זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק עו' ואחרון

שלושה לבבות

"צדקת מקס." אמר לי מיקי, "היא נורא נפגעה, לא חשבתי שהיא תגיב ככה, חשבתי שהיא תבין, הרי גם היא ולני כשהיו בתל אביב…" החלפנו מבטים והסמקנו. שנינו חשבנו על בטי עם ערווה מגולחת, מגלה את השפתיים הכהות של אבר המין שלה על רקע ירכיה הבהירות, והשושנה האדומה מציצה מעל לחוטיני השחור.

מיקי החווה בראשו לעברי, "לפחות הבעיה הזאת שלך נפתרה." אמר, מרמז על הבליטה שנוצרה במכנסי.

"זה לא עוזר לי עכשיו." גנחתי ושכבתי על בטני, מועך את הבעיה שלי לתוך המזרון, שואף מלוא ריאותיי את ריח עורה של בטי שנשמר על הכרית שלה. לא יכולתי להביט במיקי מרוב מבוכה, אבל גם לא הצלחתי לסתום את הפה. "היא ולני הן… זאת אומרת… כשהן היו בתל אביב? הן עשו את זה?" ניסחתי שאלה מסורבלת, מרגיש איך המוח שלי נעשה כבד ואיטי. אולי בגלל חוסר דם. הוא נשכב לצידי על גבו ובלי לגעת בו ידעתי שגם הוא מיוחם כהוגן. יכולתי להריח את זה על עורו. "בטי נתנה לי להציץ רק לרגע על מה שלני עשתה לה, אבל לא סיפרה לי כלום." הודה במבוכה. "לדעתי, אם היא גילחה אותה והכל, אז הן בטח... אחרי הקטע שעשית לה עם לאריסה אני די בטוח שהיא ניסתה לבדוק את האופציה הלסבית, ואני לא מאשים אותה."

גם אני לא האשמתי אותה. זה עצבן אותי, וייחם אותי, ושיגע אותי, אבל זו לא הייתה אשמתה.

"אז מי זה רוברטו?" שינה מיקי נושא, מנסה להסיח את דעתנו מהשקט החנוק שהזדחל מבעד לדלת המקלחת.

סיפרתי לו על המורה לרישום של לירז שגר כמה חודשים בדירה של ורד. בהתחלה הוא רק צייר את הידיים של בטי. לא אהבתי את זה, אבל שתקתי. המשכתי לשתוק גם כשהוא עבר לכפות רגליה, למרות שזה עלה לי בבריאות ודאגתי שבטי תדע את זה.

יום אחד תהילה באה לביקור והוא ניסה לשכנע את בטי ואחיותיה לדגמן לו את שלושת המוזות. לרוע מזלו גבי ראה את הלבוש שהוא תכנן לדוגמניות שלו, מעין בדי מלמלה שקופים, והתנפל עליו בצעקות ובקללות בספרדית. עד שאני וואניה חזרנו מהעבודה נשארו מרוברטו רק מספר רישומים של ידיים ורגלים וכמה עפרונות שבורים.

מיקי צחק צחוק מתגלגל, משעין את ראשו על כתפי, ואז דלת המקלחת נפתחה ושנינו התיישבנו במהירות, מרגישים נבוכים כאילו תפסו אותנו על חם. "אתם עוד כאן?" שאלה בטי, "אני עייפה, לכו מכאן, תעזבו אותי לבד." היא נשכבה שוב על המיטה. "כשנחזור נטפל בגירושים מקס, אני מקווה שתמשיך לשמור על קשר עם הילדים."

"אל תדברי שטויות." כעסתי ונשכבתי לצידה. גם אני הייתי די עייף והמיטה הייתה רחבה ונוחה מאוד. בטי הפכה אלי את גבה, אבל אז נאלצה להביט במיקי שישב נבוך ואומלל על קצה המזרון מצידה השני.

"לא ספרת לי אף פעם מה את ולני… מה בדיוק עשית בתל אביב עם לני?" שאל, מביט בה באותה אינטימיות ששררה ביניהם פעם, לפני שאני התחלתי לישון עם בטי.

היא הסבה את מבטה ממנו ושוב נתקעה בי. "יש יותר מידי גברים בחדר הזה." אמרה בזעף ורצתה לקום מהמיטה ואז קרה מה שקורה לי לפעמים כשכל השיטות האחרות נכשלות ואני חוטף קריזה ומרשה לאופי האמיתי שלי לתפוס פיקוד - אחזתי בכתפה והטחתי אותה חזרה למיטה, אוחז בה ביד אחת בעודי מושך מעלי את המכנסיים הלוחצים בידי השנייה, משחרר סוף סוף את אזור המפשעה המעוך שלי.

"אמרת לי שלא קרה כלום אתך ועם לני." הזכרתי לה כשאני נשכב עליה, לוחץ את זקפתי אל ירכיה. היא ניסתה לקום, אבל לכדתי את פרקי ידיה, מצמיד אותן אל סורגי המיטה, מקרב את פני אל פניה.

"בחייך מקס." מחה מיקי, מבוהל מהתנהגותי, "זה קרה מזמן, מה זה משנה עכשיו?"

"לי זה משנה." התעקשתי, דוחף את ברכי בין ברכיה, מאלץ אותה לפשק אותן למרות התנגדותה. החלוק שלה התרומם כלפי מעלה, חושף את העובדה הנעימה שלא היו לה תחתונים.

למה שעשיתי אחר כך היו המון סיבות והסברים, לא שזה מפחית מאשמתי, אלו סך הכל תירוצים, אבל בכל זאת אפרט אותם - לא ישנתי טוב כבר שבועיים בערך, הייתי מתוח ועצבני, ומה שיותר גרוע, הרגשתי אשם בגלל מה שעשיתי עם מיקי וזה גרם לי להיות ממש מרושע - תחושת האשמה גרמה לי לאבד שליטה. זה ההסבר היחיד שמצאתי למה שקרה בהמשך אותו ערב, כי למרות מה שמיקי אמר ברוב אבירות, הוא לא לחץ עלי ולא הכריח אותי. עשיתי את זה כי רציתי, כי התחשק לי, כי זה מה שבעצם בא לי לעשות עוד מזמן, אולי עוד מהיום הראשון שראיתי אותו, אבל למרות ההנאה העצומה שחשתי כשהייתי עם מיקי הייתי, בעת ובעונה אחת, גם מאוהב בבטי.

אחזתי ביד אחת בפרקי ידיה ובשנייה התחלתי לפתוח את כפתורי החלוק, שלשם שינוי היו גדולים וקלים לפרימה. היא הייתה עירומה מתחת. משכתי בכוח את חגורת החלוק, שרוך לבן עם חרוזים כחולים בקצותיו, וקשרתי את ידיה אל המוט המרכזי של המיטה. אם יש משהו שלמדתי היטב בצ'צ'ניה זה איך לקשור בני אדם. השרוך היה דק, אבל חזק, לבטי לא היה סיכוי להשתחרר בלי עזרה. היא נשכה את שפתיה בשתיקה, מסרבת להתחנן שאשחרר אותה, פניה שוב היו אדומים והדמעות נצצו על ריסיה.

"מספיק מקס." נבהל מיקי, "אתה מכאיב לה. די כבר!" על פניו הייתה הבעה מוקסמת ומבוהלת כאחת, כמו שרואים על פניהם של צופים בתאונת דרכים.

אני בטוח שאם בטי הייתה מבקשת שיעזור לה הוא היה נזכר שעכשיו הוא חזק כמעט כמוני ונלחם בי, אבל היא המשיכה לשמור על שתיקה ורק התפתלה ומשכה את ידיה, מנסה להשתחרר, בלי להביט בנו.

"היא שייכת לי ומותר לי לעשות לה מה שאני רוצה." השבתי לו תשובה אכזרית ששמעתי פעם מרומן כשהערתי לו שהוא מכאיב לבחורה ששכרנו לכל הלילה.

"היא שלי עד הבוקר." אמר לי רומן בזמנו, "ומותר לי לעשות לה כל מה שאני רוצה." אני כבר לא זוכר מה בדיוק עשינו לה, רק שהיא בכתה ואני שתיתי המון.

"לא נכון, תפסיק מקס." מחה מיקי.

הרגשתי שהוא פוחד ממני ולא התפלאתי, גם אני פחדתי מהרוע שיצא ממני, הייתי קרוב לחזור על מה שעשיתי אז, ביום של אסון המסוקים. מפליא שדווקא בטי, ששכבה חסרת אונים בין שני גברים חזקים יותר ממנה, לא פחדה. עד היום קשה לי להבין איך היא עשתה את זה, כנראה שזה מין כשרון נשי שבא עם היכולת ללדת, לגדל ילדים ולחנך אותם. רק נשים מסוגלות, בכמה מילים במקום הנכון, להרגיע את האלימות ולהחזיר הכל למקומו בשלום.

בתגובה לבהלה שתקפה את מיקי היא התעשתה ותפסה פיקוד, "הכל בסדר מיקי." אמרה בנחת, "מקס לא מכאיב לי. הוא פשוט קצת מתוח. תחזור לחדר שלך וניפגש בארוחת הערב בסדר?"

מיקי נרגע קצת, אבל לא רצה ללכת. "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד." אמר בקול חרד של ילד קטן שפוחד להישאר לבד.

בטי חייכה, "בסדר חמוד." אמרה בחיבה, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר."

היא פנתה אלי "מקס." אמרה  בקול מעשי, "אתה עוצר לי את הדם בידיים. תוריד כבר את השרוך הזה ממני ותזוז קצת כדי שלמיקי יהיה מקום." המילים הללו פעלו עלי כמו דלי מים קרים, פתאום תפסתי שאני מתנהג כמו מטורף ואחוז חרטה מיהרתי להתיר את ידיה. היא פקדה על מיקי לנעול את הדלת ולבוא למיטה, ובינתיים נפטרה מהחלוק שלה, סדרה את הכריות יפה ונשכבה מתחת לשמיכת קיץ דקיקה. נשכבנו משני צדדיה וסוף סוף התחלנו לדבר כמו בני אדם נורמאליים.

בטי הודתה שנכון, היא עשתה אהבה עם לני באותו סוף שבוע. היא ספרה כמה רע הרגישה ואיך בכתה כל הדרך לתל אביב בגלל שאני התנשקתי עם לאריסה והרסתי את מסיבת יום ההולדת שלי. לני נתנה לה לשתות שמפניה, האכילה אותה שוקולד, ואז הן עשו יחד אמבטיה וזה קרה, ואחר כך לני גילחה אותה וזה קרה שוב. "זה היה נחמד. גמרתי והכל, אבל זה לא היה זה. לני חברה שלי והיא באמת הייתה נחמדה, אבל בלי גברים זה איכשהו… זה אפעס… לא ממש שווה את המאמץ."

בטי חיככה את פרקי ידיה החבולים מעט ואני משכתי אותם אלי ונישקתי את הפסים האדומים שהותירה הקשירה שלי. לא הייתי מופתע מהרשעות שאני מסוגל לגלות לפעמים אלא מהסלחנות שהיא נהגה בי. זה היה כאילו רק שיחקנו ושום דבר נורא לא עמד לקרות.

"איפה למדת לקשור ככה?" שאל מיקי בסקרנות.

"לא זוכר, בצבא כנראה. הייתי שיכור." שיקרתי, זכרתי היטב איפה ולמה למדתי לעשות דברים כאלו, ולא רציתי לדבר על זה.

"תעזוב אותו מיקי." הגנה עלי בטי, "הוא שונא לחשוב על זה. לפעמים מה שקרה לו שם חוזר אליו כמו התקפים של מחלה כרונית, אבל הוא מיד יוצא מזה, בעיקר אם הוא לא שיכור."

היא נישקה את פי וליטפה אותי, וכל העולם שהסתחרר עד כה סביבי, נרגע והסתדר. הכל חזר אל מקומו בשלום. "הייתי כל כך אומלל לבדי בטי." אמרתי, מצמיד את פני אל שדיה הרכים והמנחמים, "אל תעזבי אותי יותר לבד, בבקשה ממך, אם מיקי לא היה בא הייתי מת מרוב עצב."

בטי ומיקי צחקו ממני, "אף אחד לא מת מרוב עצב מקס." אמרה בטי בקפדנות, "תפסיק להיות כזה דרמטי." ניסיתי להפסיק להיות דרמטי ולהתנצל על ההתנהגות שלי, ובטי משכה אותי אליה ונאנחה בהנאה כשחשה בזקפה שלי. "לא פחדתי בכלל." אמרה, "ידעתי שזה רק משחק. אתה באמת כועס על העסק ההוא עם לני?"

"לא, אני סתם… אני מנוול בטי, אל תתייחסי אלי. לא רציתי להפחיד אותך, אני כל כך אוהב אותך." היא לקחה את ידי ודחפה אותה אל החום והלחות שבין רגליה ואמרה שגם היא אוהבת אותי.

"ההתנהגות שלך גירתה אותי נורא." הודתה, "זה היה ממש… ממש מחרמן."

כבשתי את פני בשערה כדי שלא תראה את הרווחה העצומה על פני. היא עדיין לא הבינה שהייתי רציני ושהייתי עלול באמת לפגוע בה, כל זמן שזה תלוי בי היא לא תגלה לעולם. בטי התחילה לנשק את בטני, יורדת אט אט דרומה, משאירה אותי שוכב חסר אונים על גבי, מביט במיקי המלטף את גבה וישבנה כשהוא בוחן אותי במבט רציני. ואז מיקי אמר שהוא מחכה כבר שלוש שנים לעשות את זה שוב, וצלל בין רגליה של בטי, טועם את הטעם שלה, ושוכח מרוב התלהבות להתפשט. היא השכיבה אותו על הגב, הפשיטה אותו בעזרתי ושוב עשינו אהבה בשלושה.

אחר כך, כשבטי ישנה והלכנו לאכול, הוא אמר שהוא יודע שבטי טועה ואני מסוגל להיות מסוכן, אבל שלא אדאג, הוא ישגיח עלי. גמרנו לאכול וחזרנו אל בטי כדי להפוך שוב לגוף אחד בעל שלושה לבבות.

נשארנו שם עוד שלושה ימים נפלאים, עד שבטי נתקפה געגועים הביתה ולירז התחיל לילל לנו בטלפון שהוא נורא עצוב בלעדינו.

כשנחתנו בבן גוריון חיכתה לנו הפתעה, גיא של מיקי, שלא ראינו כבר כמה שנים, הופיע פתאום לפנינו והוביל אותנו ללינקולן שלי, היפה המבריקה והנוצצת. אבו ראמי עשה עבודה נפלאה, הוא כל כך התבייש כששמע איך הרכב האהוב עליו נפגע עד שרצה לוותר על תשלום, ואבא היה צריך לריב איתו כדי שיסכים לקבל ממנו כסף לפחות על החלקים. "התחננתי לפני ויטלי שירשה לי לנסוע במקומו לקחת אתכם." אמר גיא, אבל עיניו היו נעוצות במיקי, והיה מה לראות, מיקי השתזף, שערו התארך מעט, והוא ונראה נהדר.

התקרבנו מאוד זה לזה במשך אותה חופשה. מיקי ניצל כל הזדמנות לבוא לחדר שלנו וחוץ מסקס גם דיברנו המון, צוחקים כמו ילדים משטויות, מדברים על הכל, מספרים זה לזה כמעט כל דבר. רק על העובדה שבטי ממזרה ואנחנו בעצם בני דודים לא דברנו, בטי הרגישה שזה הסוד של משפחתה וחשבה שאין לה זכות לסכן אותם ולספר על זה.

דברנו בעיקר על מה שאנחנו מרגישים ולמה אנחנו עושים דבר מטורף כזה, או כמו שבטי אמרה, "לא זו השאלה, אנשים עושים דברים מטורפים עוד יותר כל הזמן. השאלה היא למה אנחנו מרגישים כל כך טוב עם הטירוף הזה? למה אנחנו לא מרגישים אשמים?"

"בגלל שאנחנו לא מזיקים לאף אחד ולא מכאיבים לאף אחד." אמר מיקי מציץ בי בחיוך, ראשו מונח על ברכיה של בטי.

"וזה לא עניינו של איש." הוספתי בתוקף. הם חייכו בגלל הטון שלי ופתאום מצאתי את עצמי מספר להם כמה זה נהדר להרגיש שאני כאילו נעשה חלק מגוף אחד גדול ממני שיש לו שלושה לבבות ולהפתעתי הם הבינו מיד והסכימו איתי שההרגשה הזו, שאתה הולך לאיבוד בתוך השניים האחרים, ולא יודע איפה הגבולות שלך נגמרים, היא דבר נהדר. ניסינו לנתח למה הקשר שלנו גורם לנו הרגשה כל כך שלמה ונפלאה ובסוף החלטנו שכנראה לכל אחד מאתנו יש סיבה אחרת שאפשר להסביר במבנה הפסיכולוגי שלו ועדיף לא לחקור יותר מדי כדי לא להרוס את זה.

קבענו כמה כללי יסוד - להקפיד על סודיות מוחלטת, להיזהר שאיש לא ידע מעולם על הסיפור שלנו, לא להסתיר אחד מהשני דברים, אם אני ומיקי נשארים לבד ומתחשק לנו לעשות אהבה לספר לבטי מה עשינו. האפשרות שמיקי ובטי יהיו יחד בלעדי מעולם לא עלתה, אם כי היה ברור לנו בלי שום דיבורים שאני ובטי נעשה סקס בלי מיקי, פשוט בגלל שאנחנו נשואים והוא לא יוכל להיות תמיד אתנו. הקפדנו שהוא לא ישן איתנו למרות שהפיתוי לכך היה גדול מאוד. מיקי הבטיח לנו שהוא לא יעשה סקס מזדמן בלי הגנה. היה ברור שאני ובטי נשארים נאמנים זה לזו, ומיקי, כשנחזור לארץ, יחזור לאורח החיים הרגיל שלו, מפני שלא נוכל יותר להיות יחד, בכל אופן לא לעיתים קרובות.

בלילה האחרון שלנו בסיציליה הרשינו לעצמנו להיות קצת יותר קולניים. דוד ויפה נסעו לכמה ימים לשוויץ עם שלומי, ומאגי והתאומים ישנו כמו בולי עץ. בטי שאלה אותנו למה לדעתנו דוד מתייחס אליה בקרירות כזו בזמן האחרון, והתברר שגם מיקי חשב כמו סבא, שדוד נדלק עליה וככה הוא מנסה להגן על עצמו. היא אמרה לנו שאנחנו מטורפים ולא יכול להיות, ושאנחנו צריכים להתבייש להגיד דברים כאלה על הגיס שלה, וכפיצוי היא דורשת להיות זו שתנהל את המסיבה.

בשלב הזה כבר גילינו שזה קל יותר, אם לפני שהכל מתחיל, אנחנו נותנים לאחד מאתנו את תפקיד המנהל שקובע מי עושה מה למי, ובאיזה סדר. לכל אחד מאתנו היה סגנון משלו והעדפות משלו, מיקי היה עדין ומתחשב ותמיד חשש להכאיב לבטי שדווקא אהבה את הסגנון התקיף יותר שלי. שנינו אהבנו לתת לה מידי פעם לשלוט בנו ולחלק לנו פקודות. אני הייתי מתווכח איתה מידי פעם, אבל מיקי ממש אהב את זה וטען שוויתור על השליטה העצמית ומתן אימון מוחלט באדם אחר הוא התענוג המושלם. בינתיים זה קשה לי, אולי בעתיד אני אצליח ליהנות כמוהו מוויתור על השליטה.     

גיא מסר לי את המפתחות של הלינקולן ובטי הושיבה את הילדים העייפים מאוד בכיסאותיהם במושב האמצעי, והתיישבה לצידי. מיקי וגיא ישבו מאחור. דרך המראה ראיתי שגיא מנסה כל הזמן לגעת במיקי שניסה לדחות אותו בעדינות. "אם אבא שלך ויתר על הפגישה עם ליאתי כנראה שגיא עבד עליו ממש חזק." לחשה לי בטי.

גיא שמע אותה בכל זאת והודה שהוא פחות או יותר נפל על ברכיו לפני ויטלי כדי שירשה לו להיות הנהג שלנו ולהיפגש עם מיקי. אבא שלי עבר מהפך גדול אם הניח לתחנונים של גיא להשפיע עליו, האדם שאני הכרתי שנא לחשוב על הומואים ואהבה בין גברים הגעילה אותו. "לירז מחכה לכם בבת גלים." אמר, "הוא מאוד התגעגע." הוסיף באנחה והטיל את עצמו על מיקי שחיבק אותו סוף סוף, מביט בפני מבעד לכתפו של גיא. חייכתי אליו והנדתי בראשי לאות כן, ובטי הרימה את הבוהן שלה כלפי מעלה בתנועת אישור. מיקי צחק ונישק את גיא, ובטי מרפקה אותי כדי שאפסיק להביט ואתן להם קצת פרטיות.

 ***

 אחרי החופשה בסיציליה מיקי וגיא חזרו זה אל זה, אבל לקח לגיא כמעט שנה לשכנע את מיקי לחזור לגור איתו. הם קנו יחד דירה, חותמים על מעין הסכם נישואים אצל עורך דין. ההורים של גיא כבר ידעו שהוא הומו, אבל סרבו לקבל את החבר שלו אצלם בבית, או לבקר אותו כשמיקי היה שם. כחלק מהיחסים שלהם הם נתנו זה לזה מידי פעם חופש כדי שכל אחד יוכל לעשות מה שמתחשק לו. בחופשים האלו מיקי היה בא אלינו, וגיא נסע לתל אביב, כאילו כדי לבקר את הבן שלו, אבל אלוהים יודע מה בדיוק הוא היה מעולל שם. זה היה סידור משונה, אבל מי אני שאמתח ביקורת? זה עבד טוב בשביל כולנו במשך כמעט שנה, עד שיום אחד בטי העירה אותי באמצע הלילה ואנסה אותי, פחות או יותר. היא שוב הייתה בהריון ולא היה לה מושג מי האבא.

כינסנו אספת חירום. בטי הייתה מאוד רגשנית ולחוצה. היא כעסה עלינו ועל עצמה בגלל שלא הקפידה שנשים קונדום, ושוב העלתה את ההצעה המעצבנת והמתועבת של הפלה. אני ומיקי התנגדנו בתוקף. מיקי הציע שפשוט נלך לפי ההלכה - הילד הוא תמיד של הבעל בגלל ההנחה, המוצדקת במקרה שלנו, שרוב הבעילות היו עם הבעל החוקי ולא עם המאהב.

לבטי היה הריון קל, יצאנו כמה פעמים לחופש עם מיקי, מנצלים את האנונימיות של הצימרים הקטנים והנחמדים בגליל כדי לחגוג כהוגן. מיקי היה המום מהשינוי שההיריון חולל בהתנהגות של בטי וסירב להאמין שכל האחיות שלה, וכנראה שגם אימא שלה, נעשות כאלו כשהן הרות. אמרתי לו שכדאי שייהנה עכשיו כמה שיותר כי אחרי הלידה ייקח לפחות שנה עד שנוכל להיות יחד. "אבל תוכל לבוא לבקר אותי לפעמים בלעדיה." אמר ונצמד אלי.

"ומה יגיד גיא?" שאלתי.

מיקי משך בכתפיו באדישות. "מה שהוא לא יודע לא יזיק לו." אמר בעצב וחיבק אותי. הוא העדיף לא לפרט ואני לא רציתי לחקור אותו, עזבנו את זה ככה.   

קברנו את סבא מיד אחרי יום כיפור. הפעם היה תורו של אבא להגיד את הקדיש והוא עשה את זה יפה מאוד ובלי שום טעויות. סבא מת מיטת נשיקה כפי שקיווה, הוא היה חולה מעט כמה ימים קודם, שום דבר רציני אמר הרופא שלו, אבל סבא ידע שזה הסוף ושמח שהוא יודע ושיש לו זמן להיפרד מכולנו.

נבהלתי כשהוא אמר לי את זה וניסיתי להשתיק אותו. סבא פקד עלי לסתום את הפה ולהפסיק להיות פחדן, וכמו תמיד צייתי לו. הוא היה גנרל עד יומו האחרון ואני הרי רק סמל. "גם אני פוחד מקסים." אמר לי, "אולי עדיף היה למות בלי לקבל אזהרה מראש, אבל ככה אני יכול להיפרד מכם."

הלוויה הייתה גדולה מאוד. באו המון אנשים מחיפה וגם ממקומות אחרים בארץ וסיפרו לי דברים מדהימים על סבא. איזה גבר הוא היה, ואיזה מעשי גבורה הוא עשה במלחמה. לנו הוא אף פעם לא סיפר כלום, אפילו אבא לא ידע.

"למה הוא לא סיפר כלום?" התלוננתי לפני הילל שחיבק אותי ובכה. "מה זה משנה מקס?" אמר וניגב את פניו שכעת היו שוב מזוקנים. "הוא לא אהב לחשוב על הזמנים ההם ולא הרגיש בכלל גאה במה שעשה." אמר לי ברוך, "הוא רצה שתאהבו אותו בגלל האופי האמיתי שלו ולא בגלל מעשי הטירוף שעשה במלחמה. אתה בטח מבין את זה?"

בטח שהבנתי, מי אם לא אני שיכול היה להבין דבר כזה. הוא הוריש לי את השעון שלו וככה, השעון שבטי קנתה לי, הגיע בסופו של דבר למקומו.

בטי ילדה כמה שבועות אחר כך. קראנו לתינוקת שלומית, על שם סבא שלמה שעל המצבה שלו היה כתוב בפשטות - "פה נטמן שלמה בן משה ורחל פרידמן" בדיוק כפי שסבא רצה, בלי תארים ובלי קשקושים מיותרים.

החלטנו שנקרא לה ככה עוד בשבעה שלו. כבר ידענו שזו תהיה ילדה והיינו די בטוחים שהכל בסדר איתה, למרות שבטי אמרה שאף פעם אי אפשר לדעת עד שלא מחזיקים תינוק בריא ושלם בידיים. רק דבר אחד לא ידענו, אם היא שלי או של מיקי. אחרי הפעם הראשונה גם לא דברנו על זה, אפילו לא בפעמים המעטות הנדירות והיקרות שבהן היינו מוצאים לנו זמן לשתות יחד שמפניה ורודה ולהרגיש שוב את ההרגשה המסחררת שהפכנו שלושתנו לגוף אחד שאין לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר.

הלידה של שלומית הייתה קשה מאוד לבטי. תהילה שוב העיפה אותי מחדר הלידה והפעם לא נשארתי לבד, ביליתי את שעות ההמתנה על הספסל המוכר לי מאז עם מיקי ועם גבי, שקרא תהילים כל הזמן. למרות שההמתנה התארכה, מעניקה לי שפע זמן לסקור במחשבותיי את כל הדברים המכוערים שעשיתי לבטי מאז שפגשתי אתה ולהישבע שמעכשיו אהיה בעל טוב יותר, לא דאגתי כמו בפעם הראשונה. במשך כמה שנים הכל היה כל כך טוב עד ששכחתי שההוא למעלה בעצם אויב שלי. כשהרופא בא להגיד לי שהלידה הסתבכה ובטי עלולה למות, זה העיף אותי כל הדרך לגיהינום ובחזרה.

אני לא יודע למה הופתעתי, גם אני וגם הוא יודעים שהחשבון שלנו עדיין פתוח ויש לי עוד הרבה חובות לשלם, אבל למה בטי? היא לא עשתה לו כלום והיו ארבע ילדים שהיו תלויים בה ויסבלו אם היא תמות. חסרות דרכים לפגוע בי? למה צריך להציק לה? היא לא סבלה מספיק?

אחר כך ספרו לי שניסיתי לתקוף את הרופא שבא לספר לי שהלידה הסתבכה בגלל קרע ברחם, וניסה לברר בעדינות אם אני מוכן לחתום על אישור לנתח את בטי ולכרות לה את הרחם, דבר שיסכן את התינוקת וישאיר את אשתי עקרה, או שאני מעדיף לקחת צ'אנס על החיים של בטי כדי להציל את התינוקת, ולחכות שהדימום יפסיק מעצמו, כדי שהלידה תמשיך כרגיל. "לתת ליולדת לדמם ייתן יותר סיכוי לתינוקת שלך." אמר הרופא, "אבל האימא עלולה למות בגלל הדימום, זו ההחלטה שלך." בשלב הזה מספרים לי שאם ואניה לא היה מופיע בזמן הרופא היה עלול להיפגע מפני שניסיתי לחנוק אותו וצרחתי עליו שמצידי הוא יכול לחתוך את התינוקת כמו סלמי, ובלבד שבטי תינצל. איימתי עליו שאם אשתי תמות אני אפוצץ לו את כל בית החולים על הראש. ולא סתמתי את הפה עד שואניה התיישב עלי ומעך אותי לרצפה.

בסופו של דבר הם הצילו את בטי ואת התינוקת, אבל נאלצו לכרות את רחמה של בטי כדי להפסיק את הדימום שאיים על חייה. בטי הייתה בת עשרים ותשע והרופאים, שידעו שהיא בעלת רקע דתי, הרגישו רע מאוד בגלל זה, אבל לי לא היה אכפת. "אם הם לא היו עושים את זה הייתי מבצע ניתוח לכריתת צינור הזרע." אמרתי למיקי, "אני לא מסוגל לעמוד בעוד לידה שלה."

"מסכים אותך לחלוטין." הוא ענה ושתה עוד כוס ויסקי. היינו מחוקים מעייפות אחרי שבילינו כמעט עשרים שעות בבית החולים. ואניה נחר על הספה ושאר בני המשפחה היו מפוזרים בכל הבית.

ניסינו להסתיר מהילדים את הסכנה שבטי הייתה נתונה בה, אבל אולג קלט מיד בחושיו המחודדים שקרה דבר לא טוב וחלק את המידע עם לירז וללי. מזל שהיה להם מספיק שכל לא לספר כלום לקטנים. עשיתי סיבוב בכל הבית, בודק שהילדים בסדר וכולם ישנים, מכוסים ועדיין נושמים. התאומים ישנו עם ללי במיטה שלנו ולירז ישן עם הדר ויסמין - התאומות של ואניה ואמונה. רק אולג התעקש להישאר ער ולכן נרדם על השטיח מול הטלוויזיה. הנחתי לו לישון שם, הוא כבר היה כבד מידי בשביל לשאת אותו למיטה.

"על מה אתה ובטי דברתם בחדר ההתאוששות כשהיא התעוררה?" שאלה אותי אמונה בסקרנות.

משכתי כתפיים וחייכתי, "סתם, שום דבר חשוב." שיקרתי. היא לכסנה אלי מבט פיקחי, אבל עזבה את זה וניסתה להעיר את ואניה שמלמל באסטונית וסירב לקום. אמונה טלטלה אותו שוב, "קום ואניצ'קה." אמרה ברוך ונישקה אותו. הוא התעורר, חיבק אותה וניסה למשוך אותה אליו, אבל היא התעקשה וכמו תמיד נצחה. מי שראה את אמונה הדקיקה והעדינה ליד בעלה גדל הגוף והניח שהיא אישה קטנה ונכנעת, טעה טעות גדולה. היא זו שקבעה הכל אצלם בבית וואניה שמח להיכנע לרצונה.

לפעמים צחקתי ממנו שהוא עבר מהסינר של בבושקה ישר אל מתחת לסינר של אמונה, אבל הוא היה מאושר מאוד ומאוהב מאוד באשתו. אולי מיקי צודק והיכולת להיכנע ולוותר היא האושר האמיתי? רק אחרי שהם הסתלקו סיפרתי למיקי על השיחה שלי עם בטי. סיפרתי לה כמה פחדתי, ואמרתי שאם היא הייתה מתה לא הייתי מצליח להחזיק מעמד ומתאבד על הקבר שלה, או משהו כזו. להגנתי אוכל רק להגיד שהייתי סחוט לגמרי, זה היה אחד הימים הכי גרועים בחיי.

בטי נאנחה, לטפה את שערי ועורפי ואמרה לי ברוך שאם אני אמות היא תהיה נורא עצובה, אבל תקום מיד אחרי השבעה ותמשיך לחיות הכי טוב שהיא תוכל, ואני חייב להבטיח לה שאעשה אותו דבר. כמו אידיוט התעצבנתי עליה בגלל שהיא לא התכוונה למות על קברי מלב שבור. בטי חבטה בי בכוח מפתיע אצל אישה שרק לפני כמה שעות עמדה על סף המוות, ואמרה לי שאני פחדן עלוב נפש ושהיא תרדוף אותי גם בגיהינום אם אעז לעזוב את ילדיה היתומים לבד.

"אחרי שהילדים יגדלו ויהיו עצמאיים, תעשה מה שאתה רוצה." הודיעה לי, "אבל כל זמן שיש לך ילדים לדאוג להם אתה תמשיך לחיות גם אם הלב שלך יהיה שבור לרסיסים. הבנת פרידמן?"

"מה אני אגיד לך מקסים?" נאנח מיקי, שיכור מעט. "היא צודקת, חבל שאימא שלך לא חשבה ככה." אמר ומיהר להתנצל על פליטת הפה שלו. רק אז גיליתי שאני מסוגל לחשוב על אימא ועל מארק בלי לאבד את הצפון. לא שהפסקתי להתאבל עליהם, אבל הצלחתי לשמור על קור רוח למרות העצב שחשתי כל פעם שחשבתי על המוות שלהם.

 אפילוג 

"אתה יודע שבהתחלה נורא כעסתי על אימא ומארק בגלל שהם עזבו אותי ככה?" גיליתי לאבא כשחגגנו את יום הולדתה הראשון של שלומית. "בגלל זה התנהגתי כמו משוגע, אבל עכשיו נדמה לי שנרגעתי קצת."

הוא חיבק אותי, "אני יודע." אמר.

"וגם עליך הפסקתי לכעוס כבר מזמן." הוספתי.

אבא צחק "מה אתה אומר? באמת כבר הגיע הזמן." הוא נישק אותי כשהוא עדיין צוחק, והלך להביא לנכדתו האהובה עוד כוס מיץ.

אחרי המסיבה בטי חיבקה אותי והשעינה את ראשה על כתפי. "עוד פרק בחיים שלנו נגמר." אמרה, "עכשיו אני בגיל שהיית כשפגשת אותי, אנחנו יחד כבר חמש שנים, מדהים לא?"

"החיים שלנו יחד מדהימים ונהדרים." הודעתי לה בשיא הרצינות, והסכמתי איתה כשהודיעה לי שאני שיכור רוסי טיפש ורגשן. בטי אמרה שהיא אוהבת אותי למרות הכל, ולקחה אותי למיטה. עשינו אהבה, מתפלאים איך, למרות שאנחנו זוג ותיק ועייף, אנחנו עדיין כל כך נהנים יחד?

אחרי שהיא נרדמה, מתרפקת על כתפי ומחייכת, שכבתי וחשבתי על החיים שלי, ולמרות המצב, שכמו תמיד בישראל היה חרא, ידעתי שכך או כך החיים ימשכו, הזמן, כמו נהר אדיר, ימשיך לזרום הלאה ושום דבר שנעשה לא יעצור אותו. הילדים יגדלו ואנחנו נזדקן. הבעיות והצרות שלנו ישכחו, והסודות שלנו יעלו אבק. לדור הבא יהיו סודות חדשים להסתיר, שאלות אחרות לשאול, ובעיות חדשות לפתור. יכולתי רק לקוות שגם הם, כמוני, יגלו את שרק אהבה מרפאת את הכאב, וכל מה שקורה הוא רק לטובה.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...