זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי -פרק עד'

ווילה ורודה

שותקים בזעף עמדנו עם המזוודות בשדה התעופה, ממתינים לפייר שהיה אמור לאסוף אותנו בשעה אחת עשרה. פייר הופיע באיחור, כובע נהגים עם מצחייה נוקשה בידו האחת, ובשנייה שלט הפוך שעליו כתוב באנגלית - פרידמן.

מרחוק נראה פייר כסתם צעיר שחרחר וזעוף, מקרוב התברר שהוא היה גם קצת שיכור. למרות האנגלית העילגת שבפיו הבנו שהוא עצר כדי לשתות משהו, לפי הריח זה היה יין אדום.

הוא הוביל אותנו בשתיקה מבשרת רעות למגרש חניה ענק שנאפה בחום של סוף אוקטובר, מקלל באיטלקית את התיירים המפונקים, את החום הלא צפוי, את פקקי התנועה, ובעיקר איזה בחורה בריטית ששמה היה מאגי, ושבאיזו דרך מסתורית הייתה אחראית לכל הצרות שנפלו עליו.

לשמחתי גיליתי שסבא צדק, לטינית קרובה מאוד לאיטלקית ולכן הצלחתי להבין את עיקרי הדברים שאמר. לנוכח פרצופו הזעוף והלא מגולח של מכירנו היחיד באי שהמציא את המאפיה ואת הונדטה, שכח מיקי שהוא כועס עלי וחזר לדבר איתי.

תרגמתי לו את המעט שהבנתי מדבריו של פייר והוא נבהל. "אני חושב שהוא שיכור מידי בשביל לנהוג. אולי ניקח מונית?" שאל אותי בלחש.

פייר הסתובב ונעץ בו מבט מאיים ומיקי התכווץ מבהלה. החלטתי שנמאס לי, היה לי נורא חם, המזוודה שבידי נעשתה כבדה יותר מרגע לרגע, ופייר נראה כאילו התברבר ואיבד את הרכב.

תלשתי מידו את תווית החניה הצבעונית ובחנתי אותה. מגרש החניה חולק לפי קוד של צבעים ומספרים כדי לעזור לנהג למצוא את מכוניתו. כנראה שהמשקה גרם לנהג שלנו להיות עיוור צבעים והוא התבלבל בין אדום לכחול.

לקחתי ממנו את המפתחות של הרכב - וולוו לפי הכתוב על מחזיק המפתחות - ופניתי לצד האדום של המגרש. המכונית חיכתה לנו שם בצייתנות, לבנה ומבריקה, ותודה לאל עם מיזוג מצוין. לא הנחתי לפייר לנהוג. דחפתי אותו בלי שום גינונים למושב האחורי, הושבתי את מיקי ליד ההגה, ובעזרת מפה שמצאתי בתא הכפפות ניווטתי אותנו לכיוון כפר הדייגים הקטן ליד פלארמו שבו שכנה הווילה המיוחלת.

פייר נרדם, נוחר בנחת, בעוד מיקי נוהג לאיטו בין כל הסיציליאנים המטורפים שהתנהגו כאילו הם מתחרים במרוץ ולא נוהגים בכביש.

בסוף הוא נשבר ועצר בצד, "אומרים שהישראלים נהגים גרועים." רטן ומחה את מצחו, "אבל החבר'ה כאן… אני אחטוף התקף לב בעוד רגע. תנהג אתה."

אם ברומא צריך להתנהג כמו רומאי בסיציליה צריך לנהוג כמו בן זונה מצ'ואיסטי ועצבני. דווקא התאים לי. נדחפתי וקיללתי ונסעתי מהר מידי, עובר על כל חוקי התנועה האירופאים עד שיצאנו מפרפרי העיר והתחלנו לנסוע על כביש כפרי צר, שם כבר אפשר היה לנהוג יותר לאט ולהוריד לחץ.

עצרנו בצד הדרך מתחת לעץ גדול כדי לרוקן את השלפוחית. פייר הצטרף אלינו וגילינו שהשינה שיפרה מאוד את מצבו. הוא התפכח ונרגע וגם האנגלית שלו השתפרה.

לשאלתו של מיקי אם אנחנו בדרך הנכונה הוא ענה בחיוב וניסה להפיק מעין חיוך שהפך לעווית כאב. הוא תפס את ראשו בשתי ידיו, התיישב על העשב וגנח.

"הנגאובר?" שאל מיקי טוב הלב בהשתתפות מלאת אהדה ונתן לו אספירין.

פייר בלע את הכדור והתחיל לבכות, "הראש בסדר, זה הלב שלי." הסביר, מניח יד על חזהו כמו איזה זמר אופרה.

"היא חתיכה לפחות?" שאלתי בגסות. היו לי מספיק צרות משלי גם בלי הטמבל המאוהב הזה.

"זו מאגי האופר." הסביר לנו פייר, "היא כל כך יפה." נאנח והתחיל להסביר לנו כמה היא יפה, משתמש בתנועות ידיים מלאות הבעה כשהמילים אזלו מפיו.

"אולי יש לך טלפון באוטו?" שאלתי. פתאום נורא רציתי לדבר עם בטי, להיות בטוח שהיא באמת מחכה לנו, ובאותה הזדמנות לברר למה שלחו לנו נהג שיכור ומבולבל כזה.

פייר הראה לנו את הטלפון שהותקן ברכב, "אבל אף אחד לא בבית עכשיו." אמר והתיישב ליד ההגה וחבש את כובעו המגוחך, מוכן למלא את תפקידו כנהג. "מאדם יפה נסעה לקניות והילדים בבריכה עם מאגי ובטי." הוא חייך כשאמר את שמה, חיוך שכבר ראיתי יותר מידי פעמים אצל יותר מידי גברים.

"תירגע מקס, תסתכל איזה נוף נהדר, תראה כמה יפה כאן." ניסה מיקי להרגיע אותי.

"נראה בדיוק כמו בארץ." רטנתי, "איזה מין סיציליאני אתה שקוראים לך פייר?" התנפלתי על פייר שנראה כאילו הוא מצטער שפתח את פיו.

"אני בכלל מנאפולי ואימא שלי צרפתייה." התנצל בלחש, "בטי מאוד סימפטיקו." הוסיף, "כשהיא באה לכאן היא הייתה מאוד עצובה ועכשיו היא שוב מחייכת."

ברצון הייתי חונק את הפייר הזה, למזלו הוא החזיק בהגה.

"אני אף פעם לא שותה בתפקיד." התוודה לפנינו, "אבל הבחורה הזו… אל תספרו למר טולדנו שמצאתם אותי שיכור. בבקשה." הוא העיף מבט במראה, ולמראה פרצופי הקודר השתתק.

"אין בעיות, לא נגיד כלום." הבטחתי, "מיקי חזק מאוד בשמירת סוד, נכון מיקי?"

מיקי הסמיק. "נכון, נשתוק עד הקבר." הבטיח לפייר ועבר לדבר איתי עברית. "אני מצטער מקס, אבל הבקשה שלך הייתה מעליבה. אני לא מוכן להתבייש שאני אוהב אותך, וחוץ מזה אני לא מסוגל לשמור סודות מבטי, וגם אתה לא."

"בסדר." הסכמתי. "בוא נעזוב את זה, אבל רק שתדע אני כן מתבייש במה שעשינו. גם בגלל שזה בגידה בבטי, וגם בגלל ש… אתה יודע…"

"טוב, אני בכל זאת אוהב אותך. אתה הבחירה שלי לבן זוג שכדאי להיתקע איתו על אי בודד." הצהיר מיקי שמצב רוחו הטוב שב אליו. לפני שהספקתי לשאול אותו למה הוא רוצה לתקוע אותי על אי בודד הגענו לווילה של משפחת טולדנו.

הווילה הייתה בעצם ארמון קטן, בנוי אבן ורדרדה, מקושט פיתוחים ועיטורים משיש לבן. סביב הארמון השתרע גן גדול ופרוע, מגודר בחומת עצי ברוש גבוהים. היו בו ערוגות ורדים מוקפות בשיחים גזומים בדוגמאות מסובכות, פסלים עתיקים של נימפות עירומות התחבאו בין עצי תפוז ולימון חנוקים בבוגנוויליות שופעות פרחים אדומים וסגולים, ושביל מרוצף אבנים עגלגלות חצה מדשאה מגודלת פרא שבמרכזה עמדה מזרקת שיש יבשה ומעליה מתנוסס דולפין שיש לבן.

הגענו בשעות אחרי הצהרים, קצת לפני רדת הערב. אור רך האיר את הכניסה, זוהר על מסמרי הנחושת שעיטרו את דלת העץ הכהה, מזהיב את חלונות מגדל התצפית שהתנשא בצד הטירה, מנצנץ על גגו העגול והמחודד שדמה למגבעת של מכשפה. הארמון הוורוד נראה לא מציאותי כמו ציור מספר ילדים, בטי והתאומים בטח נהנו לגור כאן.

פייר החנה את הרכב מול מרפסת הכניסה העגולה שנתמכה בכמה עמודי שיש מגולפים בדוגמת צמות וצפר. שמעתי צעקות של ילדים והתאומים שלי, שלומי הקטן דוהר אחריהם, רצו לעבר המכונית וקפצו לזרועותיי ברגע שיצאתי מהמכונית. הילדים היו לבושים בבגדי ים לחים ונראו נהדר, שזופים, פרועים ומאוד מאושרים. בטי הגיעה אחריהם ומיהרה לנשק ללחיי, "מקס." אמרה ונגעה בגב כף ידי בתנועה רכה ומוכרת שאמרה לי כמה התגעגעה אלי וכמה היא שמחה לראות אותי.

זה היה החלק הכי יפה של היום שהלך והדרדר מאז, עד שבסופו מצאתי את עצמי יושב על שפת ברכה גדולה בצורת כליה, שותה וודקה ומרחם על עצמי, למרות שהכל היה באשמתי.

בטי לחצה את ידו של מיקי וחייכה אליו באושר. הוא נישק את לחיה בעדינות ובחן את פניה, מחליק את אצבעותיו הארוכות והדקות על השריטה מעל גבתה הימנית. היא לבשה בגד ים עם חולצה ארוכה מעליו, אבל השאירה את רגליה השחומות חשופות. ומיקי דחף יד מתחת לשולי החולצה וליטף בלי בושה את ירכיה המעוגלות. הוא נגע בי רק אתמול באותן אצבעות, מלטף את גופי, מחליק אותן בין רגלי, חופן את אשכי. מה בטי הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת? איך מיקי יכול להמשיך ללטף אותה ככה?

חיבקתי את הילדים, בוחן את מיקי ובטי שעמדו, קורנים מאושר זה אל זו, ושאלתי את עצמי מה אני מרגיש כשאני מתבונן בהם? אחרי כל כך הרבה זמן בלעדיה הייתי צריך להרגיש לחצים מצד הראש הקטן, אבל לא חשתי כלום. אולי הזין שלי נרדם בגלל הטיסה? החלטתי לעזוב את זה. אני בטח עייף ומתוח, כשנגיע למיטה הכל יהיה בסדר, הרגעתי את עצמי. בטי אמרה שהיא חייבת ללכת להחליף בגדים ולעזור עם ארוחת הערב ונעלמה בפנים.

נתתי לילדים להוביל אותי ואת מיקי בשביל מרוצף אבן לברכה השחייה. היא הייתה אובלית, מתנוצצת בכחול עשיר על רקע הגן הירוק שהשתרע מאחורי הארמון. "זו הברכה שלנו והגן שלנו ולמטה הים שלנו." אמר מאור בחשיבות, מניף את ידו לעבר הנוף המרהיב כמו גנרל המתפאר בכיבושיו.

שמעתי את מיקי כובש את צחוקו למראה הילד הקטן והשרירי עם שיערו הפרוע ופניו הבהירים שדמו כל כך לפניו של סבא סולומון. "זה מיקי." אמרתי לתאומים, "אתם זוכרים את התמונות של מיקי שהראנו לכם באלבום?"

"אני מיקי." אישר מיקי ונגע בעדינות בלחייה הוורדרדה של ליאתי שהביטה בו בעיני תכלת תמות. "איפה התלתלים שלך?" שאלה הקטנה, מעבירה את כפה על שערו הקצוץ.

"את לא רואה? הוא הסתפר." פסק מאור ומשך את רצועת בגד הים בדוגמת הפסים והכוכבים שכיסה את גופה הקטן והדק. בגד הים של מאור היה בצבע ירוק כהה עם שני פסים לבנים בצדדים. בגדי ים של מבוגרים. שניהם סרבו בכל תוקף ללבוש בגדי ים עם דוגמאות תינוקיות של פרפרים ופרחים.

אני צוחק עד היום כשאני נזכר בפרצוף שעשתה ליאת כשהצעתי לקנות לה בגד ים ורוד עם סלסולים. כולם יודעים שילדים הם אחריות כבדה ועבודה קשה, אבל גיליתי להפתעתי שהם גם מסוגלים להפתיע אותך מידי פעם, ולהיות נורא מצחיקים, לפחות הילדים שאני מכיר. "איפה תישן אבא?" חקר מאור, מניח את ידו על לחיי כפי שנהג לעשות כשרצה להפנות אליו את תשומת ליבי.

"אבא ואימא ישנים יחד." אמרה לו ליאת, "הוא רוצה להמשיך לישון עם אימא." הסבירה לי.

"תשתקי טיפשה." אמר אחיה. הוא תמיד ניסה לנצל את גודלו הגופני העדיף כדי לשלוט בה ותמיד נכשל מפני שהיא הייתה קטנה יותר, אבל זריזה ופקחית ממנו. היא סטרה על זרועו וברחה בצרחות למים והוא אחריה. לא דאגתי, הם רבו המון, אבל מעולם לא הזיקו ברצינות זה לזו.

"הם נשמעים כל כך בוגרים." אמר מיקי בהתפעלות, "הקטנה מאוד יפה, למי היא דומה?"

"לדוקטור לילי פרידמן. אימא של מקס." אמר יורי שצץ פתאום מאחורי, לבוש בבגד ים כחול. "היא הייתה אישה יפיפייה וכל החברים של מקס היו מאוהבים בה בסתר."

יורי - ההפתעה שלי - נראה בדיוק כמו תמיד, יפה, שזוף, גבוה ועשיר יותר ממני. אם הוא לא היה מלווה באישה צעירה שנשענה על זרועו וחייכה אלי בגנדרנות, כבר הייתי אומר לו מה דעתי על ההערה המטופשת הזו. הצעירה הבלונדינית שהוצגה לפני כבריגיטה הייתה אשתו של יורי. היא לבשה בגד ים זעיר שחשף המון עור ורוד וצייצה אלי בגרמנית במבטא ברלינאי כבד.

התברר שיורי פגש את דוד טולדנו בגלל עסקיו של חמו היהלומן. דוד סיפר ליורי על הווילות המקסימות שניתן לשכור בסיציליה, ורק כשבטי באה לביקור התברר הקשר שלי ליורי. לחצנו ידיים בחום ושמחנו בכנות על הפגישה המחודשת.

אף מילה לא נאמרה על ההתאהבות של יורי בבטי, ומצידי הנושא היה יכול לשקוע בתהום הנשייה.

התאומים הציגו לפני את מאגי, העלמה ששברה את ליבו של פייר המסכן. היא הייתה צעירה בלונדינית עגלגלת עם עיניים ירוקות וחיוך שובב שדיברה אנגלית קוקנית מקסימה. נראה היה שהילדים רוחשים לה חיבה רבה למרות מגבלות השפה. נכנסתי פנימה ופגשתי את יפה. היא ערכה את השולחן וחייכה לעברי בחמימות, "סוף סוף הגעת מקס." אמרה בחיבה, מגישה לי את לחיה לנשיקה.

"את נראית נהדר יפה." החמאתי לה ובאמת חשבתי כך. האימהות הלמה אותה. היא התעגלה מעט ונראתה בשלה ופורחת, והרבה יותר רגועה מכפי שזכרתי אותה.

"עכשיו אני שמנה וכבר לא תוכל לקחת אותי על הידיים." קנטרה אותי וברחה למטבח. בטי הופיעה לבושה שמלה חדשה בצבע אפרסקי רך שהלם את עורה השזוף. היא שלחה אותי לחדרנו המשותף כדי להחליף בגדים ולהתקלח, ונשארה בחדר האוכל כדי לעזור ליפה.

התקלחתי במהירות ולבשתי בגדים קלים ונקיים. החדר מצא חן בעיני מאוד, הוא היה גדול ומאוורר, טפטים כחולים עם ציורי צדפות ציפו את קירותיו, הים נשקף דרך חלון גדול עטור וילונות דקים שהתנפנפו ברוח, ושיח של יסמין ריחני הציץ לחדר ובישם את האוויר. במרכז עמדה מיטת פליז עם פיתוחים מוזהבים, מחופה אפיריון עטור מלמלה לבנה והסדינים היו כחולים בהירים, תואמים לצבע הטפטים.

ארוחת הערב הייתה פשוטה וטעימה. כל יומיים הייתה באה טבחית שבישלה אוכל טרי והבנות רק חיממו והגישו. אחרי האוכל הריצו אותי הילדים בכל רחבי הטירה, מראים לי את נפלאותיה. המבנה היה עתיק רק מבחוץ, מבפנים הוא שופץ והיה מודרני ונוח. במיוחד התלהבתי מחדר התצפית העגול שדרך חלונות הזכוכית הענקיים שלו נשקף נוף נהדר של הסביבה. סוף סוף תמו כל גינוני הנימוס והטקס, נאמרו ברכות שלום ולילה טוב וכולם הסתלקו. לחצתי בחום את ידו של יורי שחיבק אותי כאילו שכח את כל המילים הקשות שנאמרו בינינו כשנפרדנו בפעם הקודמת. קבענו להיפגש בבוקר בחוף והלכנו לישון.

הלילה היווה תפאורה מושלמת לליל אהבים רומנטי. הכל היה בדיוק במקום - רחש הגלים, ריח היסמין, כותונת הלילה החדשה של בטי, נצנוץ הכוכבים מבעד לחלון הפתוח - הכל חוץ מהזין שלי.

שום דבר לא עזר, זה פשוט לא הלך. שכבתי לצידה של בטי הערומה וגנחתי מתסכול. היא אמרה את כל הדברים הנכונים וזה הרגיז אותי עוד יותר. "זה לא נורא מקס. אתה עייף ומתוח והמכתב שהשארתי לך הרגיז אותך." היא הניחה את ראשה על כתפי, תרה אחרי עוד תירוצים שיסבירו את התקלה. "ידעתי שתשמח שיורי כאן. נכון שאשתו מתוקה? הוא קורא לה קרם שניט." סיפרה לי, וצחקקה, מנסה לשדר שהכל בסדר וזה לגמרי נורמאלי שגבר, שעד היום רצה כל הזמן לעשות איתה אהבה, שוכב עכשיו אדיש ומתעלם ממנה לגמרי.  

"איך את יכולה לצחוק ככה?" התרגזתי עליה, "לא מפריע לך שאנחנו לא…"

בטי זזה הצידה והפכה אלי את גבה, "ידעתי שזה יגיע יום אחד." אמרה בקול רך, "אני מקווה שלפחות ניצלת את החופש ממני ובילית יפה עם אולגה פינסקר?"

"מה? על מה את מדברת? את לא מתכוונת לחזור לוויכוח ההוא מהסילבסטר, כבר התנצלתי על זה, בואי נעזוב את הנושא הזה בטי."

"בסדר." זרקה בטי ושתקה שתיקה רועמת שהחרישה את אזני.

"את חושבת שיש לי רומן עם אולגה?" לא יכולתי להניח לנושא, זה באמת היה טיפשי.

"או עם מישהי אחרת." ענתה מיד. "אחרת למה לא רצית לבוא איתי מהתחלה?"

"אני לא רציתי לבוא?" נדהמתי, "את לא רצית שאבוא." הזכרתי לה, למרות הרוח הקרירה המנשבת מבעד לחלון התחלתי להזיע.

"קשה להגיד שהתעקשת במיוחד. היה לי רושם שאתה ממש מרוצה שוויתרתי לך." נתנה לי בטי הדגמה של ההיגיון הנשי הנפתל.

"לעזאזל!" פלטתי והוספתי בשקט עוד כמה קללות עסיסיות יותר. הייתי בטוח שאני מתנהג באצילות נפש כשאני מניח לה לנפשה, והנה מתברר שהיא רצתה שאתווכח ואתעקש לבוא. איך יכולתי לדעת? איך יכול איזה גבר נורמאלי ושפוי להבין נשים?

משכתי אותה אלי וניסיתי שוב. הריח שלה, האהוב והמוכר, הגוף הזהוב והנדיב, הפנים היקרות, המתוקות, עיני הזהב המלוכסנות קמעה והגבות המתעקלות בעדינות שקמט של דאגה נחרץ ביניהן. זו בטי שלי, היקרה, המוכרת והאהובה, אמרתי לעצמי, אבל הראש הקטן והמטומטם שלי נותר שמוט אדיש, כאילו חיבקתי בובת פלסטיק ולא אישה יפה ואהובה.

היא דחפה אותי מעליה, "די, אחרי שלוש שנים יחד ברור שנמאסתי עליך. אני שמחה שבאת להיות עם הילדים, אבל ברור שאצלנו הכל נגמר." למרות שניסתה לשמור על קור רוח היא נשמעה כל כך אומללה עד שלא יכולתי לכעוס על השטויות שאמרה.

"אני אוהב אותך." הבטחתי לה כשאני לובש את מכנסי הקצרים ומעלה על עצמי חולצת טריקו קלה. "אני לא יודע מה קורה לי, אבל זה לא בגללך, זה בגללי." בטי משכה את הסדין על ראשה והפנתה אלי את גבה. מה עוד היא יכלה לעשות אחרי ששמעה את ההצהרה המטופשת הזו?

מצאתי בקבוק וודקה קרה במקפיא ובלי לטרוח לקחת כוס ירדתי לברכה וגמרתי את כולו. כבר מזמן לא שתיתי כל כך הרבה. "זה לא רעיון טוב לשתות ככה על שפת הברכה כשאתה לבד." אמר לי מיקי שהתגנב יחף מאחורי.

משכתי בכתפי ולגמתי עוד לגימה. הבקבוק כמעט נגמר, הצעתי אותו למיקי שסירב. "גמרתי עם כל הזבל הזה." אמר בשביעות רצון מעצבנת, "הגוף שלי הוא מקדש וכל זה, עברתי לאוכל בריא ובלי סמים ואלכוהול." בישר לי, וצנח לצידי.

"מזל טוב לך." ברכתי אותו ונתתי עוד לגימה.

"למה אתה לא יושב במטבח עם חיוך מאוזן לאוזן, מחסל איזה ארוחה לילית?" שאל מיקי בדאגה.

"כי, מיקי היקר, אין לי תיאבון ואין לי סיבה לחייך." אמרתי. הורדתי מעלי את הבגדים וקפצתי למים. זה היה רעיון טיפשי, הוודקה חיממה את גופי והמים היו קרים מאוד על עורי. אני יודע לשחות די טוב, אבל האלכוהול האט את תגובתי ולקח לי יותר מידי זמן לצוף חזרה מעל המים.

עד שעליתי לנשום מיקי כבר היה לצידי, בגדיו הרטובים נוטפים מים ועיניו הכחולות רחבות מבהלה.

"לך לכל הרוחות, רוסי שיכור ומטורף." גידף אותי באנגלית וגרר אותי החוצה. הוא מצא מגבת שהתייבשה על אחד מכיסאות הנוח ועטף אותי, מנגב את שערי ואת כתפי ומקלל נמרצות.

"די מיקי, תירגע. תוריד את הבגדים הרטובים ותתייבש." בקשתי ממנו. הוא פשט את בגדיו והתנגב במגבת שלי בעוד אני מתלבש. גמרתי את הוודקה מביט במיקי שסחט את בגדיו הרטובים, המגבת כרוכה בצניעות על מותניו. "בוא נסתלק מכאן, אני מת מקור." רטן.

"אתה לך, אני אשאר עוד קצת." אמרתי. רציתי להיות לבד, לחשוב על החיים שלי, אולי לרחם על עצמי קצת, אבל מיקי סירב לעזוב אותי.

"אתה שתוי מידי, אסור לך להיות לבד." אמר בתוקף. לא עזרו מחאותיי שאני בכלל לא שתוי. הוא נדבק אלי כמו קרצייה, מתעקש לשמור עלי.

זה בהחלט היה מיקי שונה מהמיקי שהכרתי פעם. הכרחתי אותו ללבוש את החולצה שלי וחזרתי איתו לחדר שלו. הוא ישן בחדר שנקרא חדר הציד, חדר חמוד עם טפט מצויר סוסים וכלבים רודפים אחרי שועלים.

מיקי התיישב על המיטה ורעד קצת. "מה קורה עם בטי?" שאל בדאגה. בוחן את פני, מחבק את עצמו בזרועותיו. אולי הוא רצה שאחמם אותו? הייתי מספיק שיכור כדי לנסות להסביר לו דבר שלא הבנתי בעצמי. התיישבתי לצידו וניסיתי לספר לו מה לא קרה איתי ועם בטי.

הוא חיבק אותי, "בחייך מקס, זה קורה לכל אחד לפעמים."

"אני יודע." אמרתי, "אבל זה לא קרה לי אף פעם עם בטי. בדרך כלל מספיק שאני רק חושב עליה ואני כבר…" ואז נזכרתי מתי זה כן קרה לי קודם ולמה והכל נעשה לי ברור.

"אחד אפס לטובת פרויד הזקן ותת ההכרה שלו." אמרתי למיקי. הוא הבין מיד את כוונתי.

"אתה מרגיש אשם ובגלל זה אתה לא מסוגל להעמיד אותו." אמר בפשטות, "כמו אז, אחרי קפריסין."

"נכון." הסכמתי וכבשתי את פני בידי.

מיקי ליטף את גבי, דחפתי אותו מעלי, "עזוב אותי, אני חייב לחזור למיטה שלי, הילדים… לפחות בשבילם אני חייב להמשיך עם ההצגה הזו. בטי צדקה כשרצתה להתגרש ממני. אני חרא של בעל וגם נעשיתי הומו. לא סתם רומן בחר אותי, הוא מיד ראה מי אני." הידקתי את כפותי אל מצחי, רקותיי פעמו בכאב, הייתי נורא אומלל ושתוי.

מיקי צחק ממני, "בחייך מקס, אני מכיר אותך כבר די הרבה שנים, אתה אידיוט מטורף, אבל לא הומו."

"כבר אין לי מושג מי אני מיקי, תשתוק כבר ותחזיר לי את החולצה שלי."

הוא פשט את חולצתי והושיט לי אותה. אחר כך הוציא דף נייר ממגרת השולחן וצייר עליו קו שבקצהו האחד רשם הומואים ובקצה השני רשם סטרייטים.

"זה לא שיש מצד אחד הומואים ומצד שני סטרייטים." הסביר לי, "הנטייה המינית של כל אחד היא תערובת של חינוך, התניה וביולוגיה. רוב האנשים יכולים לתפקד גם ככה וגם ככה. תלוי איך מחנכים אותם ואיך הם תופסים את עצמם. אתה לא הומו מקס, אבל קבלת חינוך מאוד שמרני ומאצ'ואיסטי שגורם לך להרגיש אשם אם אתה נהנה עם גבר. זה שאתה מאוהב בבטי רק מסבך את העסק. אין לך שום סיבה להרגיש מוטרד, אנחנו חברים ותיקים שמרגישים נוח אחד עם השני ולכן זה קרה. תגיד לבטי שהיית בודד ואני ניצלתי את זה. אני בטוח שהיא לא תתרגש אחרי הכל גם היא…" ואז הוא התחרט וסתם את פיו והמשיך לשתוק למרות כל הפצרותיי שיסביר לי למה הוא מתכוון. "אתה שתוי, לך לישון." אמר בחיבה וכיבה את האור.

חזרתי לבטי שישנה מקופלת סביב הכרית וחרקה בשיניה - סימן מובהק למתח ולאומללות.

נשכבתי מאחוריה וחיבקתי את גבה. מתוך שינה היא הצמידה את אחוריה אל בטני, ולרגע זה היה כמו פעם, כשעוד ידעתי מי אני וידעתי שאני ובטי מאוהבים ומאושרים. נרדמתי בסופו של דבר למרות כל המחשבות המטורפות שהציקו לי, וקמתי למחרת רק אחרי שמאור זינק עלי מעמיד פנים שהוא אינדיאני.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...