמונה. כבר סיפרתי כמה פעמים איך נפגשנו ואיך היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות. מי שמכיר את הסיפור מוזמן לדלג על הפוסט הזה. נפגשתי איתו בתקופה קשה בחיי. זה היה בחורף שאחרי שובי מתל אביב. גופנית הבראתי, אבל נפשית הייתי שבור. התקשיתי להתמודד עם התוצאות של החיים שניהלתי בתל אביב, חיים שבמבט לאחור נראים לי כמו חיים של אדם זר. פתאום הייתי צריך לבנות לעצמי חיים נורמליים - לפרנס את עצמי, לקחת תרופות, לסבול תופעות לוואי מבהילות, לפחד ללא הרף שיגלו שאני נשא, לנסות לשקם את היחסים עם ההורים והאחים.

עם הדברים החומריים הסתדרתי לא רע. מצאתי עבודה סבירה, שכרתי דירה זולה ומתפוררת קרוב למקום עבודתי, התחלתי ללמוד במכללה טכנאות מחשבים, התיידדתי עם השכנה שלי לינה ועם בנה יובל שהיו בשבילי מעין תחליף משפחה ואפילו חתול היה לי - מיצי ז"ל האהוב שלי שמת בדמי ימיו מאיידס חתולים.

חוץ מחיי מין היה לי פחות או יותר הכל. בחודשים הראשונים הייתי עסוק מידי, ועצוב מידי מכדי לחשוב על סקס, אבל הזמן עשה את שלו, לחצים התחילו להצטבר, ופתאום התחלתי להסתכל סביבי, לראות גברים ולשים לב למבטים שלהם, ועדיין פחדתי, חששתי, נרתעתי מקשר.

ואז, ביום גשום אחד כשחזרתי מהמכללה אחד המורים שהכרתי רק מראייה כי הוא לא לימד אותי, הציע לי טרמפ. הוא היה בן ארבעים פלוס ונראה לי כמו איש נחמד שריחם על בן אדם רטוב שרעד מקור בתחנה פרוצה לרוח. בלי חשש אמרתי תודה ונכנסתי למכונית המחוממת שלו. כשהוא הציע לי לקפוץ אליו הביתה לשתות משהו חם הסכמתי ברצון, הייתה לו טבעת נישואים ומראה מכובד מאוד, אבל במקום להגיע לדירה ביתית חמימה עם אישה וילדים הגענו לדירה קטנה מאוד שהיו בה רק מיטה גדולה וכמה כסאות פלסטיק סביב שולחן עץ מתנדנד.

"כאן אתה גר?" שאלתי, נדהם קצת. הייתה מין אווירה של עזובה ומוזנחות בדירה הזו למרות הווילונות הירוקים עם הוולנים המכוערים שהיו תלויים על החלונות של חדר השינה. האוויר היה כבד ומעופש והכל היה מאובק קצת.

"לא, כאן אני מזדיין." הוא אמר בפשטות, "ואם טעיתי ואתה לא בקטע אני מתנצל." הוסיף, סוקר אותי בזהירות. מאחר והוא הודה שהוא כן בקטע נראה לי טיפשי לשקר ואמרתי שגם אני, אבל מאז שחזרתי מתל אביב אני מתנזר מסקס.

עד היום אני זוכר איך מקס הושיט את ידו, ליטף בעדינות את לחיי ושאל, "מה הם עשו לך שם ילד?" זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שמישהו נגע בי מעבר ללחיצת יד סתמית, ופתאום התחלתי ליבב. על כוס תה חמה ומתוקה שהוא הכין לי סיפרתי לו כל מה שזכרתי. אז עוד לא זכרתי הרבה מהתקופה ההיא, אבל זכרתי וסיפרתי מספיק כדי שהוא יבין. בפגישה הראשונה ההיא לא עשינו הרבה חוץ מלדבר וקצת להתלטף, אבל אחר כך כבר עשינו והרבה. מיד אמרתי לו שאני נשא וזה לא הפריע לו ואת תחושת הרווחה שחשתי כשפלטתי את הסוד המעיק הזה שעד אז אפילו להורי לא סיפרתי אני אזכור עד סוף ימי.

כשנפגשנו הייתי קפוא מרוב בושה ופחד, משותק בגלל העבר שלי. הרגשתי טמא ומטונף פחדתי להסתכל לאנשים בעיניים. מקס השיב לי את הביטחון העצמי והחזיר אותי לעצמי. מההתחלה ידעתי שהוא נשוי ושהשעות המעטות שאני מבלה איתו הם מעין אי נפרד שלא נוגע לחיי היום יום שלנו. הוא אמר שיש לו נישואים פתוחים ושאני לא צריך להרגיש לא נעים בגלל אשתו ובאמת לא הרגשתי, הייתי עסוק מידי בחיים שלי. עד היום הוא מזכיר לי שלא היינו אף פעם זוג, ככה שהוא בעצם לא אקס שלי.

אחרי כמה חודשים התחיל להימאס לי הקטע הזה שהוא מתקשר אלי כשנוח לו ומזמן אותי אליו ובשאר הזמן אני בשבילו אוויר. התחלתי להסתובב בגנים, להכיר עוד אנשים, התחלתי להבריא ולהתחזק, ובדיוק בתקופה ההיא הוא התחיל להתרחק ממני. אשתו גילתה שהוא מנצל את היחסים הפתוחים שלהם למפגשים עם גברים (תמיד ידעתי שהיו לו גם אחרים וזה לא רק אני והוא) ולא אהבה את מה שגילתה.

כנראה שבגידה עם נשים הייתה בסדר מבחינתה, אבל עם גברים זה היה יותר מידי. בקיץ הם נפרדו, הוא נאלץ לוותר על דירת הזיונים שלו ונסע לעבוד בבוסטון, ובדיוק אז פגשתי את ארי והתאהבתי בו עד למעלה מראשי - הייתי כל כך מאוהב בו שאם הוא היה רוצה הייתי מתחתן איתו. אחרי כמה שבועות נהדרים של אהבת קיץ קסומה עם ארי מקס חזר לארץ ובא לבקר אותי בלי הודעה מראש. לרוע המזל בדיוק אז ארי היה אצלי.

בתקופה שמקס בילה בארה"ב הוא רזה, התחטב וגילח את הראש. פתאום הוא נראה מרשים מאוד, לבוש ג`ינס אופנתי וחולצה מהודרת ועונד שעון יקר. אחר כך הוא סיפר לי שניסה להרשים אותי ולהחזיר אותי אליו והפעם בגלוי, כבן זוגו, אבל מי שהתרשם היה ארי שנדלק עליו בבת אחת ושכח אותי לגמרי. 

זו הייתה תקופה איומה. הייתי עצוב וכעסתי מאוד על מקס. האשמתי אותו שהוא גנב לי את החבר הצעיר והיפה שלי מתוך קנאה ונקמנות ושנאתי אותו. הסיפור של מקס שונה – הוא חזר לארץ כדי להציע לי לנסוע איתו לבוסטון אבל מצא אותי מאוהב באחר, צעיר מדהים ביופיו, שנמרח דווקא עליו.

כיום כשאני חכם ומבוגר יותר אני יודע שארי שנראה כל כך יפה ומלאכי שיחק בשנינו. בי הוא ראה שעשוע קיצי מבדר ובמקס מאהב עשיר שייקח אותו לחו"ל, רחוק מהמדינה האסייתית המפגרת הזו שהוא נתקע בה שלא בטובתו בגלל שאימא שלו החליטה להתחתן דווקא עם גבר יהודי. בסוף מקס חזר לבוסטון עם ארי ואני נשארתי בארץ כועס וממורמר, מרגיש שנעשה לי עוול איום. היום אני יודע שאף אחד לא היה לגמרי רע או טוב בסיפור הזה. כל אחד מאיתנו חיפש משהו אחר וכולנו יצאנו מאוכזבים וכואבים. 

שנה אחר כך פגשתי את נוני שחי איתי עד היום. מקס חזר לארץ אחרי שהתאכזב מהחלום האמריקאי, וארי המסכן שלי חזר לארץ שבור ומרוסק אחרי ששוב ניצלו אותו, השתמשו וזרקו. רק אחרי שהוא חזר, חולה ושבור נפשית, התברר לי שהייתה לו ילדות איומה בצילו של אב חורג מתעלל, ושמאחורי היופי המלאכי שלו יש ילד קטן עם חור שחור של אומללות במקום לב. אחרי שארי חזר הוא ניסה להתאבד. הזעזוע ורגשות האשמה גרמו לי ולמקס להשלים. מקס חזר ללמד במכללה וכיום הוא גר די קרוב אלי. אנחנו שוב חברים טובים, בעבר הלא רחוק הגענו אפילו מידי פעם למיטה. רק איתו אני יכול להשתחרר לגמרי, לאבד שליטה, להיות חסר אונים לחלוטין וליהנות מזה. נוני שנא את הקשר שלי איתו ולחץ עליו להבטיח שזה יפסק. מקס קיבל את הדין בשלווה וכיום היחסים שלנו אפלטוניים בלבד. הוא צודק כמובן, אני מבין בהחלט למה הוא החליט להפסיק את היזיזות שלנו, כשאני רגוע והגיוני אני מסכים איתו, אבל לפעמים... 

***

הבוקר הוא שוב ברח מהמיטה לפני שהתעוררתי, וכשניסיתי להחזיר אותו חזרה הוא אמר בקוצר רוח שאין לנו זמן עכשיו כי מאוחר, והוסיף שהלילה הוא שוב לא ישן בבית. כן, אני יודע שזה לא נחשב ושהוא אוהב אותי ודואג לי ומוכן לעשות הכל למעני, אבל אנחנו כבר במחצית חודש אלול - חודש הסליחות והרחמים - וכמו לפני שנה זה שוב קורה - הוא הולך ונשמט ממני אל בית הוריו, אל התפילות, התחנונים, מירוק הנשמה לקראת יום כיפור הגדול והנורא, חומק שוב אל חייו הקודמים, מנסה לחזור, אולי בתשובה ואולי אל גן העדן האבוד של ילדותו לפני שידע אותי. חלק ממני מקווה שאולי הפעם הוא יצליח, שהתפילות שלו יענו והוא שוב ימצא את השלווה והביטחון והשלמות הנפשית שאיבד מאז שפגש בי.

מה אני אעשה אם זה יקרה? לא יודע. אולי אלך לחפש התשובה שמתאימה לאפיקורס הספקן שאני ואולי סתם אלך כי הגיע הזמן.

 ***

כשחזרתי הביתה ושמתי את הבגדים בכביסה גיליתי שהג`ינס שלי שפעם היו הג`ינס הטובים והחתיכיים שלי וירדו לדרגת בגדי עבודה, ירדו עוד דרגה וכיום הם כל כך שחוקים וקרועים עד שכבר אין טעם אפילו לכבס אותם, ואני עוד זוכר מתי קניתי אותם וכמה נהניתי ללבוש אותם ולקבל מחמאות. כך חולפת תהילת עולם.

בשעה אחת ומשהו הפסקת חשמל ואי אפשר להמשיך לעבוד. איציק התייעץ עם הבוס והוחלט לשחרר אותי הביתה. במקום לנסוע הביתה נכנסתי למתחם ביג לחפש לי ג`ינס. בדרך כלל אני הולך עם נוני לצב האופנה או לפוקס ומוצא שם מיד משהו פשוט ונוח, אבל בלעדיו אני די אובד עצות. בפוקס לא היה כלום חוץ מבנות צרחניות ובגדים מוזרים וצבעוניים מידי, ובצב האופנה הייתה מוזיקה איומה שטשטשה את מוחי ומוכרת לעסה לי מסטיק ישר לאוזן.

ברחתי החוצה והתקשרתי אליו מבואס. "אני צריך אותך אמנון, אני לא יכול לקנות בגדים בלעדיך ואני לא ישן טוב כשאתה לא איתי. מתי תחזור?"

"אבל יורם, מאמי, דיברנו על זה והסברתי לך. אמרת שאתה מבין שעד החגים..."

"אני לא מבין כלום. אי אפשר ככה. אני רעב והמקרר ריק ואני לא מוצא את המכונית שלי."

"מה? מה זאת אומרת לא מוצא אותה?"

"החניתי אותה והיא נעלמה, בטח גנבו אותה."

"שטויות, מי יגנוב טרנטה כזאת? תחפש טוב ומיד תמצא. נו, די, תפסיק להיות כזה." הוא צודק כמובן, שנייה אחר כך אני מוצא את המכונית ונרגע, מבטיח לו לעשות קניות בדרך הביתה ולהפסיק להיות כזה.

עוצר בסופר, נהנה שוב ממראהו של בעל הבית - בחור גדול, כהה וחייכן - מפטפט קצת עם טניה, הקופאית החביבה עלי, ומחסל שני אגוזי עוד לפני שאני מוריד את המצרכים מהרכב. פתאום אני רעב כל הזמן, פתאום אין לי בחילה מעיקה. חזר לי התיאבון ובגדול. כמה חיכיתי שזה יקרה סוף סוף, שאוכל לאכול ולהשמין, וכמו כולם לדאוג שאני מגדל כרס, אבל לצערי יש מה שמקלקל את שמחתי, הפעם קוראים לתופעת הלוואי הזו כאבי שרירים. כואב לי בכל מקום - פעם ברגליים, פעם בידיים, פעם סתם ככה, כואב.

רוזי - המומחה שלי לענייני תופעות לוואי - אומר שזה לא נורא ושאקח נורופון. הקפסולות ג`ל האדומות מצוינות ויש גם פורטה אם הרגיל לא עוזר. אני חי על הדברים האלו כבר כמה ימים ורוזי מרגיע אותי שזה יעבור תוך כמה שבועות. אני מקווה שגם הדבר השני יעבור תוך כמה שבועות כי אם לא... עדיף לא לחשוב מה יהיה. הרופא הזהיר אותי שזה עלול לקרות, ולמרות שזו תופעה נדירה היא קיימת, ואמר שבמקרים חמורים במיוחד מאשפזים את הבן אדם כדי להגן עליו.

אני לא יודע אם אני מקרה חמור, קשה לי לשפוט, אבל בזמן האחרון אני חושב כל הזמן על מוות, בעיקר על המוות שלי, בעיקר על איך אני נפטר בשלווה מכל הצרות והטרדות והולך לבית עולמי בשקט. הולך לשכב עם אבותיי אם הם יסכימו לקבל אליהם אחד כמוני

קוראים לזה מחשבות אובדניות. זאת מעין מחלה או תופעת לוואי או משהו, וזה מעיק מאוד. אני יודע שזה לא באמת אני, זה ממש ממש לא אני, אבל הנה זה פה, וזה מתגנב ותופס אותי כל פעם מחדש, בעיקר כשאני לבד, די הרבה לאחרונה לצערי בגלל אלול וכל הבלגנים האלו. מסתבר שאלוהים צריך את נוני איתו ומצידו שאני אסתדר לי לבד עם האובדניות הכימית שלי. זוכרים את הבחור הצעיר שחטף אקדח ממאבטח וירה בעצמו? כשסיפרו על זה ברדיו כולם הזדעזעו ואמרו כמה נורא. גם אני אמרתי ככה, אבל בשקט בלב חשבתי - בואנ`ה, זה רעיון.

וכשאני נוסע לי בדרך הביתה ועובר על הגשר הצר הזה שמתחבר לכביש הראשי אני חושב - ומה אם אני אטה את ההגה טיפה ימינה ואפול למטה? מקסימום ישבר המעקה, אולי אפילו ירחיבו סוף סוף את הגשר, שאני לא אלך סתם בלי להביא תועלת.

וכשאני מכין לי ארוחת ערב הגונה כמו שצריך באמת עם חביתה וטוסטים וירקות, אני שואל את עצמי בשקט מה יקרה אם אני לא אסגור את הגז אלא אשאיר אותו פתוח ואכבה את האש בלבד, ומחר כשאני אדליק אש יהיה אחלה פיצוץ ו... יחשבו שזו הייתה תאונה מצערת ובכסף של הביטוח אפשר יהיה לשפץ יפה מאוד את המטבח ו... לא, זה מסוכן מידי ואני עלול רק להיפצע ולהישאר נכה, הכי טוב לקחת את האקדח הישן של אבא שהוא שומר בכספת - הוא בטח לא שינה את הקומבינציה - צריך להכניס אותו לפה ולכוון בזווית של 45 מעלות למעלה, ככה המוח מתרסק ואין יותר מידי דם. ואם שמים כרית על הראש ועושים את זה בשכיבה... אולי כדאי על הרצפה כדי לא להרוס את המזרון. אז קפצתי להורים אחרי הצהרים עם המפתחות שלהם והספרים שאימא השאילה לי, ולא התפלאתי לראות שהרכב שלהם לא נמצא. בימי חמישי אחרי הצהרים הם תמיד נוסעים לבקר את סבתא.

פתחתי את הדלת והלכתי לחדר העבודה של אבא שהיה פעם מרפסת. הכספת נמצאת שם מאחורי ה... ואז אבא הופיע פתאום, מנומנם קצת ונורא שמח לראות אותי. הם בכלל לא נסעו היום לסבתא, הוא הרגיש מקורר ונשאר בבית ואימא בכלל בקניות, עוד מעט היא תגיע ויופי שבאתי לבקר, לא רואים אותי לאחרונה, אני נראה ממש מצוין, עליתי קצת במשקל. מה דעתי על קפה ועוגה עד שאימא תגיע ואז נאכל כמו בני אדם? והנה התמונות החדשות של הקטנה של סמי, תראה איזה מתוקה? דומה בדיוק לך כשהיית בגילה.

נו, טוב מילא, אולי בפעם אחרת.  

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...