זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק עה'

רוכסן הזהב

החוף, שהמקומיים קראו לו חוף התיירים, היה מפרצון מעוגל עם חול נקי ורך ומים צלולים ורדודים. המקום הזכיר לי את המפרצונים היפים בין חוף דור לחוף הבונים, רק שכאן היה כמובן נקי הרבה יותר. ירדנו לחוף בגרם מדרגות בטון מחוספסות והתיישבנו על כיסאות נוח לבנים מפלסטיק, מתחת לשמשייה מפוספסת ירוק ולבן.

החוף היה מלא תיירים ששכרו את הווילות שיזם זריז בנה על המצוק מעלינו. רובם היו גרמנים וצרפתים, זוגות צעירים עם ילדים קטנים שנערות אופר שחומות - ספרדיות או איטלקיות - השגיחו עליהם. מאחר וזה היה היום החופשי של מאגי נשארנו להתמודד עם הילדים לבד. היא נסעה לפלארמו עם פייר שהרכיב אותה על אופנועו בגינוני נימוס של אביר המעלה נסיכה אצילית על סוסו. רעש המנוע של האופנוע שלו עורר בי געגועים לימים שבהם הייתי צעיר וכל יום היה מלא הזדמנויות נפלאות לפגישות עם נערות חדשות והרפתקאות מסעירות. "מצטער שמכרת את האופנוע?" שאלה בטי למראה פני ושילבה את ידה בידי.

"זה לא האופנוע אלו הנעורים." עניתי בבדיחות הדעת כאילו הייתי קשיש שמיטב שנותיו כבר עברו חלפו להם.

היא משכה את ידה ממני, "אתה עדיין מספיק צעיר כדי להיות שוב חופשי ולקנות אופנוע אחר." אמרה בקול רגוע, כאילו עתידי ומה אעשה בו לא ממש נוגעים לה, ופנתה ממני לטפל בארגון הנסיעה. הייתי מעדיף שתבכה או תצעק, או תעליב אותי. עדיף שתשנא אותי ואפילו תגלה לכולם שבעלה הוא אימפוטנט עלוב וחדל אישים  מאשר תתייחס אלי בשלווה הקרה הזו.  

מיקי השתלב במהירות בסדרי הבית, עוזר ליפה לארגן צידנית עם אוכל, ולבטי לארוז את הצעצועים והמגבות. ורק אני נשרכתי אחרי בטי כילד נעלב ולא מצאתי לי מנוח. "יש חדש?" שאל מיקי כשהעמסנו את המטען לוולוו.

משכתי בכתפי ושתקתי. הוא נאנח, "בטי דווקא נראית רגועה מאוד." ציין.

"אני מרגיש כאילו היא מחקה אותי מהחיים שלה והיא מוכנה ללכת קדימה בלעדי." גיליתי לו את פחדי, "אני אמות בלעדיה מיקי, מה אני יכול לעשות?" הייתי ממש נואש. הצורך להיות חביב ומנומס ולהפגין הנאה מהמקום המקסים, ומהנוף הנהדר, ומהחופשה הנפלאה, מרט את עצבי.

"אין ברירה." ענה מיקי, מעמיס שישית פחיות בירה גרמנית לתא המטען. "אמרתי לך עוד אתמול שאתה חייב לספר לה הכל ולקוות לטוב, זו דעתי." הרגשתי איך אני מתכווץ כולי מבהלה מעצם הרעיון, לא היה לי אומץ לעשות דבר כזה ומיקי קרא את תחושתי בפני.

הוא נגע בכתפי באהדה, "הכל באשמתי." אמר, "ניצלתי רגע של חולשה אצלך וגרמתי לך ולבטי נזק. לא ידעתי שתגיב ככה מקס, תגיד לה שאני אשם. אתה יודע מה? אני אגיד לה שהכרחתי אותך."

לא יכולתי שלא לחייך לשמע האסרטיביות שהפגין, הוא באמת השתנה.

"זה שאתה פוחד ממשהו זה לא סיבה לא לעשות אותו." אמר לי פעם סבא כשסירבתי לעלות על הפוני בגן השעשועים. הייתי אז בן שלוש בערך וזה היה נכון אז כמו שזה נכון גם היום.

"לא מיקי." סירבתי להצעתו האצילית, "אני מודה לך, אבל אני לא רוצה לשקר יותר. בצהרים, אחרי שנחזור, כולם ילכו לנוח. תחכה עד שהתאומים יירדמו ותבוא אלינו לחדר. נדבר יחד עם בטי ונפתור את הבעיה הזו לכאן או לשם."

"אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה ששלושתנו היינו יחד על מיטה אחת?" שאל מיקי והאדים מעט.

הזיכרון של אותו אחר צהרים הזוי ומענג בדירה הישנה של מיקי גרם לתזוזה קלה באזור הבעייתי אצלי והרגשתי שגם אני מסמיק. "ניסיתי כמה נשים אחר כך." הודה מיקי בקול נמוך, "אבל לאף אחת לא היה הטעם הזה ו... אה... מקס, איך אפשר לדעת אם הן באמת גומרות? זאת אומרת עם בטי ידעתי ש… אבל האחרות, זה היה מאוד מבלבל, אתה מבין על מה אני מדבר?"

הבנתי, בטח שהבנתי, אבל לפני שהספקתי להסביר לו שעם נשים אתה אף פעם לא מצליח באמת להבין מה קורה, מאור וליאת דהרו לעברנו כששלומי הקטן מנסה להשיג אותם ונופל אפיים ארצה. מיקי מיהר להרים אותו, מנחם את הקטן שפרץ בבכי והשיחה שלנו נקטעה. "דוד התקשר לפני שיצאנו והודיע שיבוא הלילה, ואיחל לנו בילוי נעים בים." הודיעה לנו יפה בשמחה, "אני כבר מתגעגעת אליו." אמרה וחייכה חיוך ביישני.

היא לבשה שמלת חוף צבעונית, חושפת רגליים וכתפיים, וחבשה כובע קש רחב שולים. בטי חבשה כובע דומה, אבל שמלת החוף שלה הייתה צנועה הרבה יותר, ורק ברך אחת עגולה וחומה הציצה מבעד לשסע בשמלה הצהובה. היא ויפה התווכחו כל הדרך על שאלת בגד הים של בטי. בטי סירבה בכל תוקף לחשוף את עצמה בבגד ים, אפילו לא בבגד הים המאוד צנוע שלבשה בבריכה. בריכה פרטית בבית עם הילדים זה דבר אחד הסבירה, מסמיקה, אבל להיחשף על שפת הים בין עשרות זרים, זה לא.

יפה שהשתחררה כבר מרוב האיסורים הירושלמים המחמירים התרגזה, לעגה, צחקה ולבסוף נואשה ממנה וויתרה. כולנו התרחצנו במים החמימים והכחולים, ורק בטי נשארה על כיסא הנוח שלה, אפה תקוע בספר עבה בעברית, וויתרה על תענוגות השחייה במים הצלולים. "את לבושה כמו איזה סבתא." רטנה יפה וניסתה לגרור אותי ואת מיקי לוויכוח, אבל אנחנו היינו כבר מספיק מנוסים מכדי להסתבך במריבה בין שתי נשים. "היא ממש מעצבנת אותי." רטנה יפה בזעף, מעכסת לצידי בבגד הים הכחול והמפתה שלה, אוחזת את שלומי בידיה, מפני שהוא סירב לדרוך על החול החם.

"תני לי אותו, הוא כבד." אמרתי ולקחתי מידיה את הילד היפה שדמה לאביו בפניו הכהות ובשערו השחור והמקורזל.

"חשבתי שלפחות כאן, רחוק מהארץ היא תשתחרר קצת, תהנה, תשתזף, יש לה גוף כל כך יפה. היא היחידה בין כל האחיות שלי שיש לה חזה ששווה להסתכל עליו. היא כל כך סקסית, למה היא מתביישת בזה? אתה יודע שהיא לא שמה בושם, לא מגלחת את בתי השחי, ומתעקשת לא לצבוע את השיער. היא אומרת שאתה לא מרשה לה, אני בטוחה שזה סתם תירוץ, נכון?"

הרגשתי שפני מאדימים, למה בטי לא יכולה לשקר מידי פעם שקר לבן? למה היא חייבת להגיד תמיד את כל האמת? "לא בדיוק… זאת אומרת…" התחלתי לגמגם. הייתה לי סיבה מנומקת היטב לכל אחד מהאיסורים שהטלתי על בטי, אבל כאן, בין כל הנשים המטופחות הצבועות והמבושמות שהתרוצצו סביבי, הנימוקים שלי נשמעו שייכים לתקופה הניאנדרטלית. 

"כולם יודעים שהיא גאון, אבל זה לא אומר שהיא צריכה לשבת ולקרוא גם על שפת הים." המשיכה יפה לקטר, בלי להבין שבטי באמת העדיפה להסתיר את גופה המפתה בשמלה צנועה, ולקרוא על הרמב"ם מאשר לעכס על החול החם ולצוד מבטים מתפעלים מהגברים הצעירים שפטרלו לאורך החוף, ובדקו את הסחורה.

רוב הנשים בחוף היו עקרות בית ואימהות מיושבות בדעתן, אבל בפינה אחת, יושבות על הסלעים שבצבצו מהחול, התקבצה קבוצת נימפות יפיפיות במגוון צבעים וגדלים. מטרתן היחידה של הצעירות הללו הייתה לבלות, לתפוס שמש, ולשגע את הגברים שלא יכלו להפסיק להביט בהן, והיה על מה להסתכל. חלקן היו בהירות עור ושיער, חלקן כהות ואקזוטיות. ראיתי אפילו שתי נערות אוריינטליות, זעירות ומעודנות כבובות חרסינה, שחשפו את עצמן לשמש החמה בבגדי ים זעירים.

כול הגברים הציצו בהן, גם גברים מכריסים, מלווים בנשותיהם העייפות שזנחו כבר מזמן את הביקיני לטובת הטיפול בילדים צרחניים, לא עמדו בפיתוי ולטשו מבט בבנות הצעירות שרקדו סביב רדיו גדול ורעשני, מזילים ריר למראה הנועזות שהשתזפו בלי חזיות.

יצאתי מהמים לקראת יורי שהופיע סוף סוף, לבוש בגד ים מעוצב ויקר למראה ועל ראשו כובע תואם, מחייך מאוזן לאוזן לקראתי, ונתקעתי למראה צעירה בעלת שיער בלונדיני גולש עד למותנים, מורחת קרם שיזוף על  שדיה החשופים. היא התנהגה כאילו הייתה לבדה על החוף, מעסה אותם בנחת, חיוך חושני נח על שפתיה האדומות, מתעלמת מהעובדה שהפטמות הוורודות שלה הזדקרו, מבריקות ומפתות, מושכות עיני כל גבר.

יורי דחף מרפק לצלעותיי, "תסגור את הפה מקס, אתה עושה לי בושות." צחק ממני.

ראיתי שגם מיקי שישב עם הילדים ובנה איתם ארמון בחול, מסתכל חליפות בנערה ובי, ואחר משפיל את ראשו כדי להסתיר את צחוקו. פתאום הייתי מיוחם כמו נער בן שש עשרה שמעלעל בפעם הראשונה בעיתון פורנוגראפי. מה קורה איתי? אני הומו או סטרייט? איך זה יכול להיות שלפני יומיים הייתי עם גבר, ועכשיו אני מתייחם ממופקרת חצופה שממזמזת את השדיים שלה בפומבי?

"או, הנה בטי." אמר יורי בשמחה ונופף לבטי בידו. היא נופפה חזרה וקמה מכיסאה, מניחה את הספר מידה פשטה את שמלת החוף הצהובה והצנועה שלה, ולנגד עיני הנדהמות נחשף גופה לבוש בבגד ים לבן שלם, מעוטר במרכזו בפס זהב בצורת רוכסן עבה שעבר בין שדיה והגיע כמעט עד לבליטת עצם הערווה שלה, שיצרה צללית כהה מתחת לבד הדק.

היא ניגשה אלי ואל יורי, ברכה אותו בנחת בבוקר טוב, הביעה את צערה המנומס שאשתו של יורי חשה בראשה ולכן נשארה בבית, ואז התחילה לפתוח לאט את הרוכסן. רק עכשיו הבנתי שהקישוט המוזהב הזה היה רוכסן אמיתי הניתן לפתיחה. אילם מתדהמה הבטתי באשתי הצנועה המחייכת אל עיני בתום ומושכת אט אט בלולאה המוזהבת, מתעלמת מיורי שהביט בה באישונים רחבים, הבעות של בושה ותאווה מתחלפות בערבוביה על פניו.

בטי המשיכה לפתוח את הרוכסן, שן אחר שן, מביטה בעיני, קוראת עלי תגר שאעז לעצור אותה. קצת מעל לטבורה - טבור מתוק וקטן שנישקתי וליקקתי פעמים כה רבות - התנערתי מהשיתוק שאחז בי ולפתי את פרק ידה הדק, "תסגרי את הרוכסן המחורבן הזה, ותכסי את עצמך!" רשפתי בזעם. "את לא מתביישת? אימא לילדים קטנים, אישה נשואה? איך את נראית?" ולמרות הכעס שחשתי בגלל ההצגה שעשתה לעיני יורי המסכן, הזין שלי נשאר אדיש, מתעלם מסערת הרגשות שלי.

"גם אתה אבא לילדים וגבר נשוי, לא ראיתי שזה מפריע לך." ענתה לי בטי בקור רוח וניערה את ידי מעליה, אבל תודה לאל, לא המשיכה לפתוח את הרוכסן הארור. צעד אחר צעד פסעה לתוך מי התכלת הצלולים, מתעלמת מהגברים שלטשו מבטים חומדים בשדיה המפזזים בתוך המחשוף הנועז, ובמותניה המעוגלות שירדו בקו מלא חן לירכיים ארוכות ומעכסות. ברגע זה היא נדמתה בעיני לפסל של אלת פריון קדומה שירדה מהכן שלה ובאה לבקר את בני התמותה כדי שיוכלו להעריץ את יופייה.

יורי גנח חרש, והתיישב על החול החם, מושך את ברכיו לעבר בטנו המשיך להביט איך היא פוסעת לאיטה לתוך המים, גבה זקוף וכתפיה החטובות זהובות באור השמש. הוא נאנח מעומק ליבו ונשכב על בטנו, מפנה אלי את פניו היפות, המוכרות כל כך. ידעתי היטב שהוא בחר בתנוחה זו כדי להסתיר את זקפתו, וקנאתי בו, יודע שהוא מקנא בי עוד יותר - על מצב כזה אפשר רק להגיד שאם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק.

"אל תכעס עלי מקס." ביקש, "אני לא אשם, עשיתי הכל להתגבר על זה אבל…" הוא הביט בי במבט מפציר, הצלקת על שפתו נרעדה ובאור השמש העזה ראיתי את הקמטים הדקים שהחלו להתהוות סביב עיניו הכחולות, הוא היה מבוגר ממני בחודשיים בלבד והנה, הוא לא איש צעיר יותר. "מקסים." אמר, "אתה הבן אדם היחיד בעולם שזוכר אותי כילד, אתה כמו אח בשבילי, אני מבקש ממך סליחה שאני שואל, אבל מה קורה אתך ועם בטי? היא הייתה כל כך עצובה לפני שבאת, חשבתי שזה בגלל שהיא מתגעגעת אליך, אבל היא עדיין עצובה. מה קורה לכם? למה יש לה שריטה כזו על המצח?"

מה יכולתי להגיד? הייתי מעדיף למות ולא לספר לו את האמת על מה שלא קרה הלילה, ובטח שלא יכולתי לספר לו את הסיבה לכך. במקום זה סיפרתי לו על ההתקפה באום אל פאחם ועל ההפלה. הוא הקשיב בעיניים עצומות, נושך את שפתו התחתונה, כמו תמיד כשהיה מוטרד.

"זה נורא!" פסק. "זה איום ונורא, אתה חייב להסתלק משם מקסים. יש לך ילדים קטנים, זה חוסר אחריות לגדל אותם בארץ המשוגעת הזו. זו לא מדינה אמיתית, זו רק טיוטא שעוד מעט תימחק. הערבים יגמרו אתכם בקרוב, ושלא תחשוב שמישהו בעולם יעזור לכם. כולם שונאים את היהודים."

"גם אתה יהודי." הזכרתי לו.

הוא התיישב בחול ונעץ בי מבט זועף. "לא נכון." אמר בתוקף, "ההורים של אימא שלי היו יהודים. אני כבר לא."

צחקתי לו בפרצוף, "אתה יהודי כשר למהדרין יורי." אמרתי, "בדיוק כמוני."

"אני לא, ואף אחד לא יכריח אותי." זעם יורי, ומרוב כעסו שכח להביט בבטי ששיחקה במים עם ליאתי המאושרת מנוכחותה הבלתי צפויה.

"היהודים בטח שלא ינסו להכריח אותך." עניתי בחביבות, "אבל כשהנוצרים ההגונים שלך יזכרו שאתה יהודי תשמח שכמה יהודים משוגעים עשו טיוטא של מדינה ושמרו שהערבים לא ימחקו אותה מהמפה." כמו שידעתי יורי התרגז עוד יותר בגלל שנשארתי שליו כל כך.

"לפני שזה יקרה הערבים יכבשו את הפסיק הקטן הזה שאתם קוראים לו מדינת היהודים, ואני אראה אותך ואת אשתך היפה והילדים החמודים שלך כלואים במחנה פליטים, גרים באוהלים, ומסתובבים רעבים, לבושים סמרטוטים, ואז תשמח שכמה יהודים שפויים נשארו באירופה ובאמריקה כדי להציל אתכם." רשף בכעס.

מה קורה לנו לכל הרוחות איזה מין ויכוח זה, ולמה אני משתתף בו?

"בסדר יורי." אמרתי, מנסה לפייס אותו, "נראה מה יקרה קודם, בינתיים נוכל להישאר חברים?"

יורי נאנח. "לא בטוח. בריגיטה לא באה בגלל שרבנו כל הלילה. היא טוענת שלטשתי עיני עגל בבטי ועשיתי ממנה צחוק. קיוויתי שאחרי הלידה בטי תראה שמנה ומכוערת, אבל במקום זה היא נעשתה יותר…" הוא הביט בבטי שיצאה מהמים וגנח. לא יכולתי להאשים אותו, מי הים הפכו את בגד הים הלבן לשקוף כמעט לגמרי, בהחלט היה על מה להסתכל. יורי אמר בקול מעורר רחמים, "האם הקדושה הושיעי אותי." ואחר כך התיישב על החול והתחיל לקלל חרש, אבל לא יכול היה לנתק את עיניו מבטי.

"מאור!" קראתי לילד שהמשיך לבנות ארמון בחול, בלי לשים לב למבטים החומדים שננעצו באימו מכל עבר, "רוץ מהר ותביא לי את המגבת הצהובה של אימא."

הילד ניתר ממקומו ודהר לשמשייה, חטף את המגבת וחזר אלי, "רצתי מהר?" שאל בגאווה.

"רצת נהדר." שיבחתי אותו, "וגם הארמון שבנית יפה מאוד."

פגשתי את בטי על קו המים ועטפתי אותה במגבת. היא חייכה אלי בתודה, "לא תכננתי להיכנס למים עם הדבר השקוף הזה." התנצלה, "אבל הפרחונת הזו עם הציצים החשופים הרגיזה אותי." היא נצמדה אלי, ירכה הקרירה והרטובה נוגעת בי, בודקת כבדרך אגב את ההשפעה שלה עלי, ונסוגה מאוכזבת.

חיבקתי אותה והנחתי את ראשי על כתפה. לא היה גבר אחד בחוף שלא קינא בי. רק אני הייתי אומלל. היא ליטפה קלות את לחיי מעבירה את כרית אצבעה על הצלקת שלי, "מה הבעיה מקסים?" שאלה בלחש, "למה אתה כזה… מה קרה לך?" לשנינו היה ברור למה היא מתכוונת.

"אני אנסה להסביר לך הכל כשנלך לנוח אחרי הצהרים." הבטחתי ונישקתי על מצחה.

"אימא, אימא!" צרח מאור, "בואי תראי איזה ארמון בניתי עם מיקי!" בטי הטיבה את המגבת על כתפיה ופנתה אל הילד ואני יצאתי לשחייה ארוכה ומרעננת במים.

אכלנו ארוחת צהרים מתחת לשמשייה ויורי המשיך לנסות לשכנע אותי לבוא לגור באירופה, עדיף בגרמניה, בגלל הגרמנית הצחה שבפי. כששמע שהשלמתי את לימודי ואני מהנדס שמח מאוד. "תוכל לעבוד בעבודה מכובדת, אני בטוח שאבא של קרמשניט ישמח לעזור לך." אמר, "בין כל התורכים והשחורים האלה שמציפים אותם, הגרמנים יקבלו אתכם בידיים פתוחות."

"אבל מה נעשה עם לירז?" שאלה בטי בקול מלגלג, "איך נלבין אותו? וגם אני לא ממש לבנה? ואם יולד לנו עוד ילד כהה מידי מה יהיה איתו? נתלה עליו שלט, אני שחור, אבל ההורים שלי לבנים."

יורי הסמיק. "יש לך לשון חדה מידי בטי." אמר באומללות.

היא מסרה לו צלחת מלאה כל טוב, "ביום שהגרמנים התרבותיים שלך ירימו את הראש מעוגת הקרמשניט שלהם ויזכירו לך את הסבתא היהודייה שלך, תוכל לבוא אלינו. בישראל אף אחד לא יסתכל על הצבע שלך." אמרה ונתנה לו מזלג.

יורי לא ויתר, הוא אחז בידי והראה לבטי את הצלקות שנותרו מהכוויות. "יש לו עוד עשר שנים ללכת למילואים בטי." הזכיר לה, "ובקרוב גם לירז יתגייס, ואחר כך הילדים החמודים האלו. זה מה שאת רוצה? כל החיים לחיות בפחד? כל הזמן עם חיילים שצריכים לשמור עליכם? כמה זמן תחזיקו מעמד ככה? לא מגיע לכם חיים נורמאליים? לא התעייפתם מהחלום הזה? עשיתם ניסיון וזה לא הלך, מספיק עם זה. אם לא אכפת לך מעצמך לפחות תחשבי על מקס ועל הילדים."

רגע הביטה בו בשתיקה, בוחנת את פניו היפות, "נדמה לי שיש פתגם רוסי שאומר שאימא לא מחליפים."

"הפתגם אומר שאימא ומולדת לא בוחרים." תיקן אותה  יורי.

בטי נדה בראשה לאישור והמשיכה, "מקס לא מוכרח להישאר בישראל יורי, הוא חופשי להסתלק, והילדים, ברגע שיהיו מבוגרים, יכולים גם כן ללכת. אני לא מחזיקה אף אחד בכוח, אבל אני לא יכולה ולא רוצה לחפש לי בית אחר. הנה, גם אתה ממשיך להיות אוהד של לוקומוטיב אפילו שהם מפסידים כל הזמן."

"אני אוהד של לוקומוטיב, אבל אני לא מוכן לסכן את החיים שלי בגללה." אמר יורי בזעם.

"ובשביל משהו אחר כן?" שאלה בטי בסקרנות קרת מזג, "יש משהו אחד בעולם שאתה מוכן לסכן את החיים שלך בגללו יורי?"

"לא!" עכשיו יורי כבר כמעט צעק ופניו התעוותו מזעם. "אני לא מוכן לסכן את החיים שלי בשביל שום דבר מחורבן! אלה החיים היחידים שיש לי!"

כל העמדת הפנים שהם אנשים תרבותיים המנהלים שיחה קלילה על שפת הים נעלמה מכבר. הצלחות נשכחו על השולחן והם צעקו אחד על השנייה, מתעלמים ממבוכתם של יפה ומיקי. רק הילדים המשיכו לאכול. ליאת ומאור כבר היו רגילים לאנשים מבוגרים שניהלו ויכוחים רעשניים, כמו שנהוג בישראל, ושלומי נשאר רגוע בגלל שהם היו רגועים. "אתה צודק." אמרה בטי, "אלה החיים היחידים שלך. אם אתה בוחר לחיות אותם ככה זו זכותך."

"איך ככה?" זעם יורי.

בטי הניחה את כף ידה הקטנה על ידו הגדולה והשזופה של יורי, מתעלמת מהזעזוע שחלף בגופו בגלל מגעה. "ככה, כאילו ששום דבר בחיים שלך לא מספיק חשוב למות למענו. לדעתי אלו חיים מעוררי רחמים, אבל זו זכותך. תחיה כמו זר בין אנשים שרק סובלים את הנוכחות שלך, מנותק מהמסורת ומהתרבות שבאת ממנה, מתכחש לדת שלך, אבל העיקר שיהיה לך נוח. זה לא היה גתה שאמר שהוא מעדיף סדר על צדק?" הלגלוג שבקולה לא הסתיר את העובדה שלדעתה המשורר הדגול טעה, ובגדול.

יורי משך את זרועו ממנה. "לכי לעזאזל!" צעק, "לכי לכל הרוחות יחד עם כל היהודים המשוגעים! מכשפה יהודייה!"

אנשים התחילו לשים לב לוויכוח ומבטים סקרניים נשלחו לכיווננו. אפילו המשפחה הגרמנית השקטה שישבה תחת השמשייה לידנו, מתעלמת מאתנו בנימוס, הפסיקה לאכול והציצה בנו בסקרנות, אבל יורי היה עיוור מזעם ולא שם לב. למרבה המזל הוא דיבר רוסית כך שרק אני ובטי הבנו מה הוא אומר. הוא לבש את חולצתו, חטף את כובעו ואת תיקו והסתלק לכיוון המדרגות, מותיר אחריו דממה.

רצתי אחריו ותפסתי אותו על המדרגה הראשונה, מבחין לפתיעתי שעיניו מוצפות דמעות. "היא צודקת." אמר לי, "היא לגמרי צודקת, אני פחדן, בחרתי לחיות חיים של פחדן, חיים שטוחים בלי הפתעות ובלי סיכונים. גם עם אשתי התחתנתי בגלל הכסף של אבא שלה. מגיע לי, התחתנתי עם קרמשניט ועכשיו אני נחנק מרוב מתיקות." הוא חיבק אותי חזק, ביקש את סליחתי וברח.

בטי שכבה על המיטה בעיניים עצומות והמתינה לי שאגמור להשכיב את הילדים. היא לבשה מעין חלוק קליל מבד לבן רך ודק, מנוקד נקודות זעירות צבעוניות. שערה הלח התפזר על הכרית הכחולה מסביב לראשה ועיניה היו עצומות. למרות כובע הקש הגדול שחבשה השתזפו לחייה והאדימו מעט. היא נראתה יפה ומעוררת תאבון כמו פרי בשל. הבטתי בה ושאלתי את עצמי למה אני לא מרגיש שום רעב. "זה היה חתיכת ויכוח." אמרתי לה, "יורי ברח עם דמעות בעיניים, היית נורא קשוחה איתו."

בטי פקחה את עיניה וחייכה. "כן, הגזמתי קצת. הוצאתי עליו את התסכול שלי. קראתי באיזה ספר שכל המלחמות בעולם נגרמות על ידי אנשים שאין להם די סקס. עוד כמה ימים יבשים כאלו ואני מוכנה להתחיל את המהפכה."

התיישבתי לצידה ושאלתי את עצמי איך להתחיל בהסברים ואיפה מיקי? שנייה אחר כך הוא הופיע, לבוש בבגדי התעמלות קצרים ושערו עדיין לח מהמקלחת, סגר את הדלת והתיישב בצידה השני.

בטי הביטה בו מופתעת, אחר כך הביטה גם בי, ופתאום הכול התבהר לה. " מקס ומיקי... אתם?" היא התיישבה, דוחפת את הכריות מאחורי גבה, מעבירה מבט ממני אליו. "אני צודקת?" שאלה את מיקי, "בגללך מקס כבר לא רוצה אותי יותר?"

"זה לא ככה בטי." אמרתי ולקחתי את ידה בידי. היא משכה אותה ממני וסטרה לי בכוח, מנפצת באחת את התיאוריה שלי שסטירה מכף יד קטנה ונשית תורגש כלטיפה. היד של בטי קטנה, אבל חזקה. היא כעסה מאוד והסטירה הכאיבה לי כהוגן.

"אני לא מבינה מתי הספקתם? מיקי, הגעת לארץ לפני כמה? שלושה, ארבעה ימים? וכבר…" היא הפנתה ממנו את ראשה בשאט נפש ופנתה אלי, "אז זה הקטע שלך עכשיו מקס? החלטת שאתה מעדיף גברים?"

ברור שהיא נפגעה. הרי ידעתי שתפגע. הרגשתי נורא, איך יכולתי לעשות לה את זה?

מיקי רכן אליה, מנסה לגעת בידיה, מתעלם מהסיכון לחטוף את הסטירה הבאה, "בטי, אל תאשימי את מקס. אני אשם, רבנו כל הטיסה בגלל זה."

זה לא שכנע אותה והיא התעקשה לא להביט בו. אני לא יודע אם מיקי באמת לא הבין, או שניסה להפחית מחומרת הבגידה כדי להקל על מצפונו, אבל הוא המשיך לדבר, מנסה להסביר לבטי איך זה קרה. "אל תהיי כזו בטי, זה היה סתם כזה. היינו בודדים ומקס היה נורא אומלל בלעדיך." אמר ושוב ניסה לחבק אותה.

בטי דחפה אותו ממנה בכוח, "כמה זמן זה כבר נמשך?" שאלה אותי בקול שטוח ויבש. פניה אבדו את הזוהר האפרסקי האדמוני ועיניה האפילו מכאב.

"זה קרה רק פעם אחת בטי." אמרתי בקול נמוך, ממשיך עם הקו של מיקי, למרות ששנינו ידענו שהוא משקר וזה לא היה סתם, אבל בשלב הזה הייתי כל כך נואש שהייתי מוכן להגיד הכל רק כדי שלא תעזוב אותי.

"למה הסטרייטים עושים עסק מכל זיון קטן?" רטן מיקי, מאוכזב מתגובתה.

כמו שחשבתי מיקי, שאף פעם לא היה נשוי, לא יכול היה להבין את השפעת המעשה שעשינו על הדבר השביר והרופף הזה שנקרא נישואים.

בטי הפכה אליו את גבה ופנתה אלי, "אתה יודע מקס? זה ממש מוזר, אף פעם לא חשבתי שתבגוד בי עם גבר. תמיד אתה מסתכל על נשים, מתלהב מהן, הנה היום על שפת הים, הזאתי עם השדיים בחוץ, ובכל זאת… כשאני חושבת על זה… מעניין מה היה קורה אם לא הייתי מגיעה בזמן כשהסתגרת עם רומן ברכב?"

בסוף המשפט קולה נחנק מעט והיא השתעלה. כבר ידעתי שזה סימן רע, כשבטי כועסת קולה נעשה נמוך וצרוד וככל שהיא מתרגשת יותר קולה נצרד יותר.

"לא היה קורה כלום." אמרתי בכעס, "וגם הקטע עם מיקי חסר חשיבות, זה רק מיקי, באמת בטי, אל תהיי כזו…" ופתאום, דווקא עכשיו, בשיא המריבה שלנו, כשהיא הייתה כל כך כואבת ופגועה, הראש הקטן, הדביל חסר המצפון הזה הזדקף פתאום, כאילו הוא מתלהב ונהנה מהסבל שלה.

"אז למה אתה לא רוצה אותי?" חזרה בטי לבעיה העיקרית, לא מודעת לכך שהבעיה המסוימת הזו כבר נפתרה.

"בטי, מקס מאוד אוהב אותך." אמר מיקי ברוך וניסה ללטף את שערה, "בבקשה בטי, הוא אומלל בלעדיך, הוא לא אוכל ולא ישן כשאת איננה."

"כן בטח." אמרה בטי בזעף, "אותי הוא צריך כדי לטפל בילדים ובבית ואותך לזיונים. יופי של חיים הולכים להיות לי." והיא פרצה בבכי, סותמת באחת את כל טענותינו.

"אל תבכי חמודה, בבקשה." התחנן מיקי המבוהל.

"אני לא בוכה!" צעקה עליו בטי, דמעות שוטפות את פניה. "לך להזדיין מיקי, מכל הגברים בעולם היית חייב לעשות את זה דווקא עם בעלי? כשגיא שלך ניסה להתעסק איתי העפתי אותו לכל הרוחות, ואתה." פנתה אלי בחמה שפוכה, "עם כל הצגות הקנאה שלך, ירדת לחיי בגלל רוברטו המסכן שרק רצה לצייר אותי. עשית סיפור מכל גבר שרק חייך אלי ברחוב! צבוע שכמוך! לני צדקה, אני שמחה שברחתי אתה לתל אביב. חבל שלא נשארתי שם לתמיד במקום לחזור אליך כמו איזה דבילית!"

ניסיתי לגעת בה ושוב קבלתי דחיפה. "אל תיגע בי." סיננה בזעם, "אתם מנוולים וצבועים, אני שונאת אתכם!" והיא ברחה למקלחת - מקום מפלטה הקבוע של כל אישה מתייפחת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...