קשת
קשת. צילום: הנדל‎, צילום עצמי.

 >  >  > 

וזה עובר - פרק ב'

הנכס

ופתאום קיבלתי טלפון מהבנק והדאגות מענייני הלב נדחקו מפני דאגות דחופות יותר, דאגות פרנסה. זה היה חידוש משונה, שנים כבר לא דאגתי בגלל מחסור בכסף. בנעורי הרחוקים כשהייתי עדיין סטודנט היו תקופות שהייתי לחוץ קצת בכסף, בדרך כלל באשמתי כי הורי מימנו לי את הלימודים ואת שכר הדירה, וכל הזמן קנו לי בגדים, הביאו אוכל לדירתי השכורה וחזרו והפצירו בי לא לעבוד כלל כדי שאוכל להקדיש את כולי ללימודים. כמו תמיד לא הקשבתי להם והתעקשתי לעבוד בעבודות סטודנטים מזדמנות – שמירה, מלצרות וכיוצא בזה, כדי שאוכל לממן לעצמי בילויים ובגדים. ידעתי שהם חוסכים מפיהם כדי שאלמד ואתקדם בחיים ולא יכולתי לקחת מהם כסף לבזבוזים. הרגשתי מספיק רע מכך ששיקרתי להם והנחתי להם לחשוב שאין לי בת זוג כי אני לא רוצה הסחות דעת בזמן שאני לומד. גם אחרי שגמרתי את לימודי והתחלתי להרוויח משכורת מסודרת וכבר לא הייתי תלוי בהם כספית התקשיתי מאוד לחשוף בפניהם את האמת. היא פרצה ממני בצורה ספונטנית ודי מגעילה אחרי שאימא שוב התחילה להציק לי בשאלות למה אין לי חברה, ולמה רק אני מגיע לבד לארוחות החג. אימא חשבה שאני מתבייש בהם, ולכן לא מציג בפניהם את הבחורות שאני יוצא איתן, בחורות שהיו קיימות בדמיונה בלבד.

"אני לא מביא בחורות הביתה כי בחורות לא מעניינות אותי." התפרצתי לבסוף, כשכשל כוח הסבל שלי, "אם את רוצה שאני אביא מישהו אני אשמח להביא את דני, הוא החבר שלי בשנה האחרונה ואנחנו אפילו שוקלים להתחיל לגור יחד."

"אמרתי לך." הכריז אחי הגדול בהבעת ניצחון מרגיזה.

"שתוק כבר דביל!" התרגזה אחותי שתמיד הייתה לה חולשה כלפי, "חבל שלא סיפרת לנו קודם שלומי, אבל בכל מקרה אני רוצה שתדע שמבחינתי זה בסדר גמור. אני מקבלת אותך גם אם אתה הומו."

אימי פרצה בבכי ואבי הזעים פנים וסירב לחבק אותי כשנפרדתי מהם אחרי סצנה משפחתית רוויה דמעות והאשמות. לקח להם כמה שנים להתרגל לכך שהם לא יזכו לחתן אותי עם בחורה נחמדה מבית טוב, אבל עם הזמן הם התרגלו ותמיר התקבל אצלם כבר כבן בית.

לצערי שוב אכזבתי אותם כשסיפרתי להם שתמיר ואני כבר לא יחד. חששתי ששוב תהיה סצנה עם דמעות והאשמות אבל הפעם זה עבר בשקט, אולי כי הם הזדקנו  מאוד לאחרונה, מאז התקף הלב שלו, אבא נעשה קצת מבולבל ואימא הייתה שקועה בדאגה לבריאותו ולבריאותה, ואת שארית תשומת הלב שלה הפנתה לנכדים שהעניקו לה אחי ואחותי. "חבל מאוד." מלמלה בהיסח הדעת, דרוכה לתפוס את האחיין הקטן שלי, בנה הצעיר של אחותי, שעשה את צעדיו הראשונים, נתמך ברהיטי הסלון שלה, "אבל בטח תמצא בקרוב בחור אחר נחמד לא פחות." סיכמה את הדיון בחיי האהבה שלי, ולכדה את נכדה הפעוט בזרועותיה, מכסה אותו בנשיקות. היה לי ברור שאני ובעיותיי הרומנטיות נשכחו כבר מליבה ובצדק כנראה, כי מה זה חשוב עם מי אני יישן כל זמן שברור שנכדים היא לא תזכה לראות ממני ומבן זוגי, יהיה מי שיהיה.

אחי הגדול היה מעשי יותר ואחרי שהביע בקיצור מנומס את צערו על הפרידה שלי מתמיר שאל איך אני מסתדר עכשיו עם שכר הדירה? "אני מקווה שנשאר לך קצת כסף לקנות אוכל אחרי שיורד הצ'ק של השכר דירה." העיר בגיחוך לגלגני משהו. לדעתו של אחי שילמתי שכר דירה מופרז וההתעקשות שלי לגור בצנטרום של הפיילה כמו שהגדיר את הכתובת שלי בשולי שכונת דניה היוקרתית, בדירה רחבת ידיים עם ארבע חדרי שינה שנשקפה אל נוף מהמם של מפרץ חיפה מצד אחד, ואל מגדלי אוניברסיטת חיפה מצד שני, כטירוף מיותר ובזבזני.

"אני מסתדר." עניתי בקצרה, "אל תשכח שאני מקבל גם שכר דירה מהנכס שלי בקרית חרושת."

"גם כן נכס." לגלג אחי בחיוך מבטל, אבל אז חטפה ביתו הבכורה צעצוע מידיו של הבן הקטן שהגיב בצרחת מחאה, והוא נאלץ להניח לי ולרוץ לטפל בילדיו הצרחניים והמפונקים. הודיתי בליבי לאל על חסדיו הקטנים ומהר ככל שהנימוס התיר זאת נפרדתי לשלום ממשפחתי וברחתי לדירה היפה והמטופחת שלי שפעם הייתה בית, ועכשיו הפכה לנטל שלא יכולתי להרשות לעצמי.

הנכס בקרית חרושת שהזכרתי היה בית קטן וישן של כארבעים מ"ר שניצב במרכז מגרש סמוך לפארק הקישון. קיבלתי אותו מלקוח חסר פרוטה שהציע לי אותו במקום שכר. העדפתי כסף כמובן, אבל מאחר והוא תכנן להכריז על פשיטת רגל העדפתי לקחת את הרכוש במקום לעמוד בתור ארוך ומייאש של נושים ולקבל עשירית משכרי. הבית הגיע עם דייר שגר בו כבר כמה שנים, ואחרי שהסכמתי לעסקה קיבלתי תריסר צ'קים דחויים שהוסבו על שמי. "אחרי שהצ'קים ייגמרו תיסע לשם ותיקח ממנו צ'קים לשנה הבאה, הוא בן אדם מבוגר ונוח מאוד, לא יהיו לך איתו שום בעיות." הבטיח לי הלקוח לשעבר שלי ונעלם מחיי.

שנה אחר כך הגעתי לקרית חרושת, ואחרי תעייה בין בתים נטולי מספרים ורחובות נטולי שמות הצלחתי להגיע לנכס שלי ונעמדתי מוקסם מול בית קטן ולבן עם גג רעפים אדום, דהוי משמש שניצב במרכז גינת פרחים צבעונית להפליא. כלב גדול וחום נבח עלי, דוחף את אפו מבעד לסורגי שער ברזל צבוע ירוק, וגבר צנום ולבן שער יצא אלי, השתיק את הכלב והכניס אותי לחצר. הוא הציג את עצמו כמשה שוורצמן, לחץ את ידי בנימוס, הציע מיץ ועוגיות ועשה לי סיבוב בגינה היפה שלו. שיבחתי אותה בכנות ושאלתי אם לא קשה לו לגור לבד.

"אני לא לבד, יש לי את רקסי שלי והבת שלי קופצת לביקור כל כמה זמן, ולפעמים גם הנכדים באים, אבל היא עסוקה בלימודים ובחברים שלה, והוא חייל עכשיו ואין לו יותר מידי זמן לסבא." חייך מר שוורצמן בסובלנות.

הוא נתן לי את הצ'קים שלי והוסיף בביישנות שהבוילר דולף קצת, ואולי אני יכול לעשות משהו. הצעתי שהוא ישכור אינסטלטור יבצע את התיקונים הדרושים וישלח לי את הקבלות. "תעשה את כל התיקונים שתרצה, צביעה ומזגן וכל מה שאתה חושב שצריך." הצעתי בנדיבות. בדיוק אז עברתי לגור עם תמיר בדירה החדשה והמדהימה שלנו, הרווחתי טוב, מר שוורצמן מצא חן בעיני והיה לי מצב רוח מעולה.

מאז הייתי בא לקרית חרושת פעם בשנה, לוקח צ'קים, מתפעל מהגינה, מלטף את הכלב, משוחח קצת עם הדייר החביב שלי ואחר כך חוזר הביתה ושוכח ממנו עד לשנה הבאה, ופתאום, דווקא אחרי שתמיר הפסיק לשלם את חלקו בשכר הדירה שלנו, חזר פתאום הצ'ק של שוורצמן. מופתע וקצת נרגז התקשרתי ולא הייתה תשובה. החלטתי לנסוע לשם ולברר מה הבעיה. בדרך כלל הייתי מגיע לביקור באביב, והכל היה ירוק ופורח, אבל הפעם הגעתי בסתיו, היה חם ויבש, הגינה הצבעונית והיפה הייתה צהובה ועצובה, ובמקום רקסי הקשיש והמוכר עמד שם לברדור צעיר ונלהב, כמעט גור, בצבע שחור מבריק ונבח עלי בקולי קולות.

יעל, בתו של שוורצמן, יצאה מפתח הדלת, נזפה בכלב ופתחה לי את השער. היא נראתה נורא, פעם ראשונה שהיא לא חייכה לקראתי ולא החליקה בגנדרנות על שערה המתולתל. "מה קרה? את נראית... אה..." היססתי, חושש להעליב אותה, "את נראית עייפה."

זוויות פיה צנחו ועיניה התמלאו דמעות, לרגע חשבתי שזה בגלל מה שאמרתי, אולי הייתי ישיר מידי, חסר טקט... 'אתה לא צריך להגיד תמיד בדיוק מה שאתה חושב' עלתה בזיכרוני נזיפתה של אימא, אבל הפעם, לרווחתי, התברר שדמעותיה לא היו באשמתי.

"אבא נפטר." גילתה לי, "חיכינו עם הלוויה כמה שיכולנו, אבל לא הצלחנו ליצור קשר עם איציק, אף אחד לא יודע איפה הוא, אפילו גרושתו לא יודעת, והרב אמר שאין ברירה, אנחנו חייבים לקבור אותו כבר, ודניאל שלי יגיד את הקדיש במקום איציק. בוא תיכנס, אנחנו מחכים לריקי ולאדווה, ברגע שהן יגיעו ניסע לבית הקברות, באת עם רכב אולי? אתה מוכן להסיע אותן? בכל זאת הן משפחה ולא נעים שהן יגיעו ללוויה באוטובוס עם כל השאר."

מבולבל אבל שמח לעזור הסכמתי מיד, וככה מצאתי את עצמי מסיע את ריקי, אישה מלאת גוף כבת גילי, ואת אדווה, נערה מתבגרת זועפת ללוויה של מר שוורצמן. "יפה מצידך לבוא ללוויה של משה, איך ידעת שקוברים אותו היום?" שאלה ריקי.

"לא ידעתי," נאלצתי להודות, "באתי לביקור כי... כי..." ברגע האחרון עלה בדעתי שעדיף לא לדבר על כסף ברגע העדין הזה, "כי עברתי בסביבה ורציתי להגיד שלום ולראות שהוא בסדר."

"מאוד יפה מצידך." ציינה ריקי בהכרת תודה, "מאז שמשה היה צריך להרדים את רקסי הוא לא חזר לעצמו, דניאל הביא לו כלב חדש, בטח ראית אותו בחצר, כלב חמוד מאוד, אבל זה לא עזר, הוא מאוד אהב את רקסי ואחרי שהוא מת הלב שלו נשבר."

"די כבר אימא, למה את מבלבלת לו את המוח עם הסיפורים שלך." רגזה אדווה, "רקסי וסבא מתו כי הם היו זקנים ודי."

"משה היה סבא שלך." התבלבלתי, "אבל... ומי זה איציק שלא הגיע ללוויה?"

"אבא שלי, הוא ואימא נפרדו לפני כמה שנים ומאז אבא מסתובב בעולם," היא פלטה צחוק מזלזל, "עובר ושב כמו שאומרים."

הלוויה הייתה צנועה וקטנה, משה שוורצמן נקבר לצד אשתו בבית הקברות הקטן של קרית חרושת, ואחרי הלוויה חזרו כל בני המשפחה לביתו הקטן והתיישבו על מזרנים שנפרשו בסלון. הנשים הגישו תקרובת צנועה והגברים ישבו ודיברו, ושוב עלתה השאלה - איך קרה שהגעתי בדיוק בזמן ללוויה?

"במקרה." הודיתי בפני דניאל, הנכד הבכור, גבר צעיר ושמנמן שכבר התחיל להקריח, "הצ'ק האחרון של סבא שלך חזר, זה לא קרה אף פעם קודם וכשהתקשרתי אף אחד לא ענה, הבנתי שקרה משהו לא טוב והיה לי קצת זמן פנוי אז קפצתי לביקור."

"אני ממש מצטער," שלף דניאל את ארנקו, "אני מיד..."

"לא, לא צריך." נחפזתי לעצור בעדו, "בין כה וכה הייתי חייב לו כסף על כל מיני תיקונים בבית ו... עזוב." לרווחתי דניאל הניח לארנקו ושאל מה אני מתכוון לעשות עם הבית.

"לא יודע." הודיתי, "אתה מכיר מישהו שירצה לגור פה?"

"לא, זה בית ממש קטן, מתאים רק לבן אדם אחד, אולי זוג, הייתי שמח לגור פה, אבל אני נוסע ללמוד בבאר שבע, חבל על הגינה, סבא השקיע בה כל כך הרבה מאמצים, ויש גם את לאקי החמוד, אין לי מושג מה לעשות איתו, כנראה שאני אצטרך להחזיר אותו לעמותה, הם ממש יצטערו, הם כל כך שמחו שלקחתי אותו, כל האחים שלו אומצו ורק אותו לא הצליחו למסור כי אנשים לא אוהבים כלבים שחורים."

"באמת?" הופתעתי ומוללתי בעונג את אזניו הרכות של לאקי שחלק איתי עוגייה, "אבל הוא ממש יפה, אני לא מאמין שאף אחד לא ירצה אותו, אתה יודע מה? אני אקח אותו."

"לאן בדיוק?" נעץ בי דניאל מבט חודר, "הוא ממש צעיר, אי אפשר לתקוע אותו לבד בדירה, הוא צריך המון פעילות גופנית ותשומת לב ו..." הוא השתתק נבוך, בגלל מבטי המופתע, "אני אוהב כלבים." הודה, "ירשתי את זה מסבא, אנשים חושבים שזה כולה כלב, אבל זה לא נכון, כלב זה נשמה, ואתה בטח נורא עסוק כל היום, ותשאיר אותו לבד רוב הזמן, אם רק הייתי מוצא בן אדם שיסכים לשכור את הבית של סבא ולטפל בלאקי ובגינה..."

"כן, זה היה יכול להיות מעולה." הסכמתי וקמתי מהמזרן כדי לחלץ את איברי. לאקי נשרך אחרי כששוטטתי בבית הקטן והנחמד שמר שוורצמן שמר במצב מעולה. בעידודי ובמימוני הוא החליף את חלונות העץ הישנים בחלונות אלומיניום בצבע כחול, החליף את הרעפים הבלויים והוסיף גג מעל המרפסת. הבית היה במצב מעולה, חדר שינה גדול ומרווח עם חדר ארונות קטן, שירותים ומקלחת משופצים, פינת כביסה עם גגון מעל חבלי הכביסה, סלון שנפתח למרפסת מקורה, מטבח קטן ומתוכנן היטב, בוסתן עצי הדר קטן מאחורי הבית וערוגות וורדים בחזית. הרבה יותר נחמד וסימפטי מדירתי היקרה להחריד שהייתה גדולה מידי בשבילי, ואין ספק שלאקי ירגיש הרבה יותר טוב פה מאשר בעיר. "אז מה דעתך לאקי, מוכן לאמץ אותי?" שאלתי את הכלבלב וקטפתי לי כמה עלי נענע ריחניים שגדלו בחבית ליד מרפסת הכביסה.

הוא ענה לי בנביחה צייצנית, הרים רגל והשתין על גזע עץ לימון.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...