זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק עב'

בוכה לתוך החביתה שלי

מיקי חזר בערב יום שישי אחרי החגים. עברו שבועיים מאז סוכות ומאז קרו המון דברים, היו מהומות בשטחים, היה הלינץ בראמללה והיה האסון הפרטי שלנו, ההפלה של בטי. הסתבר שבזמן התקרית היא הייתה בהריון וגילתה את זה רק אחרי שאיבדה את התינוק. היא לא הייתה מסוגלת לספר לי על כך והניחה לאניקה שלקחה אותה למיון בזמן שהייתי בעבודה, לבשר לי את הבשורה המרה.

"לא בטוח שזה קרה בגלל התקיפה." אמרה לי אניקה חרש, מנסה להביט בעיני. התביישתי בדמעות שלי והסתכלתי הצידה, מניח לה ללטף את זרועי בעדינות. "לפעמים קורה שההיריון נפסק באופן ספונטאני, היא הייתה בהריון רק שבועיים, אולי שלושה. דברים כאלה קורים כל הזמן ובדרך כלל אפילו לא יודעים שזה קורה. זה לא נורא."

אבל זה כן היה נורא, לא בגלל אובדן ההיריון אלא בגלל ההשפעה הקשה שהיה לזה עליה. הדיכאון שכל כך פחדה ממנו נחת עליה, לא בגלל לידה אלא בגלל הפלה. מיקי נכנס בנחת למטבח שלנו, מתנהג כאילו יצא ממנו רק לפני רגע, וחייך אלי בחביבות. "בוקר טוב מקסי." אמר, מבזיק לעברי את חיוכו האלכסוני התחום בשתי גומות חן.

חוץ מהחיוך שנותר מוכר מיקי נראה שונה לגמרי מהילדון שעזב אותנו. השיער שלו היה קצוץ קצר, בלי אף תלתל אחד לרפואה, וגופו הצנום התמלא והתרחב. הוא נראה כאילו בילה את שלוש השנים האחרונות בעבודה גופנית קשה שהעלתה על גופו שרירים וגרמה לו להתבגר סוף סוף.

המשכתי לאכול את החביתה שלי, מסתפק בניד ראש קצר לעברו. עברו שלוש שנים בלי אף מילה ממנו. מה לעזאזל הוא חושב לעצמו כשהוא נכנס ככה לחיים שלי? רתחתי בשקט, ממשיך ללעוס למרות שהאוכל איבד את טעמו. שילך לעזאזל, חשבתי בזעם - שלא היה קשור לגמרי למיקי - נעלם ככה, בלי אף מילה וחוזר אחרי שלוש שנים, כאילו כלום.

"מה העניניים מקס?" שאל מיקי בשלווה והתיישב, מביט סביבו. הבית לא היה במיטבו, הכל נראה מוזנח והפוך, בעיקר המטבח.

"הכל בסדר." עניתי באותה שלווה אדישה, "נחמד שקפצת לבקר, מתי אתה עוזב?"

הוא התנשף כאילו חבטתי בו, "ככה." אמר חרש ועצם את עיניו לרגע, ואז קם, ניגש אלי ומשך אותי מכיסאי. "אני זקוק לחיבוק עכשיו!" אמר בהחלטיות וחיבק אותי בחזקה. הוא היה שרירי וחזק הרבה יותר מפעם, אבל עדיין לא היה לו את האינסטינקט הזה שהסמל בוזגלו כינה רצח בעיניים.

ניערתי אותו מעלי והרבצתי לו, מוציא עליו את כל הכעס שהצטבר בי מאז ראיתי את אשתי יורדת מהלינקולן החבולה, פניה מדממים וחולצתה קרועה. "זה שגידלת שרירים זה לא מספיק מיקי." אמרתי, מועך אותו לקיר, מכאיב לזרועו המסובבת מאחורי גבו, תכסיס שלמדתי מואניה. "חסר לך החלק החשוב הזה של הרצח בעיניים. אתה פשוט נחמד מידי מיקי." הוא קילל אותי באנגלית ובספרדית, קללות מלוכלכות כל כך שאני מעדיף לא להעלות אותן על הניר.

"אני מקווה שאתה לא מבין מה אתה אומר מיקי." סנטתי בו, "מתחשק לי לרחוץ לך את הפה בסבון."

"ובאותה הזדמנות כדאי שתתרחץ בעצמך, וגם תתגלח." ענה לי מיקי כגמולי וחיכך את פניו בפני שלא ידעו תגלחת מזה יומיים. דחפתי אותו מעלי בגסות והלכתי לסלון, מעמיד פנים שאני מביט מבעד לחלון. כאב לי נורא והיו לי דמעות בעיניים. פעם לא היה לי אכפת שמיקי יראה אותי ככה, אבל הוא נעדר זמן רב כל כך, ונראה שונה כל כך, הרגשתי שאני במחיצת זר ולא עם מיקי המוכר שלי.

הוא הלך אחרי וחיבק אותי מאחור, משעין את ראשו על עורפי. "עזוב אותי, אני מסריח." רטנתי בזעף, מסרב להסתובב. נעשיתי נורא בכיין בזמן האחרון ולא הייתי גאה בזה. אני משאיר את זה לגברים שמחוברים לצד הנשי שלהם.

מיקי סובב אותי אליו בכוח ובחן את פני. "אתה נראה כמו משהו שהחתול גרר הביתה." אמר, "איך בטי סובלת את זה ולמה הבית כל כך הפוך? איפה היא? מה עם הילדים שלכם? לאן נעלם לירז? ומי סילק את הבית של ואניה ואמונה ובנה במקומו ווילה מפוארת? ולמה לעזאזל אני מוצא אותך יושב לבד ביום שישי, בוכה לתוך החביתה שלך?"

"זה לא עניינך מיקי, עוף מכאן." עניתי בקול הכי אנטיפתי שלי והלכתי למקלחת. שטפתי את הפנים והתחלתי להתגלח. משתדל לא לחשוב איך מאור היה קופץ על האסלה ומשם לשיש, יושב לצידי כשפניו מרוחות בקצף גילוח, מציק לי בשאלות, מתכנן את ארוחת הבוקר שלו וסתם נהנה להיות איתי, מרוצה מזה שאנחנו ערים בזמן שכולם ישנים.

זה לא עבד. את הקצף מרחתי בעיניים עצומות, אבל אי אפשר להתגלח בלי להסתכל בראי, וכשראיתי את הפרצוף העלוב שלי, רזה וחיוור ומרושע למראה, פרצתי שוב בבכי. כבר לא היה אכפת לי מכלום, ישבתי על האסלה ובכיתי, מרחם על עצמי ועל בטי, ועל כל המסכנים שמתו ונפצעו ונפגעו בגלל מה שקוראים בישראל - המצב.

מיקי הישן היה נבהל לראות אותי ככה, אבל מיקי החדש התנהג כאילו נולד לפתור משברים כאלו. 

הוא גילח אותי במיומנות של מטפל מנוסה ואחר כך הפשיט אותי בזריזות וקילח אותי, מצליח להיות יסודי אבל צנוע. הוא נעשה כל כך דיסקרטי עד שאפילו לא שאל אותי איך זה שפתאום עשיתי ברית מילה, למרות ששמעתי את נשימתו נקטעת בתדהמה כשפשט את תחתוני.

אחר כך ניגב אותי והושיב אותי על כיסא בחדר השינה בעוד הוא מחליף את כלי המיטה המטונפים שלא החלפתי מאז שבטי נסעה. מוזר היה לראות אותו פורש בקפידה את הסדין האהוב על בטי - הירקרק עם ציורי הדגים - ומשכיב אותי על המיטה בעדינות, כאילו הייתי חולה. שכבתי בשקט, מתבונן במראה הלא יאמן של מיקי מחליף את הציפיות הישנות בציפיות תואמות לסדין, ופורש מעלי את השמיכה החומה והרכה שבה התכסינו תמיד אחרי החגים.

"איפה למדת לסדר כל כך יפה מיטות?" שאלתי בפליאה. מיקי היה תמיד כזה שלומפר, הוא אהב שהכל היה יפה ומסודר, אבל חיכה שמישהו יעשה את העבודה בשבילו. בעבר לא עלה בדעתו אף פעם שגם הוא יכול לסדר את המיטה, והנה, תראו אותו עכשיו.

"עבדתי בהוסטל של חולי איידס." הסביר והתיישב לצידי, "מתאים לך שיער ארוך."  אמר וליטף את ראשי בעדינות, ואז רכן ונישק אותי על הפה, נשיקה קלילה ועדינה שסימן שאלה בסופה. כנראה שהתשובה הייתה לא, כי הוא הזדקף והתיישב על המיטה לצידי, ממשיך להביט בי במבט מודאג.

"אתה בטח עייף מהטיסה." אמרתי וליטפתי את ידו בהתנצלות, מקווה שלא פגעתי בו.

"אני מטושטש לגמרי." ענה ונשכב לצידי באנחה, מתרפק עלי כמו ילד עייף, "אל תתרגז מקס." ביקש, מדבר חרש לתוך צווארי, "אבל נורא חשוב לי לדעת איפה בטי." ניסיתי לענות, אבל לא הצלחתי. המילים פשוט לא יצאו לי מהפה. "בסדר." אמר מיקי בעדינות, "אז איפה הלינקולן שלך?"

"ליד הבית." עניתי, "מכוסה בכיסוי שלה. היא… היא קצת חבולה… אני…" הדמעות שוב חנקו אותי. אם הייתי מתחיל לדבר הייתי מילל כמו נקבה היסטרית ולכן דחפתי את הראש לכרית וסתמתי את הפה.

מיקי ליטף אותי ברכות, נישק את כתפי הערומה, ויצא. הוא חזר אחרי חמש דקות בערך, לבן מבהלה, וצנח על המיטה לצידי. "אני מבקש ממך מקסים." אמר חרש באנגלית, "אני מתחנן, תספר לי בבקשה מה קרה? ראיתי את המכונית ו… אני חייב לדעת, אני מרגיש שקשה לך, אבל גם אני אוהב אותה ואני מוכרח לדעת אם היא עדיין חיה."

איזה סתום אני, הוא ראה את המכונית והסיק מכך שהייתה תאונת דרכים ובטי נפגעה. הפסקתי לרחם על עצמי והתחלתי לראות את המצב מנקודת מבטו של מיקי. בטח הפחדתי אותו עד מוות.

"בטי בסדר גמור מיקי, קצת פצועה, אבל לא נגרם שום נזק רציני. הרופאים בטוחים שבעוד כמה חודשים היא תוכל להיכנס שוב להריון." סיפרתי לו בקצרה על הטיול לקיבוץ עין שמר ואיך בטי הצליחה להימלט מצומת אום אל פאחם. אחרי היסוס קל סיפרתי לו גם על ההפלה, הוא הקשיב בשתיקה, עיניו הכחולות מתרחבות בפניו שהתמלאו ונעשו דומות מעט יותר לפניו של אחיו הבוגר.

"אז איפה היא עכשיו?" שאל כשגמרתי את סיפורי הקצר.

נתתי לו את המכתב והתמונה שבטי השאירה לי על שולחן המטבח. לפני שהם נסעו לירז צילם אותה ואת התאומים במצלמת הפולארואיד שלו, "כדי שלא נשכח איך הם נראים." אמר, דוחף את ריבוע הקרטון המבריק לידי ונמלט משם לפני שאבחין בדמעותיו.

בטי לא הסתלקה סתם ככה, היא בקשה ממני רשות, מסבירה שעליה לנוח מעט ולהתאושש, מקפידה לציין שאם אני מתנגד היא תדחה את הצעתה הנדיבה של יפה לבוא לביקור של כמה ימים בווילה ששכרה בסיציליה. היא גם הזכירה כבדרך אגב שדוד כנראה לא יהיה שם כי עליו לעבוד, והיא ואחותה עם התינוקות יבלו את הזמן במנוחה ובטיולים על שפת הים.

גם אמונה הוזמנה אך היא דחתה את ההזמנה, מתרצת את הסירוב בהיותה בחודש השישי להריון. ידעתי שזה היה סתם תירוץ, היא הייתה אמנם הרה עם תאומות, אבל מצבה הבריאותי היה מצוין. היא העדיפה לוותר על חופשה בחו"ל כדי לא להשאיר את ואניה לבד, קשה להגיד שהוא התעקש לשכנע אותה לנסוע.

לא יכולתי לסרב לבטי. ברור היה שהיא זקוקה לחופשה, היא לא הצליחה לישון אפילו לילה אחד בשקט מאז האירוע והיו עיגולים שחורים סביב עיני הזהב היפות שלה.

מה שלא היה ברור לי הוא מדוע סירבה להצעתי לבוא יחד איתה. הגיעו לי כמה ימי חופש וצבי היה יכול להסתדר בלעדי, אבל בטי רק הנידה את ראשה לאות לא בלי לתת לי, לפחות מתוך נימוס, סיבה לסירובה. היא יכלה לדוגמא להגיד שלירז לא יכול להפסיד לימודים וצריך שמישהו יישאר איתו, או להמציא איזה תירוץ אחר, אבל היא אפילו לא ניסתה. זו אשמתי, הרי תמיד אמרתי לה שהיא שקרנית איומה, אז עכשיו קבלתי את האמת ישר בפרצוף – היא לא רצתה אותי יותר. זה שהאמת הגיעה כתובה בכתב ידה היפה על דף ניר מקושט חתלתולים ורודים, זו הבעיה שלי. 

 

מקס היקר,

לא רציתי שתבוא איתי כי רציתי להיות לבד. אני יודעת שאתה שונא את זה, אבל האירוע בצומת גרם לי לזעזוע עמוק. פתאום הבנתי עד כמה החיים שלי נעשו מוגבלים בגללך. כל מה שיכולתי לחשוב עליו במשך כל האירוע היה שאתה תאשים אותי בגלל המכונית שנפגעה, ושאם יקרה משהו לילדים אתה אף פעם לא תסלח לי ואני יודעת שאתה מאשים אותי בגלל הצורה שבה ניצלתי את הגוף שלי כדי להסיח את דעתו של הטיפוס הזה שניסה לתקוף אותי.

אני מבלה חלק גדול מזמני בניסיון לרצות אותך. קלטתי את זה כשמצאתי את עצמי עומדת ומכינה קישואים ממולאים בגלל שזה מה שביקשת ממני, למרות שהרגשתי איום ונורא. (לא פלא, אחרי כל הדם שאבדתי וכל שעות השינה שהחסרתי). יש לך מושג כמה עבודה זה הממולאים המחורבנים האלו? מה היה קורה לך אם כמה ימים היית אוכל שניצלים קנויים או כריכים? ולהתלונן על הבלגן בבית יומיים אחרי שעברתי הפלה? זה באמת לא היה לעניין מקס.

מאז שזה קרה אני סובלת מסיוטים איומים, אבל אתה פסקת שכדורי השינה, שהרופא סיפק לי במרשם חוקי לגמרי, ממכרים, ולכן, בעוד אתה ישן בשלווה אני יושבת בשקט בסלון, בוהה בטלוויזיה ובוכה בשקט כדי שלא תשמע ותכעס עלי.

האמת היא, מקס היקר, שכל זמן שאני בריאה ומתפקדת הכל בסדר אתנו, אבל ברגע שאני נחלשת ונזקקת לעזרתך אני לבד. אתה לא מהסס להישען עלי, לשפוך את לבך לפני, ולספר לי על כל בעיותיך ולבטיך, מצפה שאהיה לך אם ואחות, וזה בנוסף להיותי מבשלת, מזכירה, מנקה ואם לילדיך, אבל כשאני זקוקה לעזרתך אתה נעלם.

עייפתי מזה, אני זקוקה לשותף שיעניק לי תמיכה, לא לעוד ילד. אתה זוכר את היום שחזרתי הביתה ושרפתי את ידי בטוסטר? צעקת עלי והתעצבנת שאני מגושמת וכך, במקום לספר לך למה אני כל כך נסערת (יורי ניסה לנשק אותי והכיתי אותו בסרגל), שתקתי וחיכיתי שתירדם כדי לבכות בשקט, מפני שאתה שונא נשים בכייניות.

כשמיקי היה איתנו יכולתי לדבר איתו ולהתבכיין לפניו, הוא תמיד קיבל אותי כמו שאני ולא נבהל כשגיליתי חולשה והתנהגתי כמו סתם אישה רגילה ולא כמו איזה סופרוומן, כמו שאתה מצפה ממני. מיקי השיג לעצמו חיים משלו ואני ואתה… טוב אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת, מפני שלמרות כל הבעיות אני עדיין מאוד אוהבת אותך.

אני אחזור בקרוב ועד אז אני מקווה שתישן טוב ולא תשתה יותר מידי, לפחות לא ליד לירז.

 

באהבה בטי

 

 מיקי קרא את המכתב פעמיים לפחות ואז קיפל אותו בזהירות ונאנח. "התאומים מקסימים." אמר ובחן שוב את התמונה, "הילדה יפיפייה ומאור נראה כמו מיניאטורה של סבא שלך. מה שלומו?"

"מצוין, הוא עוד יקבור את כולנו." עניתי, "אם הוא יראה את המכתב הזה הוא שוב יכה אותי, ואבא יעזור לו. דרך אגב בטי הייתה עדינה מידי ועברה בשתיקה על הפדיחה של המילניום, ועל עוד המון נבזויות שעשיתי. היא הייתה צריכה לעזוב אותי מזמן, אני כזה אפס מיקי."

הוא חיבק אותי, ממלמל מילות הרגעה חסרות משמעות באנגלית, ופתאום הג'ט לג הכריע אותו והוא התרפה בזרועותיי ופשוט נרדם. 

כשבטי לא הייתה התרחקתי מהמיטה הזוגית הריקה שלנו. בדרך כלל ישנתי בחדר של לירז או התמוטטתי על הספה, אבל איכשהו, עם מיקי הנושם בשלווה לצידי, זה נראה הגיוני מאוד לעטוף אותו בשמיכה ולהירדם לצידו.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, שעה איומה להיות בה ער. לירז שוב ישן אצל אולג, מאז שבטי נסעה הוא השתדל להתרחק ממני. לא האשמתי אותו, הייתי חברה גרועה מאוד בזמן האחרון. אחרי שבטי עזבה הוא סיפר לי שדיבר קצת עם סייף בזמן שנסעו יחד בג'יפ ושאל אותו אם הוא אבא שלו. סייף, שיהיה לי בריא, ענה לו מיד, "לא! מקס אבא שלך, אני רק הייתי בחדר כשאימא שלך נכנסה להריון."

לירז התבייש להמשיך לשאול, וסייף העדיף לא להרחיב יותר בנושא וככה הם שתקו כל הדרך הביתה. הסברתי לו שוב שסייף אהב את ורד ולא ידע שהיא בהריון כשעזב אותה וחיבקתי אותו, מבטיח לו שאני תמיד אוהב אותו. אני מקווה שזה הרגיע אותו.

התעוררתי בקפיצה מבוהלת, מזיע ומתנשם. שוב הייתי בחדר המתים הצבאי, סוקר את הפנים המתות של החיילים שלי שצעקו אלי בלי קול שנכשלתי בתפקידי והם מתו באשמתי. 

מיקי רטן מתוך שינה ומשך אותי אליו, לוחץ את זקפתו אל אחורי. "די מיקי תפסיק." אמרתי בלחש תקיף.

זה כבר העיר אותו, הוא התיישב מבוהל, "מה קרה? איפה אני?" שאל באנגלית.

הדלקתי את האור והוא מצמץ וגנח, "מה שעה? שיט! שלוש לפנות בוקר, מה קרה לך? אתה מזיע? יש לך סיוטים? תראה, נרדמתי עם בגדים."

הוא קם והתחיל להתפשט, הסתבך עם המכנסים ונפל על הרצפה. הושבתי אותו על המיטה ובעוד אני פושט מעליו את מכנסיו נפתחה הדלת ואדם צץ בפתח, מאחורי גבו הבחנתי בעוד גבר שהציץ בנו בסקרנות והיה מה לראות - אני עירום, כורע על ברכי לפני מיקי, שכבר פשט את חולצתו, נאבק במכנסים שעדיין התעקשו להסתבך בכפות רגליו.

"הופה מקס, לא לקח לך הרבה זמן…" התחיל להגיד בעליצות מרושעת ואז מיקי הזדקף והביט בו. אדם נרתע מופתע, השתתק לרגע ושב לדבר. "אני לא מאמין? מיקי? מאיפה צצת? אתה ומקס? לא הייתי מאמין ש…"

"אולי תסתום כבר?" התפרצתי, "מה אתה עושה כאן בכלל?"

"אני גר כאן." ענה לי בחוצפה. התיישב ליד מיקי וחיבק את כתפיו.

"שמענו רעש וחשבנו שכדאי לבדוק מה קורה." התנצל הגבר שעמד עד כה בשקט בפתח, היה משהו מוכר בקולו של האיש הזה. החלפנו מבטים, איפה לעזאזל ראיתי אותו?

"מה שלומך סמל פרידמן?" שאל האלמוני, ואז נפל לי האסימון.

"פלד, מה שלומך? מה נשמע?" אמרתי בחביבות ולחצתי את ידו בחום. בחיים לא הייתי מנחש שהוא הומו.

"אני רואה שבכל זאת הלכת ועשית ברית מילה." אמר פלד וחייך אלי, סוקר בנחת את גופי.

"מאיפה אתם מכירים?" נדהם אדם.

"מגולני." עניתי. נהנה לראות פעם אחת את אדם נותר חסר מילים.

פלד פרץ בצחוק, "בוא ילד." אמר לאדם, "הם מסתדרים יפה בלעדינו, בוא למיטה." והוא הניח יד שעירה ושזופה על כתפו של אדם וניסה למשוך אותו החוצה.

אדם דחף אותו מעליו בזעף, "שתוק טיפש, זה גיסי. תמיד ידעתי שאתה הומו נאצי." רשף לעברי בזעם.

"אל תדבר שטויות אדם." אמר מיקי בקול עייף. "מקס סתם סטרייט משעמם ואתה יודע את זה. עופו מכאן, אני רוצה לישון."

"אני דווקא רעב." נזכרתי פתאום.

לבשתי מכנסיים קצרים ומיקי דחף לידי חולצה. "תלבש, קריר הלילה." אמר לי, "אני רק מתקלח ובא." הוא לקח מהארון שלי טרנינג והלך למקלחת. וככה יצא שבשלוש לפנות בוקר ישבנו ארבעתנו במטבח המוזנח ואכלנו חביתות.

"רק רגע, אני רוצה להבין." אמר פלד המשועשע "אתה נשוי לאחותו הגדולה של אדם והאחות השנייה שלו נשואה לבחור שעובד אתך והם גרים בבית הסמוך?"

"כן." עניתי ולגמתי מהחלב הקר. היה נורא טעים, מאז שבטי עזבה לא אכלתי כמו בן אדם.

"ואיך אתה הגעת לכאן פלד?" הוא חייך אל אדם שזלל גלידה ישר מהחבילה והזעיף פנים כמו ילדונת מפונקת.

"פגשתי את החמוד הזה במסיבה לפני כמה שבועות ורדפתי אחריו מאז." מדושן עונג הוא ליטף את ראשו של אדם כאילו היה מלטף כלבלב, לתדהמתי אדם נראה כאילו הוא נהנה מהיחס הזה כלפיו.

החלפתי מבט עם מיקי, "תקשיב לי פלד." אמר מיקי ולקח מאדם את הכפית שלו, ממלא את פיו בגלידה, "אדם לא חמוד, הוא רק נראה כזה, אני מדבר מניסיון. כדאי שתזהר." הוא בלע את הגלידה והחזיר לאדם את הכפית.

לרגע לטשו שני הגברים מבטים זה בזה מעל לראשו של אדם שרווה נחת מהמצב המתוח שנוצר בגללו. הייתי יכול להכות אותו בגלל זה, תמיד הוא הצליח לסכסך ככה בין בני אדם, אם כי מצד שני, גם מיקי לא היה ממש קדוש. הרגע המתוח התפוגג לאיטו, כדרכם של רגעים כאלו, ופלד החליט להניח לנושא ועבר כעת להתפעל מתופעת התאומים במשפחת מינץ.

"גם בטי וגם אתה תאומים?" שאל את אדם, "ועכשיו גם לאחותך עומדות להיוולד תאומות, מדליק!"

"גם לי ולבטי יש תאומים." אמרתי ופתאום נורא התגעגעתי אליהם וכמו כל אבא מצוי הוצאתי אלבומי תמונות והראיתי את התמונות של הילדים.

שקענו באלבום שבטי הקפידה לסדר לפי תאריכים, מוסיפה כתובות משעשעות ליד כל תמונה. סיפרתי למיקי על חאתם שמצא את אהבת חייו במספרה בניו יורק וחי שם באושר ובעושר, על מותה של בבושקה, ואפילו על הביקור המפחיד של סולק.

בטי הכניסה את התמונה שלי ושל רומן לאלבום המשפחתי שלנו ומתחת רשמה רק את התאריך. את מסגרת הדולפינים היא השאירה אצל אבא ושמה בה תמונה מוצלחת במיוחד של ליאתי שלני צילמה ביום ההולדת של התאומים.

הכנסתי לאלבום את התמונה שבטי השאירה לי והחלקתי עליה באצבעותיי כדי לישר את קפלי הניר השקוף שהצמיד אותה לקרטון. על מי אני עובד? אני שבר כלי בלעדיה. הבטתי שוב בתמונה, התאומים ישבו על ברכיה, מסתירים את פניה שהיו עדיין פצועות מהזכוכית השבורה, ראו רק את עיני הזהב שלה ואת גבותיה היפות. היה חתך עמוק מעל גבתה הימנית, ואולי תישאר שם צלקת, אמר הרופא. בינתיים הסביר אדם לפלד איך בטי נפצעה ואיפה היא עכשיו.

"תסלח לי מקס." אמר פלד, "אבל אתה נראה לי מחוק. למה לא נסעת גם כן לחופש?"

הבטתי בו, מנסה לכעוס על ההתערבות הישראלית המעצבנת שלו ולא הצלחתי. פלד נראה שונה מכפי שזכרתי אותו. כטירון הוא היה רזה, קצוץ שיער ומבוהל למראה. כיום הוא נראה הרבה יותר טוב. גופו הצנום התמלא ונעשה שרירי יותר, שערו התארך והוא אסף אותו בקוקו אופנתי ובמקום מדים רחבים מידי לבש בגדים צמודים שהבליטו את העבודה הקשה שעשה בהרמת משקולות - מה יש להומואים האלה עם מכוני כושר? - אבל הוא נראה טוב בעיקר בגלל שההבעה האומללה והמפוחדת שנחה תמיד על פרצופו נעלמה.

"אתה יודע פלד." אמרתי לו, "כשהיית חייל נראית תמיד כאילו אתה שואל את עצמך איך הגעתי לכאן, ואיזה דבר רע עוללתי שזה מגיע לי? מאז גידלת לך אישיות חדשה והמון ביטחון עצמי."

פלד חייך אלי, חושף שיניים לבנות ומבריקות, "לקחתי את עצמי בידיים. הפסקתי לעשן, התחלתי לעשות כושר, והכי חשוב, עברתי לתל אביב ויצאתי מהארון."

"וההורים שלך?" שאל מיקי בסקרנות, "מה הם אמרו?"

עננה חלפה על פניו של פלד ולתימהוני אדם הניח את כפו הקטנה על ידו במחוות עידוד. "בסוף הם ישלימו עם זה." אמר פלד ושוב חייך, "יש לי המון חברים טובים שמבינים אותי יותר מהמשפחה שלי, אני פעיל בוועד למלחמה באיידס ואני מרגיש בפעם הראשונה בחיי מאושר."

הוא ואדם התנשקו וזרחו אלי באושר. "אני חושב שפלד צודק ואתה צריך לנסוע אליה." אמר אדם, "ובמשרד של אל איטליה בבן גוריון מחכים לך שני כרטיסים לפלרמו."

עד כאן החלטתי, והתחלתי לצאת מהמטבח. "אבל למה שלא תיסע מקס?" הפציר מיקי, "הרי ברור שאתה אומלל ומתגעגע אליה, מה הבעיה?"

"היא לא רוצה אותי שם." עניתי לו וברחתי כדי שלא יראו איך אני מתחיל שוב לטפטף.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...