זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק ע'

מכתבים למיקי

דוקטור פאנוב רמז לי עוד באוגוסט שהטיפול שלי עומד להסתיים, אבל העדפתי להתעלם. התרגלתי לדבר איתו כל שבוע, ואני הרי שונא שינויים. כשהגעתי אליו אחרי הברית, שנערכה ביום האחרון של חול המועד סוכות, הוא ביקש ממני לספר לו על הלידה של בטי. סיפרתי לו איך, בעוד בטי יולדת, הבנתי כמה קשה עבדתי רק כדי להימנע מהכאב, ואיך קלטתי, דווקא בחדר ההמתנה של בית חולים רמב"ם, שבזכות בטי אני לא פוחד יותר, וסיפרתי לו איך אבא בכה כשפגש לראשונה בנכדתו.

"למה אתה חושב שהוא בכה?" הציץ בי דוקטור פאנוב מאחורי משקפיו.

"לא יודע, אולי הוא בכה כי לליאת יש אותם העיניים כמו לאימא ולמארק?" עניתי מהורהר. "אבא שלי הוא לא בן אדם שאפשר לשאול אותו שאלות כאלו. בכל אופן הוא היה מרוצה מאוד ממני, את זה אני יודע."

"נראה לי שגם אתה מרוצה מאוד מעצמך." חייך דוקטור פאנוב.

"כן, מרוצה ועייף מאוד וגם..." הסמקתי קצת, אבל הרי הבן אדם רופא. "אני מרגיש נורא חרמן.  בטי כל הזמן עם השדיים בחוץ ולי אסור לגעת, הכל רק בשבילם." כמה מהר חזרתי לאישיות הילדותית והתובענית שרק לפני רגע התפארתי שזנחתי מאחורי.

שנינו צחקנו ממה שאמרתי למרות שהייתי רציני לגמרי. "אם אתה יכול לצחוק מעצמך." העיר דוקטור פאנוב בטוב לב, "סימן שאתה כבר בסדר."

"אתה מנסה להיפטר ממני?" תקפתי אותו, "היה לי רגע אחד קטן של תובנה וכבר אתה חושב שאני לא צריך אותך יותר?"

דוקטור פאנוב הנהן. "אני יודע שאתה לא צריך אותי יותר. יש לך את עצמך."

"אבל אני עדיין סובל מסיוטים ואני עדיין..." מחיתי. לא ככה חשבתי שארגיש בתום הטיפול. חשבתי שארגיש חכם יותר, פחות מבולבל.

"חשבתי שהטיפול נגמר רק אחרי שאני אהיה בן אדם בוגר, כמוך." אמרתי במבוכה.

דוקטור פאנוב צחק. "אני כמעט בן שישים ואני עדיין מרגיש שיש לי המון מה ללמוד, בדיוק כמו שהרגשתי כשהייתי ילד." הוא טפח על ידי, "אתה תהיה בסדר גמור מקס."

"לא נכון." מחיתי, "עם מי אני אדבר עכשיו?"

"עם בטי כמובן, וגם עם ואניה ועם אמונה ואולי מיקי יחזור. יש לך המון משפחה וחברים."

לא השתכנעתי, "אבל רק אתך אני יכול להגיד מה אני באמת חושב. מה בטי תעשה אם היא תראה שאני כזה פחדן ומבולבל?"

"נו, מה אתה חושב שהיא תעשה?" סנט בי דוקטור פאנוב, מסרב להתרגש ממחאותיי. "ספר לי על הברית." שינה את הנושא, רוכן לעברי, "בטי התרגשה?"

"אני התרגשתי יותר וגם פחדתי. אולי לא ספרתי לך, אבל כל העסק הזה של לחתוך את ה... זאת אומרת..." ושוב צחקנו, למרות שזה לא היה מצחיק בכלל.

סיפרתי לו שבטי עייפה, אבל רגועה ומתפקדת יפה ונעזרת המון באחותה ובאימא שלה. הברית הייתה מוצלחת מאוד וחוץ מהחלק של החיתוך די נהניתי. היו שם מאות אנשים שלא הכרתי ולני צלמה איך אני עוצם עיניים כשהמוהל ביצע את תפקידו. אחר כך שתיתי המון עם אבא של בטי ועם מנו ועם עוד המון קרובי משפחה שלה שמעולם לא פגשתי.

התעוררתי למחרת בבוקר והדבר הראשון שראיתי היה את בטי יושבת על כיסא נדנדה ומיניקה את ליאת. זה היה המראה הכי יפה שראיתי מימי.

"אתה מדבר כל הזמן על התינוקת, ומה עם התינוק?" שאל דוקטור פאנוב.

"אתה רואה?" קפצתי על ההזדמנות, "אני עדיין זקוק לטיפול, אני לא מצליח לחבב אותו, הוא צרחן ומקומט ויש לו קרחת. בעוד עשר שנים הוא ישנא אותי כמו שאני שנאתי את אבא שלי."

"אבל עכשיו אתה דווקא מסתדר עם אבא שלך לא רע." חלק דוקטור פאנוב על דעתי, "אני רוצה שתכתוב יומן. תכתוב מה קורה אתך ועם המשפחה שלך, ובעתיד, אם עדיין יהיו לך בעיות, תוכל לחזור אלי, בסדר?"

העוויתי את פרצופי, "זה הפתרון שלך? שאני אכתוב במחברת ורודה, יומני היקר, קמתי התרחצתי והתלבשתי, אולי אני גם אוסיף ציורים של לבבות ופרחים? אתה צוחק עלי או מה?"

"אתה יכול לכתוב ישר לתוך המחשב, או במחברת חומה עם משבצות שחורות." איבד דוקטור פאנוב את סבלנותו, "אתה יכול לכתוב את זה בצורת מכתבים לחבר. אולי למיקי? הרי תמיד סיפרת לו הכל, גם אם אחר כך הוא היה משתכר ומלשין לבטי."

הוא קם ממקומו ולחץ את ידי, "אתה תהיה בסדר גמור מקסים. אתה תהיה מאה אחוז." ואז הוא חיבק אותי חזק, נישק לי על הלחי והעיף אותי החוצה.

בדרך עצרתי ב'משרטט' וקניתי מחברת עבה עם כריכה קשה, חומה. לא שהתכוונתי באמת לכתוב יומן או מכתבים, זה לא הסגנון שלי, ואפילו אם זה כן היה הסגנון שלי, אני מסוגל לכתוב על דברים כאלו רק ברוסית, ולמי הייתי מראה את זה? אבל בכל זאת קניתי, שיהיה. 

 

נובמבר 97

 

מיקי היקר,

היום התאומים בני חודש וסוף סוף אני יכול להפסיק להוציא את התסכולים שלי על שטיפת רצפות וצחצוח אסלות. עכשיו לילה ואני יושב לבד במטבח, אוכל חביתה, שותה בירה וכותב. בטי ישנה וגם התאומים, נכון לעכשיו, ישנים. אני לא מתכוון לתאומים הגדולים, אלא לשני התינוקות שלי שאני אוהב אהבת נפש, אבל לפעמים מתעייף מהם מאוד.

אתה יודע שאחרי שאישה יולדת היא לא יכולה לעשות אהבה לפחות חודש ולפעמים אפילו יותר?

כל כך פחדתי שאכאיב לה עד שפשוט התאפקתי ואת התסכול שלי הוצאתי על הרצפות בבית. שטפתי וניקיתי וסידרתי ושיגעתי את כולם ואת עצמי. למזלי לבטי לא היו תפרים (תסלח לי על הפירוט) והלילה היא העירה אותי אחרי שגמרה עם ההנקה וסיפרה לי שהרופא שם לה טבעת כך שאין סכנה לעוד הריון, ומה דעתי?

כמו איזה דביל התחלתי לגמגם שאולי זה עוד מוקדם, שאני לא רוצה ללחוץ עליה, שתיקח את הזמן שלה, וכל הדברים שכל גבר מבין עדין ומתחשב אמור להגיד, וכל הזמן הסתכלתי על השדיים שלה. החלוק שלה היה רטוב באזור הפטמות מחלב שנזל והן היו ענקיות וכהות ונורא מגרות.

במקום להודות לי שנעשיתי גבר חדש מתאפק ורגיש, בטי פרצה בבכי והתנפלה עלי, ואני מתכוון ממש התנפלה עם אגרופים, וטענה בבכי, תוך שהיא מרביצה לי, שהפסקתי לאהוב אותה, שהיא  שמנה, ושאני לא רואה בה יותר אישה אלא רק אימא משעממת ומכוערת.

טוב, אתה מתאר לעצמך איך זה נגמר... לעזאזל! שוב הוא מילל. תמיד מאור מתעורר ראשון וליאתי מחכה בסבלנות עד שהוא גומר לינוק ואז היא מתחילה לבכות שיאכילו אותה. מדהים לחשוב שהגוף של בטי מייצר מספיק חלב להאכיל אותם. היא טוענת שההנקה מחרמנת אותה מאוד. אני מתכוון לבדוק את התיאוריה הזו ברגע שהם יגמרו לאכול ויירדמו.

קל לי לכתוב כשאני מדמיין את הפנים שלך מולי למרות שאין סיכוי שאי פעם תקרא מה כתבתי כי אני כותב ברוסית. בכל זאת אני אשמח מאוד אם יום אחד תחזור אלינו. קודם אני אכעס עליך שנעלמת ככה ואחר כך אני אחבק אותך חזק בלי הגבלת זמן, אני מבטיח.

 

מתגעגע אליך, מקס

 

אוקטובר 98

 

מיקי היקר

סוף סוף כולם הלכו הביתה, הכל נקי ומסודר ובטי ישנה שנת ישרים. היא עבדה כל כך קשה על העוגות והכיבוד. חגגנו את יום ההולדת הראשון שלהם בסוכה, היה נחמד, אבל מאוד מעייף. מאור כבר עושה את הצעדים הראשונים, וליאתי, הנסיכה המתוקה שלי, עדיין זוחלת או מנסה ללכת כשהיא נתמכת בקירות וברהיטים.

בטח שמעת את זה כבר כמה פעמים, אבל לפעמים גם קלישאה היא פקט - ילדים משנים אותך בצורה מדהימה - אני אוהב אותם ומרגיש אחראי עליהם בצורה שלא תאמן בכלל. דווקא בטי לוקחת הכל בקלות יתרה. אני נכנס להיסטריה כל פעם שהילדה מקבלת קצת חום או נזלת והיא נשארת קרת מזג ושלווה. מטפלת בה בשקט וביעילות והכל בא על מקומו בשלום.

רק במקרה שתעשה ילד כדאי שתדע, רוב הזמן הם נורא נודניקים ובכיינים, ומטרד נוראי כשאתה רוצה להיות עם האישה, או סתם לשבת בשקט, אבל לפעמים הם נורא מצחיקים, ותמיד הם מצליחים להדהים אותי מחדש. למרות שזה לא קל אני לא מתחרט שלחצתי על בטי לא לעשות הפלה וגם היא שמחה מאוד שילדה אותם.

עברה כבר שנה שלמה מאז שכתבתי, הייתי נורא עסוק. מה קרה בינתיים? קרו המון דברים ובעצם לא קרה שום דבר מיוחד. ואניה ואמונה עברו לבית המשופץ שלהם שבוע לפני הלידה של אמונה. היא ילדה בן במשקל של כמעט ארבעה ק"ג שזה, אם לא אכפת לך, המון. לילד קוראים נמרוד. הוא נודניק צרחני, נראה גדול ובהיר כמו ואניה ויש לו אופי רגזני כמו לאולג, שזה, תודה, צירוף נוראי.

אמונה וואניה מעריצים אותו וכבר חושבים על עוד ילד. גם לדוד וליפה נולד בן ששמו בישראל שלומי, על שם סבא של דוד. למנו ולטלי נולדה בת גי'נג'ית, חמודה כמו אימא שלה, ויעל שוב בהריון עם עוד בת.

החיים שלנו שקטים מאוד, כמו שהיו תמיד. אני עדיין בעל נוראי, שתלטן ורגזן. בטי היא היחידה שלא מתרגשת ממני, היא יודעת שאני בעצם שפוט שלה. צוחקת עלי ועושה מה שהיא רוצה.

הילדים עדיין בבית ובטי מתכננת לשים אותם במשפחתון בקיץ. היא עובדת מהבית בתרגומים והדפסות ואני עובד ב'יהלום' ולומד במכללת בראודה בכרמיאל.

איך זה שאתה לא מתקשר אפילו לאימא שלך? אולי בגלל שאמרת לי בפעם האחרונה שדברנו שעוד לא ראית את הסתיו בוורמונט אני מדמיין אותך יושב לך מתחת לעץ ומסתכל על העלים מאדימים.

בחודש הבא יש לי עוד פעם מילואים. לבנון, אלא מה?

 

להתראות ממני,

 

עדיין חבר שלך, מקס

 

יוני 99

 

למיקי שלום!

אני לא יודע למה אני כותב לך. הרי מעולם לא תזכה לקרוא את זה. בטח כבר שכחת אותנו לגמרי, ואם אתה חושב שאנחנו זוכרים אותך אתה טועה. שכחנו ממך לחלוטין. רק מידי פעם, כשאנחנו מסתכלים באלבום הישן, הילדים שואלים מי זה הבחור הזה עם התלתלים, ובטי עונה שזה איזה אחד ששמו כבר נשכח ממנה ואין לה מושג מי הוא ומה קורה איתו עכשיו.

אני ממשיך לכתוב כי זה נעים ועוזר לי לסדר את הראש, ובטח שזה טוב יותר משתית וודקה.

אצלנו הכל בסדר, גרים באותו בית, עובדים באותה עבודה, הכל כרגיל. בטי חזרה לגזרה שלה מלפני הלידה למרות שהיא כל הזמן מתלוננת כמה היא שמנה, אבל אתה יודע איך זה עם נשים.

גם אני נראה כמו שנראיתי תמיד - רזה עם פרצוף רציני. פנים של נזיר אמר לי פעם רומן. רק השיער שלי קצת יותר ארוך, חאתם בטח היה שמח לראות את זה, אבל הוא חי עכשיו בניו יורק, מאושר שם מאוד עם החבר שלו, ובניגוד אליך, שומר על קשר.

אני ובטי קצת נרגענו עם השנים, אבל עדיין, כל פעם שאפשר, אני מוותר על ריצת הבוקר ונשאר אתה במיטה לעשות אהבה. אחר כך היא שוב נרדמת ואני הולך להתגלח, יודע שעוד מעט מאור יבוא ויצעק, "בוקר טוב! מאור כאן!" אחר כך הוא קופץ בזריזות על האסלה ומשם על השיש, מחייך חיוך רחב. "אני רעב!" הוא מודיע לי כמו בכל בוקר, ומורח על פרצופו קצף גילוח.

ככה הוא מדבר, עם סימני קריאה במקום נקודות. יש לו חוצפה ובטחון עצמי מדהימים בשביל גמד בן שנתיים. קשה להאמין, אבל עד שהיה בן שנה וחצי כמעט שלא התייחסתי אל הקטן. כל תשומת ליבי הייתה נתונה לאחותו, אבל ערב אחד, הילד, שרק התחל לדבר אז, עלה על ברכי, משך מידי את הספר שקראתי וצעק לפרצופי, "מאור כאן!" וכדי לחזק את המסר נתן לי ראסיה חזקה במצח. מאז התחלתי לשים לב אליו יותר. פשוט לא הייתה לי ברירה אחרת ולא רק לי, כל העולם נאלץ להתייחס אל האישיות הקטנה והתוססת הזו שנכנסת לכל מקום כאילו צבא שלם פוסע בעקבותיה.

אני מנגב את הפנים הקטנים והקורנים, ונושא את הגופיף הקטן המוצק והשרירי למטבח. אין דבר נעים יותר מאשר להחזיק בידיים ילד שמחבק אותך חזק וקורא לך אבל'ה. "אתי עוד ישנה." הוא מדווח לי, "וגם אימא וגם לירז, ורק אני ואבא קמנו ראשונים." הוא מועך את פני בכפות ידיים שמנמנות וחזקות ומחייך אלי בשביעות רצון. "מאור רוצה שוגי עם חלב בכוס הלבנה עם התוכי האדום." הוא פוקד עלי.

אני מנשק את קצה ראשו הפרוע, "לפקודתך אדוני הנסיך!"

הילד הזה, הילד הקטן הזה, כל כך עליז ובוטח. דורש בביטחון מדהים את תשומת הלב שלי, מקבל כמובן מאליו את האהבה שכולם מעניקים לו ומעניק לנו חזרה כל כך הרבה.

עוד מעט גם ליאתי תקום ותרצה לאכול והם ילכו לשחק בחוץ. מדברים בשפה המשונה הזו שרק הם מבינים. אני מסתכל עליהם מהצד ולא מבין, איך זה יכול להיות שהאנשים הקטנים והמושלמים האלו יצאו ממני?

את המכתב הבא אני כבר בטח אכתוב אחרי מסיבת המילניום. מחליפים קידומת, מה? בארץ המטורפת הזו של היהודים לא עושים מזה סיפור גדול, אבל בכל זאת זה מרגש. אולי בטי תסכים, לכבוד האלף השלישי, לבוא איתי לאיזה מסיבת סילווסטר.

ממני, מתגעגע אליך מאוד,

 

מקס

 

2000

אני לא יודע מה יקרה בהמשך המילניום השלישי, אבל ההתחלה שלו לא מצאה חן בעיני. מהרגע הראשון שום דבר לא הלך כמו שצריך. הסילווסטר הראשון היה רע ומשם המצב רק המשיך להידרדר.

מוגי האדום הזמין אותנו למסיבת המילניום אצלו, הוא גמר לבנות בית גדול ויפה בשכונת בנה ביתך בקרית ים והיה חייב להשוויץ לפני כולם. אז הצקתי לבטי, וכמו תמיד היא נכנעה לי, קנתה לעצמה שמלה יפה ולי חולצה חדשה והלכנו.

אמונה וואניה סירבו לבוא והתנדבו לשמור על הילדים. אולי הייתי צריך לקחת מהם דוגמא ולהישאר בבית, מה יש ליהודי לחגוג את הסילבסטר? מאז הפעם ההיא עם מיקי לא חגגנו את ראש השנה האזרחי, אבל בכל זאת המילניום…  וכבר המון זמן שלא יצאנו לבלות. שקענו בשגרה הרגילה של עבודה וילדים ואובר דראפט. החיים היו יפים, אבל קצת משעממים. המסיבה הזו ניערה אותם כמו שצריך. וזה מה שכתבתי למיקי אחר כך, אחרי שהכל נרגע ושוב חזרנו לשגרה הרגילה והמבורכת.

בפעם הבאה שיתחשק לי להתלונן שמשעמם לי אני אפתח את המחברת הזו ואקרא שוב את הפרק המספר על מסיבת המילניום, או שסתם אוריד את המכנסיים ואסתכל על הזין המקוצץ שלי. זה כבר יוציא לי את הציפורים מהראש, כמו שסבתא הייתה אומרת. 

 

פברואר 2000

 

שלום מיקי

אני בוחן את השינוי שעדיין לא הצלחתי להתרגל אליו בזין שלי ושוב מתפלא על עצמי. עשיתי את הברית מיד אחרי המריבה הכי גרועה שהייתה לי עם בטי, מריבת המילניום.

"ומה תחתוך בפעם הבאה שנריב?" שאלה בהתגרות אחרי שהתאוששה מהתדהמה שאחזה בה.

"לא נריב יותר." הבטחתי לה, הבטחה שכמובן הפרתי. רבנו עוד פעמים רבות, אבל מעולם לא ככה, לא עד כדי איום בגרושים. את הברית עשיתי כאות לברית נצח ביני לבינה ולא, כמו שחשבו אחרים, כעונש לעצמי או כהתחלת חזרתי בתשובה.

את מסיבת ראש השנה האזרחי של שנת אלפיים חגגנו אצל מוגי האדום. עד היום אני לא יודע מי התחיל, אני, שהתנהגתי כמו אידיוט בגלל אחת החברות שלי לשעבר - אולגה פינסקר, שחגגה את גירושיה ופלרטטה איתי במרץ, או היא, שישבה כל הערב במרפסת, מקשקשת על השפעת הרמב"ם על עגנון או אולי ההפך, עם אחד - פרופסור לספרות משווה בעל שם טיפשי מאוד - עוגן סימון.

מי לעזאזל קורא לבן שלו עוגן?

כשהגיע הזמן לנשיקה המסורתית נישקתי את אולגה ואמרתי לבטי להתנשק עם הפרופסור שלה. היא החווירה מזעם ויצאה בטריקת דלת, משאירה מאחוריה את המעיל שלה. הייתי צריך לעצור בגופי ממש את כל הגברים שנחפזו לצאת אחריה כדי להציע לה הסעה הביתה.

רק לאלכס ואינה הרשיתי לצאת אחריה ולהסיע אותה הביתה. הם התכוונו לנסוע בין כה וכה, ולפני שחפזו החוצה עם המעיל של בטי הספיקו לנעוץ בי מבטים מאשימים.

נשארתי מאחור, מתאמץ מאוד להמשיך לשמוח, אבל מיותר להגיד שמצב רוחי היה איום. אחרי כמה דקות לקחה אותי אולגה לחדר השינה של מוגי, נישקה אותי על הלחי ושלחה אותי  הביתה.

בטי המתינה לי במיטה, רצינית וחיוורת, והודיעה לי שאין לה שום כוונה לסבול יותר השפלות שכאלו והיא מעדיפה להתגרש מאשר לחיות ככה. "זה היה טוב כל זמן שזה נמשך." אמרה בקול שקט, "אבל אני רואה שנמאס לך ממני, אז בוא נגמור את זה יפה. אתה תוכל לראות את הילדים מתי שתרצה, נעשה הסדר כספי, אני לא אלחץ עליך, אבל ככה אי אפשר יותר."

התנפלתי עליה בזעם והאשמתי אותה שהתנהגתי ככה רק בגלל שהיא ישבה ודברה כל הערב עם הפרופסור שלה. אני רואה אותך מחייך את החיוך האלכסוני שלך, מנענע את ראשך, קצת משועשע וקצת מופתע ממני. איך אני תמיד מאשים אחרים בשטויות שלי? טוב, אני כזה, אתה יודע שאני כזה. לזכותי אפשר רק להגיד שדקה אחר כך אני מצטער ואוכל את עצמי.

גם בטי לא התרשמה מההאשמות שלי והודיעה לי שאני טיפש מדאורייתא ואז הסתגרה בחדר העבודה שלה ויצאה ממנו רק בבוקר. אחר כך היא הודתה שקיוותה שאתעקש להיכנס אחריה, אבל הייתי עייף ושתוי מידי ופשוט הלכתי לישון.

במשך שלושה ימים לא דברנו זה עם זה. בטי נתנה לי את הטיפול הסיבירי, היא לא כעסה, לא רבה, לא שברה כלום, אפילו לא סירבה לישון איתי, היא רק כבתה את כל החמימות ששפעה ממנה כלפי ונתנה לי להרגיש קפוא ובודד כאילו נותרתי ערום באמצע סופת שלג.

ביום השלישי תפסו אותי אבא וסבא לפני שנכנסתי הביתה מהעבודה ולקחו אותי לטיול קטן  מחוץ לחצר שלנו. עמדנו על שפת הוואדי, חבויים מאחורי הגדר החיה וסבא הרביץ לי קצת, בעוד אבא משגיח עליו ומרסן אותו כל פעם שחשב שהוא מגזים.

לא ניסיתי להתגונן, הנחתי לו להכאיב לי, היה טוב להרגיש כאבים רגילים ומוכרים בבטן ובצלעות במקום את חרב הרפאים שחתכה אותי מבפנים בכל פעם שבטי הפנתה ממני את פניה.

כשהתחלתי להשתעל בגלל מכה מוצלחת במיוחד של סבא אבא עצר את הגנרל הזועם והסביר לי שלירז בא לספר לסבא שאנחנו מתגרשים והוא רוצה לדעת אם יוכל לבוא לגור עם סבא וגניה. 

"אני מעדיף שבטי תהיה אלמנה ולא גרושה." רתח סבא, "לך ותסדר הכל או שאני גומר עליך." הוא בעט בי, מוריד אותי על הברכיים ואחר כך משך אותי שוב לעמידה.

"די, די." אבא חיבק אותו והרחיק אותו ממני. "מה קרה לכם במסיבה ההיא מקסים?"

ספרתי להם על הפרופסור לספרות ועל אולגה. הם צחקו ממני, קראו לי אידיוט ושלחו אותי לבטי.

הילדים היו אצל אמונה והבית היה שקט מאוד, היא ישבה על המיטה ותקנה את הקרע במכנסים של לירז. "האוכל שלך במיקרו." אמרה, מסובבת אלי את גבה כדי להסתיר את הדמעות. איך לא ראיתי שהיא סובלת גם כן? למרות כל ההבטחות והשבועות נשארתי אגואיסט מרוכז בעצמו.

הוצאתי את המכנס מידה וכרעתי ברך לפניה, מניח את ראשי על ברכיה. היא ליטפה את שערי שהתארך מאז שאירנה הספרית שכנעה אותי להפסיק להסתפר כמו טירון בצבא.

"אתה נראה כאילו שהלכת מכות." אמרה ברוך, "סבא התנפל עליך?"

הנהנתי, היה כל כך נעים להרגיש שוב את ידיה עלי. "אני מצטער שאני לא יכול לדבר על השפעת עגנון על הרמב"ם, ושאני לא מבין כלום בספרות ימי הביניים וכל זה." התנצלתי.

"אני מצטערת שאני לא ילידת מוסקבה, בלונדינית וגבוהה." ענתה בטי, ורמז של בדיחות הדעת ניכר בקולה.

"אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת. אל תתגרשי ממני בטי." אמרתי את מה שלחץ על ליבי במשך כל הימים האיומים האלו.

"נתת לי ללכת לבד הביתה, מזל שאלכס ואינה באו לאסוף אותי." נזפה בי ברוך.

"זה לא מזל, בקשתי מהם לקחת אותך והייתי צריך לעצור בכוח את כל הגברים שרצו לרוץ אחריך." סיפרתי לה, אסיר תודה שלא הזכירה את הנשיקה לאולגה בחצות.

"כאילו שהייתי נכנסת למכונית עם גבר זר? קטיה אמרה שאתה ואולגה הייתם יחד פעם. חשבתי שנמאס לך ממני. אני לא מסוגלת לשתות ואני מתביישת לרקוד וללבוש בגדים חשופים וכל זה. אני נורא מצטערת מקס אני לא יכולה להתנשק אתך לפני כולם ואני מעדיפה לדבר על עגנון מאשר לשתות ולרקוד, ואני קנאית, אני מצטערת."

בשלב זה כבר היינו צמודים זה לזו והחזייה שלה הייתה פתוחה. הפסקנו לדבר והתרכזנו בדברים חשובים יותר. בקשתי סליחה על הבושות שעשיתי לה והיא שבה והתנצלה על ההתנהגות שלה. החלטנו שמעכשיו לא נלך לישון בלי להתפייס קודם ושנפסיק לדבר על גירושים.

"בין כה וכה אני לא מסוגל לישון בלעדיך." הודיתי והיא שבה ונישקה אותי. מבטיחה לי שלא אכפת לה שלא התנשקנו ברגע המעבר למילניום השלישי.

"הרבה אנשים אומרים שהמילניום השלישי יתחיל רק בשנה הבאה." הוסיפה בחיוך.

למחרת עשיתי סידורים להירשם לעשיית ברית מילה. עושים את הברית בבית חולים עם הרדמה ולכן זה כואב רק אחר כך, כשההרדמה עוברת. מזלך שעברת את זה כתינוק מיקי, זה היה נורא, אבל עכשיו אני גאה בעצמי שהתגברתי על הפחד ועשיתי זאת.

 

שנה טובה ממקס 

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...