זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק עג'

בגידה

המשכנו בוויכוח רק למחרת. ישבנו בחוץ ושתינו בירה ומיקי שב להציק לי, מתוגבר בואניה ובלירז. כולם, כולל מנגו, קבלו את מיקי בהתלהבות עצומה. להפתעתי לירז זכר אותו מיד ואפילו נתן לו נשיקה. גם אולג חייך לעברו ולחץ את ידו כמו מבוגר.

מיקי התפעל כמה לירז ואולג גבהו והתבגרו וחלק מחמאות כנות לללי שנעשתה גברת צעירה ויפה. בגיל שמונה ללי הייתה אישה קטנה עם שיער זהוב מתולתל, מתגנדרת בשמלות יפות ומשיגה תמיד את שלה בעזרת חנחונים וחיוכים. היא הודתה שאינה זוכרת את מיקי, אבל נישקה את לחיו והודתה לו בנימוס על בובות הברבי שהביא לה. למרבה הבושה הבנים פשוט חטפו בלי להגיד תודה את הקטר והקרונות שמיקי סחב כל הדרך מניו יורק ודהרו לחדר המשחקים שואניה סידר להם בקומת הקרקע כדי להפעיל את הצעצועים החדשים שלהם.

מיקי צחק ונראה מאושר ונינוח כאילו באמת היה הבן האובד שחזר הביתה אחרי נדודים בגולה הדוויה ולא פראייר שעזב את חיי השפע באמריקה, כדי לאכול קש עם כל היהודים במדינה המטורפת שלהם.

נפרדנו מפלד ומאדם שנסעו חזרה לתל אביב ולפני הפרידה אמר לי פלד שהוא מתנצל שהם קראו לי נאצי בצבא. "היית כל כך רציני ומפחיד." אמר, לופת בחזקה את ידי, "מיד ראינו שאתה החייל המקצועי היחיד שם, הפחדת אותנו עד מוות. לידך היינו סתם פישרים, אני לא מבין, למה לא הלכת לקורס קצינים?" משכתי בכתפי ושחררתי את ידי בעדינות, חש בעיניו של אדם קודחות את גבי.

"הייתי מבוהל יותר ממה שנראיתי פלד, וסליחה שטרטרתי אותך, חשבתי שעשית ממני צחוק."

"בחיים לא הייתי עושה ממך צחוק!" ענה לי בלהט שהפתיע אותי, "אבא שלי תמיד סיפר לי כמה שהוא סבל כשצחקו ממנו כשהיה עולה חדש. אני בחיים לא אעשה את זה לאף אחד."

הוא חיבק אותי פתאום בחזקה, "רק אחרי שראיתי אותך במקלחת הבנתי שאני נמשך לגברים." הפתיע אותי בווידוי שלחש לאוזני וצחק כשראה את פרצופו הזועף של אדם. הם הסתלקו ואני ומיקי הלכנו לפרק את החפצים שלו בדירה של ורד.

"אז החלטת להישאר כאן." שאל ואניה שסחב את הארגז הכבד בקלילות, "אתה בטוח מיקי? הולך להיות קשה מאוד בארץ."

"כן, כן, אני יודע, והכל בגלל שברחנו מלבנון." הצטחק מיקי, "אמונה נראית נפלא." שינה את הנושא, "וגם אתה נראה נהדר ואניה, שומר על כושר, מה?" הוא חבט על בטנו השטוחה של ואניה שבאמת שמר על כושר והצליח לא להשמין למרות כל הבירות ששתה וכמויות האוכל הענקיות שזלל.

"אתה בטוח שזה מספיק לך? מה עם שאר הארגזים?" שאלתי כשמיקי שלף מהארגז את תכולתו, קצת בגדים, שמיכות, קצת כלים למטבח, טלוויזיה קטנה ווידאו.

"איפה נשים את המערכת והמחשב?" שאלתי, מביט סביבי, הסלון היה ממש קטן וגם חדר השינה היה זעיר. כל הבית הזה היה גמדי. "אני לא צריך את המערכת והמחשב." אמר מיקי "זהו, יש לי כבר מספיק חפצים. אני לא צריך יותר כלום." החלפתי מבטים עם ואניה. מיקי באמת השתנה.

"אבל…" ניסיתי למחות. בשאר הארגזים היו עוד המון ספרים ותמונות וכל מיני צעצועים אלקטרונים. ומה עם הפוף הענקי שהוא כל כך אהב להתרווח עליו?

הוא משך בכתפיו, "זה מספיק, תאמין לי, גם מה שיש פה זה יותר מידי."

ריהוט הדירה כלל ספה, כורסא תואמת עם הדום לא תואם. שולחן סלוני שנח על מחצלת קש, וכמה מדפים לספרים, גם חדר השינה לא היה מרשים במיוחד - מיטה פשוטה ממתכת, ארון בגדים וכיסא עץ נטול משענת ששימש כשולחן לילה. בקבוק יין שהוסב למנורה סיפק תאורה.

ואניה שלף טלפון שקוף מהארגז, "איזה טלפון מדליק." התפעלה ללי ומיד נתן לה מיקי את הטלפון וקיבל ממנה בתמורה טלפון סטנדרטי של בזק ונשיקה על הלחי.

ברגע שחיברנו את הטלפון הוא צלצל. "נו תענה." אמר לי מיקי, מביט בי בפליאה. מאז שבטי עזבה לא עניתי לטלפון מחשש שהיא תהיה על הקו. החלטתי שאם היא רוצה הפסקה ממני זו תהיה הפסקה אמיתית. בלי דיבורים, בלי מכתבים, בלי דרישות שלום. דממת אלחוט מוחלטת. אני יודע, זה תינוקי, הענשתי יותר את עצמי מאשר אותה, אבל חששתי שאם אשמע את קולה בטלפון אתחיל לבכות ולהתחנן לפניה שתחזור. אחרי שהיא הלכה נשאר לי רק הכבוד העצמי שלי.

זה היה אבא ששוב הציק לי למה אני לא לוקח חופש מהעבודה ונוסע להיות עם בטי והילדים. הוא דיבר קצת עם מיקי שחייך ונראה מרוצה מאוד. כנראה שאבא שכח את החשדות שהתעוררו בו אחרי ליל השמפניה הוורודה והיה נחמד אל מיקי. "כן… כן, אני מבין." אמר מיקי לשפופרת, "אתה צודק ויטלי… אני בהחלט אנסה, אבל אתה מכיר אותו… אולי עדיף שהם ייקחו איזה הפסקה זה מזו… אני אדאג שהוא יאכל… כן, תן לי את המספר." הוא שלף עט וניר ורשם את המספר של בטי בסיציליה, "תודה ויטלי, גם אני שמח. בטח, תספר לגיא, מה אכפת לי? אני אקפוץ לביקור בקרוב, נשיקה לאניקה."

הוא הניח את השפופרת וחייך אל נמרוד שהציץ לחדר בביישנות. "הם לא נותנים לי לשחק עם הרכבת." אמר וניסה להציץ לתוך הארגז שכמעט והתרוקן. מיקי הרים אותו כדי שיוכל להביט פנימה, "אוי, אתה נורא כבד." נאנח.

נמרוד צחק, מרוצה כמו תמיד. "אני גדול כמו אבא." אמר בפשטות.

מיקי נתן לו משאית נהדרת עשויה פח, צבועה אדום וצהוב, עם מנוף וגלגלת ירוקים. כשהפעילו אותה היא עשתה רעש איום והאירה בפנסים. זה היה צעצוע נפלא שעורר בי חשק להיות שוב ילד. נמרוד הסכים איתי ופרץ החוצה בצעקות שמחה כדי להראות את הצעצוע החדש שלו לכולם.   

"מאיפה הדברים האלו?" התפלאתי. מיקי אהב לקנות מתנות והיה לו כשרון לבחור לכל אחד דבר שישמח אותו. אני קיבלתי סוודר נהדר מצמר רך וקליל בצבע אפור וזה של בטי היה בצבע ורוד, מעוטר פנינים לבנות קטנות. ידעתי שהיא תאהב אותו מאוד.

מיקי חייך. "בניו יורק היו המון מבצעים לכבוד הסתיו, פשוט לא יכולתי להתאפק." הודה. "אני הולך עכשיו לטלפן לבטי." אמר לי ותפס את זרועי כשקמתי כדי לצאת משם, "אני מבין שאתה פגוע בגללה, אבל היא לא עזבה אותך מקס. היא רק יצאה לחופש והיא עדיין אוהבת אותך ו…"

לא יכולתי יותר לשמוע והסתלקתי באמצע ההרצאה שלו. כבר אמרתי לעצמי את כל מה שהוא אמר לי לפחות עשר פעמים, אבל זה לא עזר, עדיין הרגשתי נטוש ובודד כמו יתום. שמיקי יעשה מה שהוא רוצה, הגיע הזמן לנקות את הבלגאן בבית. לירז כל כך שמח לראות אותי עושה משהו מועיל יותר מאשר סתם לשבת ולבהות בקירות, עד שהסכים לעזור ולנגב אבק. אחרי כמה דקות גם מיקי הצטרף. ביחד התגברנו על רוב הלכלוך והבית שוב נראה ראוי למגורי אדם. בערב חזר הילל עם שיר ושוב חילק מיקי מתנות וקיבל נשיקות.

כולם התפעלו כמה טוב הוא נראה ושמחו שחזר. מוזר שאיש לא טרח לשאול למה לא שמענו ממנו כלום ומה הוא עשה שם כל הזמן. השכבתי את לירז לישון והלכתי להתקלח. כשיצאתי חיכה לי מיקי בחדרי, יושב ישיבה מזרחית על המיטה שלי. גם הוא התרחץ, שערו הקצר היה לח והוא לבש מכנסים קצרים נקיים וחולצת טריקו. כרכתי את המגבת הלחה על מותני והתיישבתי לצידו.

זה הצחיק אותו, "נעשית ביישן." אמר והסיט את המגבת, בוחן בעניין את השינוי שעשה בי המוהל.

"למה?" שאל בפליאה. "למה, אחרי כל השנים האלו, הלכת ועשית את זה?"

עכשיו כבר לא היה טעם לשחק את הצנוע. העפתי את המגבת הלחה, נשכבתי על המיטה לצידו של מיקי וסיפרתי לו על הפשלה של המילניום. הוא הקשיב לי בשתיקה, ראשו מונח על הכרית של בטי, עיניו הכחולות נעוצות בי, מחליק מידי פעם על הצלקת בלחיי, או מלטף קלילות את כתפי. כשסיפרתי לו איך הייתי צריך לריב עם כל השיכורים המטומטמים האלו שרצו לתת לבטי טרמפ, צחק וחיבק אותי. "איך אתה מצליח תמיד להסתבך ככה, טמבל?"

סיפרתי לו על פרופסור עוגן סימון ואיך הוא התאהב באדם ששבר את ליבו. "נדמה לי שהפעם זה התור של אדם לסבול קצת." צחק מיקי, "הפלד הזה נראה לי טיפוס קשוח."

"לא צריך להיות קשוח כדי לשבור לבבות. אתה, עם כל העדינות שלך, די הכאבת לאדם, וגם לחאתם, ובטי…" כבשתי את פני בכרית. לא רציתי לדבר על בטי.

"עשית ברית כדי להעניש את עצמך בגלל שפישלת?" שאל מיקי וליטף את ראשי.

"אתה לא יודע למה עושים ברית מילה מיקי? זה כמו חתימה על חוזה."

"חוזה בינך לאלוהים ששונא אותך." מיקי היה מבודח מרצינותי.

"לא חוזה עם אלוהים." מחיתי. "עם בטי." כשביטאתי את זה בקול זה נשמע טיפשי והבנתי למה מיקי צוחק ממני, אבל מעולם לא פקפקתי בכך שעשיתי את הדבר הנכון. אפילו כשכאב לי מאוד ידעתי שצדקתי וככה זה צריך להיות. "מה דוקטור פאנוב אומר על זה?" חקר מיקי והפסיק לחייך.

"אני לא נפגש איתו יותר. הוא אמר שאני כבר בסדר. הוא ייעץ לי לכתוב מעין יומן, או מכתבים לחבר. כתבתי לך."

"באמת?" התרגש מיקי, "תראה לי."

הגשתי לו את המחברת שלי והוא דפדף בה מאוכזב, "אני לא יודע לקרוא רוסית." מחה.

"בעיה שלך." צחקתי, "ובאיזה שפה אתה היית כותב יומן?" 

מיקי הסכים שאי אפשר לכתוב מכתב אישי או יומן בשפה זרה, ואז נשכב על צידו כשפניו אלי והעביר יד קלילה על קו השיער שירד מטבורי אל חלצי.

"מיקי." מחיתי, "אל תעשה את זה, אני… לעזאזל! לא זיינתי כבר מעל שבועיים וזה לא הוגן…" נדמה לי שכבר ציינתי יותר מפעם אחת שאם יש מישהו יותר מטומטם ממני זה הזין שלי, שהתחיל להזדקף, בלי להתחשב בעובדה שזה רק מיקי עם השטויות הרגילות שלו.

"אבל בטי עזבה רק לפני ארבעה ימים." התפלא מיקי והמשיך ללטף אותי. לא הייתה לי ברירה, סיפרתי לו על הדיכאון של בטי. איך היא הסתובבה בבית כמו זומבי עם עיניים כבויות ואיך ניסיתי להעיר אותה ולהחזיר את המצב למה שהיה קודם.

מיקי התיישב ושוב לא ניסה לגעת בי. "אז צעקת שהאוכל לא טעים והבית לא נקי? איזה מטומטם אתה." הוא הפסיק להיות נחמד וחבט בי בכעס. "דביל!"

"פחדתי מיקי. כל כך פחדתי, רציתי שהכל יהיה כמו קודם והיא… היא…" שוב התחלתי לילל. מיקי חיבק אותי וליטף אותי, מבטיח לי באנגלית שהכל יהיה אולרייט, כמו שהאמריקאים תמיד אומרים בטלוויזיה כשהכל מתפרק ושום דבר לא בסדר.

"לא. הכל לא יהיה אולרייט!" צעקתי עליו, "היא עזבה! אכזבתי אותה שוב! נמאסתי עליה! היא הסתלקה!"

"לא נכון." מחה מיקי. "היא יצאה לחופש. היא בטח מבינה שהתנהגת ככה כי פחדת. די כבר, אל תבכה מקס, בבקשה, אתה מפחיד אותי. אנחנו ניסע לאיטליה ונחזיר אותה, אני אעזור לך."

התחבקנו כמו ילדים מבוהלים ומיקי ליטף אותי ודיבר אלי בעדינות עד שנרגעתי. "תספר לי מה עשית באמריקה?" בקשתי. הוא הניח את ראשו על כתפי ואת כף ידו החמה על חזי. זה היה נעים. הרגשתי איך מגע גופו החם מפשיר את הקרח שהצטבר סביב ליבי.

"אני מבקש סליחה שלא התקשרתי, הייתי… לא יכולתי…" הוא נאנח. "אחרי שאשפזנו את אבא הייתי נורא אומלל ומסטול רוב הזמן. פגשתי במקרה מכיר משותף שלי ושל ג'פרי והתברר שהוא גר בהוסטל לא רחוק מהמוסד של אבא. נפגשנו והוא שמח לראות אותי. לא יכולתי להגיד לו שזה נגמר, שאני אדם אחר, לא הילדון התמים שהעריץ אותו." מיקי נאנח ושפשף את מצחו בכתפי, "אחרי כמה ימים רציתי להסתלק ואז הוא קיבל דלקת ריאות ואחר כך המצב התחיל להידרדר ו… זהו…" ידו החליקה מבטני אל בין ירכי והפעם לא דחפתי אותה הצידה. הסתובבתי והצמדתי את גופי לגופו. התחלנו להתמזמז, מתחבקים ומתנשקים עד שהוא דחף אותי ממנו ושאל אם אני מבין מה אני עושה. "תפסיק להיות אמריקאי כזה ותן לי קונדום." רטנתי בזעף.

הוא שלף קונדום, "רוסי משוגע שכמוך." אמר ברוך כשהגיש לו אותו. יותר לא דברנו למרות שאי אפשר להגיד שבחדר השינה שררה דממה. עשיתי לו כל מה שרומן עשה לי וגם יותר והוא נהנה מכל רגע. אחר כך שכבנו בשקט על הגב, מביטים בדממה בתקרה, רק זרועותינו נוגעות קלילות זו בזו.

"הלוואי ובטי הייתה איתנו." שבר מיקי את הדממה, "אני מרגיש כאילו אנחנו מרמים אותה. נספר לה הכל מחר?"

איזה טמבל. "בטח." אמרתי בלעג, "היא תהיה מאושרת לשמוע שבעלה והחבר ההומו שלה…" לא היה טעם להמשיך לדבר. חבל שלא הלכתי איתו להשתכר במקום להיכנס איתו למיטה. זרקתי את הקונדום המשומש לאסלה, הורדתי עליו את המים והתקלחתי.

מיקי הצטרף אלי, "אני אסבן לך את הגב." אמר, "ואם תהיה נחמד גם למטה מזה." למרות שחשתי גועל מעצמי לא יכולתי שלא לצחוק. מיקי הזה, איך הוא מצליח תמיד לגרום לדברים הכי גרועים להראות טוב יותר?

"אני לא נחמד מיקי. אף פעם לא הייתי ולא אהיה, הגיע הזמן שתשלים עם זה." אמרתי, אבל לא גירשתי אותו החוצה. מיקי סיבן אותי עם ספוג, מעסה את כתפי ועורפי. זה היה טוב, יותר מידי זמן חייתי בלי שמישהו יגע בי, הרחקתי מעלי את כולם, מסתגר מפני העולם כמו חיה פצועה. פתאום גיליתי שאני רעב למגע אנושי. הנחתי לו להחליק את ידו המסובנת בין פלחי ישבני, אחרי היד בא גם השאר והפעם היה זה הוא שחדר לתוכי, גורם לי לגנוח בהנאה. כשחזרנו למיטה, נקיים ויבשים פחות או יותר, נזכרתי שנסחפנו ולא השתמשנו בקונדום.

הוא כרך את זרועותיו סביבי, "מאז שנפגשתי עם ג'פרי נבדקתי כל שישה חודשים, ובחצי השנה האחרונה נבדקתי עוד פעמיים, רק ליתר ביטחון, למרות שבערך שנה לפני שהוא מת כבר לא היה לו כוח לעשות הרבה, גם לי לא."

שמעתי כל כך הרבה על הג'פרי הזה, ופתאום נודע לי שהוא מת. הזדעזעתי כאילו הכרתי אותו אישית. למה מיקי פלט את זה בצורה אגבית כזו? כאילו הוא סתם אחד, כאילו לא שכב ובכה ימים תמימים מרוב עצב כשג'פרי עזב אותו.

"למה לא אמרת כלום?" ניסיתי להבין.

מיקי משך בכתפיו, "הוא היה חולה מאוד בערך שנה ואחר כך הוא מת." פלט באדישות. הקשיחות בקולו סגרה כל פתח לעוד שאלות וחקירות בנושא. "נשארתי שם עוד כמה חודשים והמשכתי לעזור בהוספיס ולהיות מעורב בקהילה." המשיך מיקי בסיפורו, "חוץ מזה הייתי חייב לחכות עד שהבן שלי ייוולד."

הוא צחק למראה הבעתי ההמומה, "זה לא כזה סיפור גדול, בעיירה הזו שג'פרי גר בה יש קהילה גדולה של הומואים ולסביות. הם אוהבים לגור בקבוצות, כמו דתיים. פגשתי זוג לסביות נורא נחמדות שרצו ילד, ורצו שהוא יבוא מגבר שהן מכירות ו... אה…" הוא נע בחוסר נוחות, "נעשה קריר, אולי ניקח עוד שמיכה?" ניסה כדרכו להתחמק מהנושא המביך.

נשכבתי עליו ולחצתי אותו למזרן, "מה אתה לא מספר לי מיקי?"

הוא הסמיק והתפתל, אבל בסוף נכנע. "הן רצו לעשות את זה בדרך הטבעית, זאת אומרת… אני ומליסה… אתה יודע… וג'ואי… זאת אומרת, גם היא הייתה שם ו… טוב, ככה זה היה, פחות או יותר." סיים את גמגומיו, משתמט מעיני.

"אני לא מאמין, איזה בזבוז, הגשמת את הפנטזיה של כל גבר, היית במיטה עם שתי נשים ובזבזת את זה על לסביות שרק רצו תינוק." התחלתי לצחוק.

מיקי התעצבן וניער אותי מעליו. "זה לא מצחיק מקס, הן בחורות מאוד נחמדות ומליסה נראית די טוב, אם אתה אוהב אותן שחורות ושמנמנות, אבל החברה שלה, ג'ואי, בנויה כמו נהג משאית חובב בירה, וגם מריחה בהתאם. כדי לגמור הייתי חייב לחשוב עליך ועל בטי."

"אז לא נהנית בכלל?" התאכזבתי בשם כל הגברים.

"לא לעזאזל, ג'ואי לא נתנה לי לגעת למליסה בשדיים ולא לרדת לה. הרגשתי כמו איזה ויברטור. איך זה שלך לא הפריע שאני ובטי…" הוא שוב הסמיק והשתתק מתכרבל לצידי, "אתם מדברים לפעמים על מה שעשינו לפני שנסעתי?"

"לא. אתה יודע איך בטי, וכשיש ילדים אתה עייף כל הזמן, יש כל כך הרבה דברים להספיק ולעשות והילדים תמיד בוכים ברגע הלא מתאים. רק עכשיו הם התחילו להיות קצת פחות נודניקים והמצב קצת השתפר ואז הייתי חייב להרוס הכל…"

מיקי ליטף אותי, מהדק את גופי אל גופו. "הכל יהיה בסדר." חזר על המנטרה שלו, "בגדת בה עם אחרות?"

"בטח שלא, אל תהיה טמבל." מחיתי, נעלב, כאילו מה שעשינו לא מזמן לא נחשב לבגידה.

"אז אל תדאג בקשר לקונדום." הוא פיהק. "בוא נישן, מחר יש לנו מטוס לתפוס."

"עוד לא אמרתי שאני נוסע." חזרתי לסורי, "בטי לא רוצה שאני אבוא. היא לא אמרה לך את זה?"

"לא. היא בקשה שאני אשכנע אותך לבוא בכל דרך אפשרית, כולל סחיטה ואיומים, יש לה הפתעה נהדרת בשבילך." 

"אני שונא הפתעות."

"שטויות, מההפתעה הזו תהנה ועכשיו שתוק ותישן." מיקי חיבק את הכרית שלו, דחף את רגליו בין רגלי ונרדם. 

ניסיתי לחשוב על התגובה של בטי למראה שנינו, שוכבים עירומים על המיטה הזוגית שלי ושלה והחלטתי שמה שהיא לא תדע לא יפגע בה. ניסע לאיטליה, אני אתפייס איתה, נהנה מחופש נעים ונחזור הביתה עליזים ורגועים. הכל יהיה אולרייט, אמרתי לעצמי בתקווה להידבק קצת מהאופטימיות של מיקי ונרדמתי. 

אני לא בן אדם ספונטאני, לנסוע לחוץ לארץ בשבילי זה דבר שדורש תכנון קפדני ומחשבה מעמיקה, אבל הפעם נסחפתי בלי לחשוב, מחליק מסוחרר מרגע לרגע, עד שמצאתי את עצמי עומד בשעת בוקר מאוחרת בשדה התעופה של פלרמו, עיר הבירה של סיציליה, ממתין לאיזה פייר שהיה אמור להגיע עם שלט הנושא את שמי ולקחת אותי ואת מיקי לווילה השכורה של משפחת טולדנו.

קשה להאמין שרק לפני כמה שעות עוד דיברתי עם צבי, מקווה עד הרגע האחרון שהוא יצעק עלי שמה פתאום אני מסתלק ועוזב אותו בלי אתראה של לפחות שבוע מראש. זה לא קרה, הוא שמח מאוד על נסיעתי ועוד הגדיל לעשות ונתן לי כתובות של מסעדות ומוזיאונים נהדרים בפלרמו, שאני חייב לקחת אליהם את בטי. גם לירז אכזב אותי. הוא סירב לנסוע איתי בגלל שבעוד יומיים יש תחרות כדור רגל חשובה מאוד שעליו להשתתף בה, אבל עודד אותי לנסוע ולבלות עם בטי. ואניה ואמונה הבטיחו לטפל בבית ובכלב וכמובן גם בילד, ונראו כאילו רווח להם שאני יוצא להם סוף סוף מהחיים.

"נדמה לי שכולם שמחים להיפטר ממני." התלוננתי באוזניו של מיקי שהתרווח במושבו, מציץ משועמם על הים התיכון שגעש תחתינו.

"ממש לא, הם פשוט דאגו לך." פייס אותי, "הסתובבת כמו כלב שהלך לאיבוד וחיית מבירה ומלחמניות. הם פחדו שתמות מאפיסת כוחות. סבא שלך נישק אותי כשסיפרתי לו ששכנעתי אותך לנסוע. אף אחד לא מבין מה בדיוק קרה לך ולבטי. במקום לשמוח שהיא ניצלה בנס אתם מסתובבים אומללים ובקושי מדברים אחד עם השני." הוא הניח יד על ברכי, בוחן את פני, "נו, די כבר עם הפרצוף החמוץ הזה, תביא חיוך." ביקש.

ניסיתי לחייך, אבל זה לא יצא מוצלח במיוחד, הייתי מתוח מידי. ידעתי שמה שאני הולך להגיד לא נשמע טוב, אבל לא יכולתי להתאפק. "בבקשה מיקי, אל תספר לבטי מה עשינו." ביקשתי ממנו והסמקתי.

"לך להזדיין!" ענה לי מיקי בזעף והפך אלי את גבו.

משום מה הוא לא קלט שהקטע שהיה לנו נחשב לבגידה בבטי ושהיא תיפגע כשתדע על זה. אולי צריך להיות נשוי כמה שנים כדי להבין דבר כזה? ואולי זה אחד מהבדלי המנטאליות בין הומואים לסטרייטים? "מיקי בבקשה, תבטיח לי." ניסיתי לגעת בו.

הוא חבט על ידי, "פאק אוף!" אמר בגסות וסירב לדבר איתי יותר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...