זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק עא'

נאמנים פצעי אוהב

המילניום הזה התחיל חרא והמשיך עוד יותר רע. החורף יבש, לא יורד מספיק גשם והכינרת הולכת ונעלמת. חיילים מתים כל שבוע בלבנון ובכל הצמתים מפגינות אימהות שרוצות להחזיר את הילדים שלהם הביתה.

אחרי כמה מריבות צעקניות עם בטי החלטנו פשוט לא לדבר יותר על פוליטיקה. אמונה כמובן תומכת בבטי וחושבת שצריך להסתלק מלבנון, ואני מסביר שוב ושוב שאם נסתלק משם נאבד את כוח ההרתעה שלנו. הערבים יפרשו את זה כחולשה ונקבל את אותם האויבים שברחנו מהם בלבנון בשטחים. ואניה מסכים איתי, אבל פוחד לריב עם אמונה ומעדיף לסתום את הפה.

בבושקה מתה בתחילת פברואר. היא מתה מיתת נשיקה, פשוט לא קמה בוקר אחד מהמיטה.

"הלוואי עלי." אמר סבא, שנראה חי מאוד, מלא מרץ ובריא יותר ממני ומאבא ביחד. למזלנו היא התגיירה עוד לפני שנה ולכן קברנו אותה בלי בעיות כיהודייה. היא עברה את המבחנים בקלות מדהימה, משאירה את ועדת הגיור פעורת פה נוכח היידיש השוטפת שלה. ואניה התאבל עליה עם כל הלב. בשבילו היא הייתה יותר מאימא. אחר כך כבר לא הייתה לנו ברירה וספרנו לאולג על אימא שלו ואחותו שגרות בגרמניה כגברות נכבדות, נשואות לערבים נוצרים.

הוא הקשיב בשקט ולא הגיב, בדיוק כמו שעשה לירז כשסיפרנו לו על המוות של ורד. בטי ספרה ללירז הכל - על הדודה הדתייה בבני ברק ועל האבא הביולוגי שלו, סייף. הפסיכולוגית אמרה לנו שהילדים עוברים תהליך של עיבוד האבל וזה ייקח עוד זמן ואסור ללחוץ.

כפיצוי לבטי על המילניום המחורבן שסדרתי לה לקחתי אותה ביום האהבה לסוף שבוע בפראג. היה נפלא - קר, אבל לא גשום, מלון יפה, אוכל נהדר, עיר אירופאית אמיתית משוקמת בצורה מקסימה.

ביום האחרון בילינו בעיירת הנופש קרלו ויוארי. היה נהדר. בטי נהנתה מהכל. היא התפעלה מכל דבר שראתה - הפסלים הנפלאים ברחובות, הרכבת התחתית, הבתים העתיקים והיפים, השלוליות שקפאו לקרח בלילה, ההצגה בתיאטרון השחור, האדיבות של הצ'כים - הכל מצא חן בעיניה. התחלתי לחשוב שיהיה נחמד לגור כמה שנים באירופה וכמעט שהצעתי לה לברוח מהטירוף של ישראל לאיזה מקום שפוי יותר, אבל כשהגענו ללוד ראיתי איך היא מחייכת באושר, מרחפת בצעדי ריקוד מאושרים דרך שדה התעופה, מתרגשת ממראה השלטים בעברית, וידעתי ששום דבר לא יעזור, היא שייכת לכאן, לארץ הצהובה והקשה הזו.

"היה נהדר." סיפרה אחר כך לאחותה, "פראג כל כך יפה והצ'כים מאוד נחמדים ומנומסים. כולם רזים וגבוהים וחיוורים, הם נראים דומים כאילו כולם מאותה משפחה. נורא קר שם, אפילו באמצע היום, אפילו כשהשמש זורחת צריך מעיל, ובחורף כמעט שלא יורד גשם, השלוליות קפאו ונעשו קרח. היית מאמינה?"

אחרי שגמרנו לחלק מתנות ולהתרגש ואניה גרר אותי החוצה, לספסל שלנו. שתינו בירה ושתקנו קצת, מקשיבים לבנות מפטפטות וצוחקות במטבח. "לא הייתי מתפלא אם היית מחליט להישאר שם, ארץ שהבירה בה זולה יותר ממים והשלוליות קופאות מקור, נשמע נהדר."

"היה נהדר." הסכמתי, "הצ'כים שיפצו יפה מאוד את העיר. כל בנין נראה כמו עוגת חתונה, בטי התפעלה כל כך מהפסלים המטומטמים האלה שהייתי צריך לצלם אותה ליד כל אחד מהם, אבל יש לי מילואים בעוד חודש והעבודה מחכה לי והמשפחה."

הוא חיבק אותי, גופו הגדול חם ומוצק כנגד גופי. "פחדתי שלא תחזור." הודה.

משכתי בכתפי, "בטי נהנתה כל כך עד שבקושי הצלחתי לגרור אותה בלילה למלון. היא לא הפסיקה להסתובב בעיר עם הראש למעלה כדי לא להפסיד שום בנין מקושקש. אבל את החיוך הכי גדול על הפנים שלה ראיתי כשנכנסנו לבן גוריון. היא אוהבת לחיות כאן ואני לא יכול לחיות בלעדיה, אז זהו, ככה זה."

שתקנו עוד קצת ואחר כך סיפרתי לו כמה פראג יפתה והתפתחה מאז מהפכת הקטיפה, וכמה נחמד היה לנסוע ברכבת תחתית אמיתית, לא בבדיחה הזו שעוברת מתחת לכרמל. "ראינו אפילו זוג בחורים מתנשקים בתחנה, היו מסביב המון אנשים ואף אחד לא התרגש." סיפרתי לו.

"הזמנים באמת השתנו." אמר ואניה, "אבל לפחות הבירה שלהם נשארה נהדרת." 

במאי הלכתי למילואים וכמה ימים לפני השחרור יצאנו מלבנון. בטלוויזיה הראו חיילים מאושרים מתקשרים לאימא להודיע שעכשיו הם כבר בבית, אבל לא מראים כמה קשה עבדנו כדי להתארגן ולסדר הכל לפני היציאה. החבלנים של חיל הנדסה העיפו באוויר המון מוצבים שלא רצינו שיפלו לידי החיזבאללה, והיה המון ציוד לארגן, והמון עבודת ניירת משעממת אך הכרחית, וכמובן, הפחד הנוראי שבזמן ההתקפלות הם יזנבו בנו ויפלו חיילים תוך כדי הנסיגה. לפחות זה נחסך מאתנו.

כשחזרתי מהמילואים בטי קבלה אותי בנשיקות ושמחה שיותר לא אשרת שם לעולם. גם אני שמח כמובן, אבל אני לא אתפלא אם עוד נתגעגע לשקט היחסי של לבנון. סיפרתי את זה רק לדוב בתקווה שהוא יגיד לי שאני סתם פרנואיד ושאסתום כבר, למרבה הצער הוא הסכים איתי.

אני מסתכל על הילדים ופוחד שבעוד עשר או חמש עשרה שנים, ואולי בעוד עשרים שנה, לא יישאר לי מהם כלום חוץ מקבר. ניסיתי לדבר על זה עם סבא ובפעם הראשונה מאז שאני מכיר אותו הוא סתם לי את הפה ולא רצה להקשיב. גם הוא פוחד.

התאומים התגייסו בקיץ 98. הילל נקרע בפלס"ר גולני ואילו אדם עושה צבא בחיל המודיעין. רוב הזמן הוא סתם יושב מול המחשב ולא צריך אפילו ללבוש מדים. אני יודע שהוא עושה עבודה נורא חשובה וקשה, אבל איזה מין חייל זה שאפילו לא מזיע קצת?

לפני פסח שלחו אותו לאיזה קורס עלוב בצריפין. הוא חזר בערב יום חמישי אחד לחופשת סוף שבוע, ונתקל בפרופסור עוגן סימון שהביא לבטי מאמר בלדינו שהוא רצה לתרגם. אחרי מסיבת המילניום הוא ובטי שבו ונפגשו וגיליתי שסימון, למרות שהוא פרופסור וחבר בוועד לשימור הלאדינו, הוא סך הכל בחור טוב. אחרי שהתגברתי על הקנאה שלי בגלל ההשכלה הרחבה שלו די חיבבתי אותו. בטי טענה שהעובדה שהוא הומו גרמה לי לחבב אותו עוד יותר, אבל זה לא נכון, הוא פשוט בחור טוב. מכיוון שלא הייתי מסוגל לקרוא לו עוגן בלי לצחוק, התפשרנו על סימון.

באותו ערב יום חמישי, שעליו אני מספר, הילדים כבר ישנו ואני התעסקתי בלימודים שלי כשאדם נכנס, מאובק ועייף, נושא על שכמו תרמיל מלא בגדים מלוכלכים, ומכתפו משתלשל עוזי עם קת מתקפלת. הוא נראה כל כך יפה וצעיר, מבעד המדים המאובקים זרח העור שלו בזוהר חמים של נעורים והחיוך המלאכי שלו היה מסוגל לשבור לב אבן.

בטי מיהרה לקראתו בשמחה, לקחה את התרמיל ואמרה לו שיוריד נעליים ויבוא להתקלח. עוגן נשאר לשבת, מביט בו בעיני עגל, ואפילו לא חייך כשבטי הציגה אותו לפני אחיה. אדם התיישב על המדרגות וניסה להוריד את הנעלים הצבאיות הגבוהות שלבש. השרוכים שלו הסתבכו והוא קילל קצת ביידיש, נאבק בקשרים שעשה וכמובן שסיבך אותם עוד יותר ואז פרופסור סימון, גבר מכובד, כמעט בן ארבעים, ששיערו הכהה התחיל להאפיר מעט ברקות, אדם שתמיד התלבש בבגדים אלגנטיים ותמיד ענב עניבה, כיאה לאיש אקדמיה, ירד על הברכיים לפני הרב"ט המושתן הזה ופתח במו ידיו את שרוכי הנעלים הצבאיות המטונפות שלו. עוד לפני שהבנו מה קרה הוא חלץ לאדם גם את הנעלים והגרביים, תמך בו בעדינות ולקח אותו למעלה, לעזור לו להתקלח, כך אמר.

רק למחרת בבוקר ראיתי את עוגן שוב. ישבתי ואכלתי ארוחת בוקר כשהוא הופיע, לבוש רק מכנסיים קצרים, חיוך טיפשי מרוח על פרצופו ושערו פרוע. נתתי לו קפה וחביתה והוא אכל בתאבון, ממשיך לחייך כמו דביל. "אתה חושב שבטי תכעס שאני ואחיה… זאת אומרת… אתה יודע?"

"לא סימון, היא לא תכעס, אבל זה לא ילך. אתה חושב שהוא רק ילד, אבל הוא… אתה תסבול בגללו." לא היה טעם להמשיך לדבר, הוא לא הקשיב לי, ראיתי את הברק הזה בעיניו. הוא היה מאוהב, וכמו כל אחד שמתאהב הוא חשב שאצלו זה יהיה אחרת.

אדם נשאר אדם, הוא חיבב מאוד את סימון והעריך את ההשכלה שלו, את הבגרות שלו ואת האפשרויות הכספיות שלו, אבל לא רצה, ואולי לא יכול היה, לשמור לו אמונים. ראיתי איך הגבר הגאה והמכובד הזה מקבל בשקט את ההתעללויות של פישר קטן ומחוצף כמו אדם ואכלתי את עצמי. בטי גזרה עלי לשתוק, אבל זה היה קשה וכמובן שבסוף פתחתי את הפה.

יום שישי אחד אדם שוב שם לסימון ברז ונתן לו להתייבש אצלנו כל הערב, בעוד הוא מבלה אי שם במסיבה אצל חברים, עושה איתם מי יודע מה. נתתי לו בירה ושאלתי אותו אם לא נמאס לו מההתנהגות של החבר שלו.

סימון שתה ישר מהפחית למרות שהבאתי לו כוס, סימן בדוק לכך שחש חרא. "הוא רק ילד." אמר בשקט, "בצבא יש המון פיתויים. וחוץ מזה זה אחרת אצל הומואים, אתה יודע את זה, נכון?"

למה הוא חושב שאני צריך לדעת מה קורה אצל הומואים? אני נראה מומחה לזיונים בתחת?

"שטויות!" התזתי, "הוא בוגד בך ומזלזל בך ומשתין עליך בקשת ואתה סובל."

סימון סירב להתעצבן. "נאמנים פצעי אוהב." ציטט לי בנחת.

ציטוטים תמיד מעלים לי את הסעיף, הפסקתי להיות מבין ואמפטי ואמרתי לו מה אני באמת חושב. "גם אני אוהב את אשתי, אבל אם היא הייתה עושה לי שמינית ממה שאדם עושה לך…" סימון הניח את הבירה על השולחן וסובב אלי את גבו כדי שלא אראה את פניו.

"מקס שתוק כבר ובוא לישון!" צעקה לי בטי מחדר השינה. טפחתי על גבו של סימון והלכתי.

בטי שטפה אותי כהוגן בגלל הפה הגדול שלי. "סימון לא קנאי כמוך. הוא אוהב אותו, אבל הוא לא חושב שאדם שייך לו. אז אל תתערב בזה."

הסכמתי שהיא צודקת ולא התערבתי יותר. סימון סבל עוד כמה שבועות בשקט, מקבל בתודה את השאריות שאדם הניח לו לקחת, ובסוף נשבר והפסיק לבוא אלינו. הוא יצא לשנת שבתון בספרד כדי לשקוע בחקר הארכיונים של האינקוויזיציה הספרדית. נורא הצטערתי בגללו, אבל טוב שהצליח להסתלק. חבל שהוא לא התאמץ ליהנות קצת משנת השבתון שלו. שאלתי את בטי מה זה אומר על אדם אם איש כל כך נחמד ואינטליגנטי כמו סימון מעדיף להתעמק במעללי האינקוויזיציה מאשר לאהוב אותו?

בטי סירבה לענות. "אי אפשר להכריח אהבה." אמרה בנחת, "אבל נכון, עדיף עינוי של האינקוויזיציה מאשר סבל של אהבה נכזבת."

לפחות משיר והילל היה לנו נחת. הם תכננו להתחתן ברגע שהילל ישתחרר והיו מאושרים מאוד זה עם זו. הם בילו כל רגע שהיה להם יחד בחדר של הילל, ואחרי הטירונות של הילל גם התחילו לישון יחד. שיר נחטפה מיד אחרי הטירונות לחיל האוויר, מוכיחה לי שהכחולים המשיכו במדיניות שלהם לקחת את הבנות הכי יפות אליהם ולהשאיר לירוקים את כל הבררה.           

בראש השנה של שנת 2001 בטי החליטה לקחת את הילדים לבילוי בקיבוץ עין שמר, ליהנות  משחזור של ראשית ההתיישבות בארץ ישראל. מארגני השחזור הבטיחו שירשו לילדים לאפות לחם ולטפס על טרקטורים ישנים, ולקינוח תהיה נסיעה ברכבת מיניאטורית אמיתית שעוברת בכל הקיבוץ.

ללי ולירז שמחו לנסוע ואולג, למרות שעשה קצת פרצופים וטען שהוא כבר בוגר מידי לשטויות כאלו, נכנע לפיתוי של הרכבת והצטרף גם כן. לא התלהבתי לתת לה להעמיס ילדים דביקים על המכונית היקרה שלי, אבל בטי התעקשה לנסוע בלינקולן כי היה בה מקום לכולם. וככה, בסוף חול המועד סוכות, העברתי את הכיסאות של התאומים למושב האחורי ואת הכיסא של נמרוד למושב האמצעי ועזרתי לכולם לשבת חגורים, עמוסים בשקיות חטיפים וממתקים שבלעדיהם נסיעה לא נחשבת לטיול.

ואניה ואני נסענו לעבודה ומידי פעם דברנו עם הבנות בנייד. חזרנו אחרי הצהרים, אכלנו יחד וישבנו לראות תחרות אגרוף בערוץ חמש. בטי תיעבה אגרוף וכל פעם שראתה שאנחנו מתלהבים מהספורט הזה הייתה מתחילה להתווכח שזה בכלל לא ספורט, הורסת לי את כל ההנאה בהסברים שלה על הנזק שכל מכה גורמת למוחו של המתאגרף.

שעה אחר כך הגיע סבא, נרגש ומבוהל כמו שלא ראיתי אותו מעולם. "שמעתם חדשות?" התפרץ. ראיתי שהוא רועד כולו. רק אז הדלקנו את הרדיו ושמענו על המהומות שעשו הערבים בכל רחבי הגליל.

"איפה הבנות?" צעק עלי סבא וטלטל אותי בזעם, "נתת לשתי נשים עם ילדים לטייל לבד! טיפש אחד! שניכם מטומטמים!" סבא היה לבן כל כך עד שפחדתי שיתעלף.

כולנו אהבנו כמובן את הילדים, אבל לסבא שלי לא היה מגע עם תינוקות למעלה מחמישים שנה וכשהוא לקח אותם לידיים בפעם הראשונה הוא נגנב לגמרי. במיוחד הוא אהב את מאור, הקשר בין השניים היה מיוחד במינו. הם הסתדרו נהדר, והיו כמו צמד חברים. גם את ליאתי הוא אהב מאוד, אבל היה לי רושם שהוא קצת חושש להזיק לה כי היא הייתה כל כך שבירה ועדינה. חוץ מזה כשאבא שלי היה בסביבה הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליה. הדמיון בינה לאימא שלי הלך וגדל ככל שהיא התבגרה ואבא שלי לא יכול היה להוריד ממנה את העיניים. הדמיון המדהים הזה בין ליאתי לאימא שלי היה עוד אחד מאותם דברים שאני ואבא לא דברנו עליו מעולם, אבל לא יכולנו להפסיק לחשוב עליו.

"סבא תירגע." אמרתי בקול בוטח למרות שהתחלתי לדאוג, "הם מבלים בקיבוץ עין שמר והכל בסדר אתם. דברנו רק לפני שעתיים, הם נסעו ברכבת צעצוע בכל הקיבוץ ונהנו מאוד. הכל בסדר, עכשיו הם בטח הלכו לאכול ועוד מעט הם יחזרו, תירגע, בוא תשתה משהו."

"תתקשר אליהן!" פקד סבא. הוא התקרב לגיל שמונים, אבל כשהוא נתן לי פקודה קפצתי לדום וצייתי כמו טירון. התקשרנו שוב ושוב, אבל לא הייתה תשובה.

"הקווים נפלו כנראה." אמרתי לסבא, "או שאולי אין קליטה." לא היה צלצול, רק כל מיני צפצופים מקוטעים שגם הם נדמו מיד. סבא לא נרגע והטלפון מאבא הלחיץ אותו עוד יותר.

"שמעתי שיש יידויי אבנים בצומת אום אל פאחם." אמר אבא, מדבר בקול שקט לכאורה, ורק אני הרגשתי את הסערה הכבושה מתחת לאיפוק שלו. בגלל מקום העבודה שלו, אבא ידע על כל החדשות הרעות לפני כולם. "קיבוץ עין שמר זה לא ליד אום אל פאחם?"

לרוע המזל סבא שמע את דבריו ושוב התחיל להשתולל. ואניה היה צריך להחזיק אותו בכוח כדי שלא יצא בסובארו לחפש את הבנות. בעוד אנחנו מנסים להסביר לסבא שאין טעם להתרוצץ סתם בכל הארץ, נשמע מנוע של ג'יפ מטרטר ברחוב השקט שלנו, ואחריו קול הנהמה השקט והעמוק של מנוע הלינקולן האהובה שלי. ג'יפ של משמר הגבול עצר מול השער שלנו. הנהג היה סייף עבד אל ראזק ולצידו ישב לירז.

הלינקולן עצרה לצד הג'יפ. לא בטי נהגה בה אלא רב"ט בלונדיני קטן וצנום במדי משמר הגבול. אמונה זינקה ראשונה החוצה הישר לזרועותיו של ואניה, בוכה בהיסטריה. סייף עבד אל ראזק ירד מהג'יפ ועזר לילדים לצאת מהרכב. בטי ירדה אחרונה עם נמרוד הישן בידיה.

ניסיתי לחבק אותה, אבל היא עמדה קפואה, לא מתמסרת לחיבוק שלי. המצח והפנים שלה היו מכוסים בהמון שריטות קטנות ומדממות והחולצה שלה הייתה קרועה בכתף. היא מסרה בשתיקה את נמרוד לידיו של ואניה ועמדה זקופה ומתוחה, מביטה במבט מרוחק במהומה סביבה. השתיקה שלה בלטה עוד יותר על רקע הרעש שהקימו הילדים. הם דברו בבת אחת בקולי קולות, מנסים לספר לנו מה קרה להם, נכנסים זה לדברי זו ומקימים מהומה עצומה.

"שקט!" צעק סבא, "תשתקו כבר! אולג, ספר מה קרה מהתחלה ועד הסוף ודבר לאט וברור!"

סייף והרב"ט החליפו מבטים וחייכו. סבא נשמע ממש כמו גנרל. אולג סיפר את הסיפור כמו חייל שמוסר דיווח משדה הקרב. מדבר במשפטים קצרים ומביט ישר לפנים, לא יוצר קשר עין עם אף אחד. רק בסוף הדיווח שלו הוא התחיל לבכות והניח לאמונה לחבק אותו קצת, ואפילו התמסר לרגע קט לליטוף של ואניה על ראשו הפרוע.

סייף הוסיף לסיפור עוד כמה פרטים שהילד לא ידע. התנצל שעליו ללכת, לחץ את ידי, חיבק קצרות את לירז, חייך אל בטי ואל שאר הילדים ונסע. וזה מה שקרה לפי הסיפור של אולג וסייף - הם יצאו מהקיבוץ בצהרים והחליטו לא לעצור לאכול בדרך כי הילדים הקטנים נרדמו. הדרך הביתה עברה דרך צומת אום אל פאחם. עוד מרחוק הם הבחינו שבצומת מתחוללת מין מהומה לא ברורה וחשבו בהתחלה שזאת תאונת דרכים.

בטי הזהירה עצרה מעט לפני הצומת והם ראו אנשים שזרקו אבנים, עקרו תמרורים ופנסים, והשתוללו בצורה פרועה על הכביש. נשמעו יריות וצעקות, ואז, בעוד הם מהססים לאן יפנו, נגש בחור אחד למכונית. החלון בצד של בטי היה פתוח והוא נופף לעברה באקדח ומשך בחולצתה, פוקד עליה בעברית ובערבית לצאת אליו החוצה.

"בסדר." אמרה לו בטי בערבית שהפתיעה אותו, "אבל תן לי לזוז לשולים, אני חוסמת את הכביש." הוא הסכים, ובזמן שהוא נסוג מעט מהחלון בטי אמרה ברוסית לילדים הגדולים להושיב את הקטנים על הרצפה ולשכב מעליהם כדי להגן עליהם.

היא עצרה את הרכב בצד הדרך והעמידה פנים שהיא עומדת לצאת. הבחור עמד ליד הדלת של הנהג, מביט בחזה שלה שנחשף דרך החולצה הקרועה.

"גם החזייה נקרעה וראו חלק גדול מהשדיים שלה." ציין אולג ביובש, "וזה היה טוב." הוסיף בקול בוגר מאוד, "כי הוא לא שם לב שאנחנו ירדנו לרצפה."

בטי הניחה את ידה על הידית והבחור התכופף מעט קדימה, לוטש בה עיניים ואז היא בעטה עם שתי הרגליים בדלת שפגעה בו במרכז גופו. הוא עף באוויר ונחת לצד הרכב, צורח מכאב כי הידית פגעה לו בדיוק בביצים. בטי טרקה את הדלת והסתלקה משם, חוצה את הצומת במהירות עצומה, חותכת דרך המחסום המאולתר שהקימו המפגינים, פוגעת בכמה אנשים שלא זזו הצידה מספיק מהר, מתעלמת מהאבנים שנחתו על הרכב, מגיעה תוך שניות למאה ארבעים קמ"ש.

"היא נסעה כמו שדה מהגיהינום, אפילו התנפצות השמשה הקדמית לא עצרה אותה." הכריז בהערצה הרב"ט הקטן, עולה חדש מקייב ששמו קוסטיה. סייף היה בדרך לאום אל פאחם כששמע בקשר על לינקולן שחורה עתיקה שחצתה את הצומת במהירות מדהימה, מתעלמת מכל המכשולים בדרך, וידע מיד שזה הרכב שלנו. בטי נעצרה אחרי כמה ק"מ טובים לצד הדרך מפני שהדם נזל על עיניה ומנע ממנה לראות את הכביש. רק אז השיג אותה סייף, מופתע לראות שלא אני הנהג אלא בטי, "הייתי בטוח שגבר נוהג ברכב." אמר בהתפעלות. אחרי שניקו את שברי הזכוכית וניגבו את פניה מדם שנבע, תודה לאל, רק משריטות קלות, הוא שכנע אותה לתת לקוסטיה לנהוג והם נסעו הביתה. 

"הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה שאתה לא תסלח לה לעולם על הנזק שנגרם למכונית." אמר בחיוך, ורק אז שמתי לב שחוץ מהחלון הקדמי השבור המכונית שלי, שיצאה לדרך יפה ומבריקה, הייתה שרוטה כהוגן ובכמה מקומות הפח התקמט מפגיעת האבנים.

"אני מצטערת על הרכב מקסים." אמרה בטי בקול המוכני הזה שזכרתי לרעה מפרשת נוימן ואלת הבייסבול. "פעלתי בלי לחשוב, פחדתי שהוא יגרור אותי מהרכב ו..." היא חבקה את עצמה ועצמה את עיניה. איך היא לא מבינה שאפילו הציפורן באצבע הקטנה שלה חשובה לי יותר מכל המכונית?

"כפרה האוטו." אמרתי, "העיקר שאת והילדים בסדר." ושוב ניסיתי לחבק אותה, בלי הצלחה.

"הייתי צריכה להסיח את דעתו עם המחשוף שלי כדי שאוכל לברוח. אתה מבין?" המשיכה לדוש בנושא, פניה השרוטים הביטו בי במבט מודאג ששבר את ליבי.

"היית נהדרת." אמרתי לה, "פעלת כמו גיבורה, הצלת את כולם, אני גאה בך. ניקח את הרכב מחר לאבו ראמי והוא יתקן אותו בלי בעיות, אל תדאגי." בשלב הזה הילדים היו כבר במיטות אחרי מקלחות ובטי הייתה רחוצה וחפופה, יושבת לצידי, מביטה במראות הלא נעימים שהוצגו בטלוויזיה.

"אני לא חושבת שנוכל ללכת לכפר הערבי בזמן הקרוב." אמרה חרש, "עדיף שתמצא מישהו אחר שיטפל ברכב." בעקרון היא צדקה, אבל האדם היחיד במזרח התיכון שאני סומך עליו עם הלינקולן הוא אבו ראמי - מכונאי גאוני שעבד כמו אמן ואהב מכוניות ישנות בלהט דתי ממש.

אם הוא יראה מה קרה למכונית שעבד עליה במסירות נפש כזו הוא ישתגע מכעס, חשבתי וניסיתי עוד פעם לחבק את בטי ששוב השתמטה ממני והלכה לישון. כיביתי את המראות המטרידים בטלוויזיה ויצאתי החוצה עם בקבוק וודקה, מתגעגע לסיגריה.

לא התפלאתי למצוא שם את סבא, יושב על הספסל מתחת לברוש. הוא בכה בשקט, מנגב מידי פעם את הדמעות בשרווליו. "הכל בסדר?" שאל, מעמיד פנים שלא בכה, "הם נרגעו סוף סוף? איזה משפחה רגשנית, והאחות התאומה שלה? ממש מפחיד!"

תהילה וגבי שהו בארגנטינה בביקור אצל משפחתו של גבי ותהילה התעקשה להתקשר לאחותה למרות כל השיבושים בקווים. רק אחרי שדברה עם בטי והייתה בטוחה שהיא בסדר היא נרגעה.

אחר כך כבר התחילו החדשות על מה שקורה בצפון להגיע לכל העולם וקבלנו טלפונים מכל רחבי כדור הארץ. דוד התקשר בהיסטריה מצרפת, שם בילה עם יפה אצל דודה שלו. ההורים של בטי התקשרו מבוסטון. אבא שלי התעקש לשוחח עם כל אחד מהילדים ולברר אישית שהם בסדר, ואחר כך אמר לי שאסור היה לי לתת לבטי לנסוע לבד וניתק לי את הטלפון בזעם.

אפילו מנו התקשר מהמלון בכרתים, שם בילה חופשה עם טלי, מנסה להישמע רגוע ומעודד, אבל שמעתי את הרטט בקולו כששמע על האבנים שריסקו את השמשה ופצעו את פניה של אחותו. לא רק הוא, כולם נבהלו מהסכנה שבטי והילדים נצלו ממנה, אבל השתדלו לדבר בצורה מרגיעה ולא להיכנס לפאניקה, כולם חוץ מדוד. הוא נלחץ ולא היה מסוגל להסתיר את זה. הייתה לי הרגשה שאם הוא היה יכול הוא היה זורק הכל ובא לראות אותה. ההתנהגות שלו הפליאה אותי, עד כה נפגשנו מידי כמה חודשים בשמחות משפחתיות ודוד עשה הכל כדי להתייחס אל בטי בנימוס קריר ומרוחק, מקפיד לא להיות אתה לבד ולגעת בה מעט ככל האפשר. לא הבנתי למה הוא כל כך לחוץ פתאום?

סיפרתי לזה על סבא, מתעלם בנימוס מדמעותיו, הוא צחק ממני, "הוא מאוהב בה אידיוט שכמוך." אמר, "שים לב." קטע את מחאתי, "אני לא אומר שהוא לא אוהב את אשתו והילד, אבל הוא נדלק על בטי. הוא מנסה להילחם בזה כמה שרק אפשר. בגלל זה הוא מתנהג איתה ככה כשהם נפגשים, חשבתי שאתה מבין את זה."

טלטלתי את ראשי מופתע ושתיתי עוד קצת, החשק לעשן התגבר עוד יותר, לא ידעתי מה לעשות עם המידע המוזר הזה שנחת עלי פתאום. לא ידעתי אפילו אם אפשר להאמין לזה.

סבא הניף את ידו בביטול, "שילך לעזאזל, הוא יותר מידי עשיר מכדי שארחם עליו. אתה מבין כמה היית קרוב לאבד את המשפחה שלך?"

"הוא מבין." אמר ואניה שהצטרף אלנו עם אספקת בירה חדשה. "מזל שבטי לקחה את הלינקולן, ברכב אחר…" קולו גווע והוא הסתפק בלגימה ארוכה, מניח לנו לדמיין לבד מה היה קורה אם הם לא היו מוגנים בפח העבה והמסיבי של הלינקולן.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...