זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק סט'

מזל טוב לנו

אמרתי להילל שאלך איתו להתפלל והוא הבטיח שיישאר לצידי ויעזור לי כדי שלא אעשה בושות בבית הכנסת. בסופו של דבר זה לא קרה, יכול להיות שאלוהים לא רצה לראות את הפרצוף שלי בבית שלו ביום החשוב הזה? כנראה שגם השאלה הזו תישאר לא פתורה.

מה שקרה זה שבערב יום כיפור, כמה דקות לפני שעמדתי לצאת לבית הכנסת, ירדו לבטי המים.

רק בדרך לבית החולים נזכרתי שהיא התלוננה מהבוקר על כאבי גב וכמובן שלא התייחסתי לזה ברצינות. הרי נשים בהריון סובלות תמיד מכאבי גב. מצד שני בטי מעולם לא התלוננה על בחילות או התכווצויות או כל אחד מאותם דברים מסתורים שנשים הרות סובלות מהם. אחרי השליש הראשון של ההיריון היא חזרה להיות נמרצת ופעילה כמו תמיד.

"את מתחילה את החודש האחרון." ניחמה אותה אמונה, "אומרים שזה החודש הכי קשה. במיוחד עם תאומים." והן חזרו למטבח להכין את הסעודה המפסקת.

יותר מאוחר בטי רצתה לנוח קצת, אבל אני התעקשתי שהיא תבוא איתי החוצה ותעזור לי לגרף את עלי השלכת. הייתי עצבני ומתוח בגלל היום הקשה שעמד לפני, לא התחשק לי לעמוד יום שלם בבית הכנסת ולרעוב, חששתי שאעשה בושות, אקום במקום לשבת, או אגיד אמן במקום הלא נכון.

אמרתי לה שהיא סתם מתפנקת והצקתי לה, מריץ אותה הלוך ושוב, דורש שתביא לי כל מיני דברים ותדבר איתי. בטח נשמעתי לה כמו אידיוט כשהתלוננתי על השרב שלדעת החזאים עמד להכות בנו בדיוק ביום כיפור, כאילו שהיא הייתה אחראית למזג האוויר.

"אני לא מבין למה קוראים לזה סתיו?" קיטרתי, "מצד אחד יש שלכת ומצד שני חם כמו בגיהינום." בטי שתקה והגישה לי כוס מים קרים. הייתי צריך לשלוח אותה לשכב במיטה, אבל לא רציתי להיות לבד, אז בקשתי שתעזור לי לגרף את הדשא, שתביא לי כובע ושתמרח עלי קרם שיזוף. בקשות שהיא מילאה בלי שום תלונה. 

במשך השנה שחיינו יחד עשינו אהבה כמעט כל יום, לפעמים גם פעמים ויותר ביום, אבל הפעם ההיא נתקעה בזיכרוני והיא מתויקת שם, עזה וברורה יותר מכל  זיכרונותיי הארוטיים. מאוחר יותר בטי נשבעה שזה היה רעיון שלה, זיון פראי אחד אחרון לפני שתהפוך לאימא, אבל אני חושש שגם אם אזכה לחיות עוד יותר שנים מסבא עדיין אסמיק מבושה בגלל מה שעשיתי אתה באותו אחר צהרים חם של ערב יום כיפור.

נרדמתי מיד אחרי שצנחנו מתנשפים ומזיעים על המיטה. אני זוכר בבירור איך ישנתי על הצד, מצחי שעון על כתפה וידי מכבידה על שדה. היא שכבה על גבה לצידי, נעה בחוסר מנוחה במיטה.

נזפתי בה שתירגע ותניח לי לישון, לא מניח לה להתרחק ממני. חשתי שהיא מנסה לקום ולכן הנחתי גם את רגלי על ירכיה. "תשני!" פקדתי עליה. מרגיש בשביעות רצון איך גופה מתרפה מתחת לידי והתנגדותה נעלמת, וכך נרדמתי לי בשלווה, סוהר נאמן שכלא היטב את השבויה שלו ויכול להרשות לעצמו לנוח כעת. התעוררתי רגוע ורענן ושכבתי מחייך, מקשיב לקולות השקשוק הנעימים שעלו מהמטבח, מריח את הריחות הטובים של התבשילים. מיני פסטות ופשטידות שנועדו להתעכל לאיטן וכך לעזור לנו לעבור את שעות הצום בשלווה.

זה המקום לציין שכל שנות ילדותי אכלתי אוכל מחורבן. אוכל שנועד להזין אותי ולספק לי קלוריות וויטמינים, אבל לא הנאה. לא די בכך שלא היה מבחר גדול של מזון ברוסיה בתקופה ההיא, סבתא ואימא היו מבשלות גרועות שראו בבישול עול מטריד שנועד לפגוע בחירותן. סבתא עוד בישלה קצת לפעמים – מין אוכל חדגוני, בריא, משעמם ולא טעים - אימא בכלל לא נכנסה למטבח. המיתולוגיה המשפחתית שלנו מספרת שפעם, כשסבתא נסעה לשבוע נופש, אימא הכינה  לנו רק כריכים וגם אותם היא הצליחה לקלקל. הצידוק שלה להיותה מבשלת כה גרועה היה עומס העבודה שלה בבית החולים. סבתא סתם לא ידעה לבשל. גם האוכל שאכלתי אחר כך בצבא ובכלא לא היה משהו, אם כי אני מודה שהיה טוב יותר מהכריכים של אימא.

בטי טענה תמיד בצחוק שאחרי היסטוריה קולינרית כזו קל לה מאוד לרצות אותי. אולי זה נכון, אבל המראה שלה מתרוצצת במטבח, חגורה סינר, בוחשת ומרתיחה, מקצצת ואופה ומטגנת, ובדרך כלל עושה את הכל בבת אחת, חימם את ליבי. בטי בישלה כמו שעשתה אהבה, בהתלהבות ובנדיבות. חשתי אסירות תודה עצומה כשהגישה לי בחיוך אוכל שהיה תמיד חם, טרי וטעים. מעולם לא דרשה שאגמור הכל מהצלחת, או טענה שעלי לאכול כי זה בריא בשבילי. היא הייתה האישה הראשונה בחיי שחשבה שאוכל הוא חוויה חושנית של טעם ריח וצורה, מה פלא שהתאהבתי בה?

היה לי הרבה זמן לחשוב על אוכל ועל סקס ועל אהבה, ועל הקשר ההדוק בין שלושתם, כשישבתי על הספסל הקשה בחדר ההמתנה של מחלקת יולדות. העדפתי לחשוב על אוכל מאשר על התינוקות שלי שעמדו להיוולד עוד מעט, חודש לפני הזמן. הצעקה של אמונה - "אבל זה מוקדם מידי! עוד לא הגיע  הזמן!" - עדיין הדהדה בראשי. הכל קרה בצורה כל כך פתאומית. רגע אחד עמדתי ליד דלת הכניסה וצעקתי לבטי שאני לא מוצא את הכיפה השחורה שלי ואיפה היא החביאה אותה לכל הרוחות, ושנייה אחר כך, בעוד היא יורדת מחדרו של אדם עם כיפה שחורה מקטיפה בידה ומושיטה לי אותה היא התנודדה, החווירה, ונאחזה בי.

"בטי מה עשית?" צעק לירז למראה המים שניגרו בין רגליה על הרצפה.

הרגשתי איך היא נרעדת קצת ומיד מתעשתת. "לך תביא את התיק הירוק שעומד בחדר הארונות." פקדה על לירז והמשיכה לחלק פקודות בקצב מהיר. "מקס, המפתחות של האוטו. ניסע בלינקולן." פסקה בביטחון ושלחה את אדם להביא לה מגבת בשביל לשבת עליה, ואת אמונה להביא לה את תיקיית הקרטון עם כל תיעוד ההיריון שלה (רעיון מצוין של טיפת חלב שנועד להקל על הרופאים לטפל ביולדות לחוצות שלא מסוגלות לענות על שאלות רפואיות דחופות). הילל ניגב במהירות את הרצפה הרטובה, מלמל לעצמו בייאוש ביידיש, "דווקא ביום כיפור, לא יכולת לחכות עוד יום אחד." אדם אמר לו להפסיק להיות מטומטם וצבט אותו.

כמה דקות אחר כך כבר נסענו לבית החולים, מותירים את כל המשפחה מאחור. נפרדנו כהלכה רק מלירז שהיה כל כך מבוהל עד שלא הצליח אפילו לבכות. הוא נצמד בכוח לבטי, מנסה לסחוט ממנה הבטחה שהיא תחזור עוד הלילה. גם ברגעים האלה, כשמי השפיר מטפטפים לאורך רגליה, וכאבי הגב שלה הופכים לאיטם לצירי לידה, היא סירבה לשקר לו. "לא לירזי. אני אחזור רק בעוד כמה ימים, אבל תוכל לבוא לבקר אותי במוצאי יום כיפור." אמרה בסבלנות ונישקה אותו.

"אז מה יהיה איתי?" שאל בקול נואש, כאילו השארנו אותו לבד באמצע היער.

"תהיה עם אמונה ומחר מקס יחזור לישון בבית." אמרה בטי בביטחון גמור.

"אני יכול לישון אצלכם במיטה." התעקש לירז. הרגשתי שאני עומד להתפרץ בקוצר רוח, לא הייתה לי סבלנות להתעסק עכשיו עם סידורי שינה. רציתי לעשות משהו - לזוז, לפעול, למהר.

בטי הניחה יד מרסנת על כתפי, "מה שתרצה, תירדם איפה שיתחשק לך." הבטיחה ונתנה לו את הנייד שלה, מבטיחה להתקשר מיד כשתוכל ושוב נישקה אותו.

סוף סוף היינו בדרך לבית החולים. היה עוד מכשול אחד שהיה עלינו לחצות - בית הכנסת עמד ברחוב הראשי, בדיוק לפני היציאה לכיוון חיפה - מצאתי את עצמי נוסע לאיטי ברחוב ריק ממכוניות, מלא אנשים, רובם גברים וילדים, פניהם מועדות לבית הכנסת. הרגשתי אי נוחות למראה הקהל הגדול הזה של יהודים רציניים, פוסעים לאיטם ברחוב השקט, חלקם עטופים בטליתות, כיפות עוטרות את ראשיהם החפופים, וארשת חגיגית שורה על פניהם המבהיקות, ואני נוסע לי, כאילו כלום. נסעתי בהילוך ראשון, חושש לפגוע במישהו. ילדים התרוצצו הלוך ושוב ורוב האנשים הלכו על הכביש, בטוחים שאף מכונית לא תעז לפגוע בקדושת החג. ראשים הסתובבו למראה הרכב, אבל הבעות התדהמה והכעס התחלפו לחיוך ברגע שראו את בטי שרועה למחצה במושב האחורי. בהתחלה היא נופפה בידה למכרים וחייכה, אבל אחר כך ישבה בעיניים עצומות וגנחה חרש, גופה מתוח מכאב ואז שוב נרגעה ופתחה את העיניים.

"זה כואב, אבל לא נורא." הרגיעה אותי, בודקת את השעון. "הצירים עדיין רחוקים זה מזה."

נעצרתי ברגע שהבחנתי בגבו הרחב של הרב קפח - רב הישוב שלנו - הוא היה גבר מגודל בעל זקן שחור עבה ומסולסל ועיניים טובות. הרב קפח לימד את קבוצת המתגיירים ובהתחלה היה ואניה מיואש כי לא הצליח להבין אף מילה מדבריו, שנאמרו במהירות ובמבטא תימני. הרב הבחין בבעיה וטרח לדבר לאט יותר, מקפיד לעכב את ואניה אחרי השיעור ולהסביר לו שוב את כל הנקודות הקשות. ואניה שקע בלימוד ולמרבה הפלא אפילו נהנה. הוא העריץ את הרב על סבלנותו וטוב ליבו.

"בהתחלה הרגשתי שאני מנסה להצטרף למועדון יוקרתי." סיפר לי, "אבל הרב קפח הוא... הוא צדיק." איזה מזל שואניה לא יודע שאשתו לעתיד היא ממזרה ועדיף היה שיישאר גוי. אם הייתי מספר לו את האמת הייתי פוטר אותו מכל העסק, אבל מאחר והוא הלך בשמחה לשיעורים ולמד גם בבית, נעזר בהילל הסבלני, ועשה חיל בלימודיו העדפתי לשתוק ולהשאיר עוד כתם על מצפוני השחור ממילא.

הרב סקר את המצב במכונית, אני מתוח וחיוור ליד ההגה, ובטי מאחור, ידיה מאוגרפות בכוח, מתנשמת באיטיות, כמו שלימדו אותה בקורס הכנה ללידה. קורס שהחמצתי רבות מהפגישות שלו, וגם כשבאתי נמנמתי, מסרב להביט בתמונות המגעילות של עוברים, תעלות לידה, חתכים של שדיים עם צינורות חלב, וכיוצא בזה.

הוא חייך אלי ונגע בכתפי, "בעזרת השם הכל יהיה בסדר." אמר בקול מעודד, "לפחות לא יהיו לכם פקקים בדרך." הוסיף במעשיות וחייך.

הציר הנוכחי הסתיים ובטי פקחה את עיניה והזדקפה. "הקדמתי קצת." אמרה בנימוס רגוע, כאילו סתם נפגשנו באמצע הרחוב תוך טיול של בוקר, "כנראה שהברית תהיה בסוכות. אולי נוכל להשתמש בסוכה ברחבת היכל התרבות?"

הרב הניד בראשו, "הסירי דאגה מלבך." אמר, "ישועת השם כהרף עין והכל יבוא על מקומו בשלום." ככה הוא היה מדבר תמיד, במין עברית תנכי"ת משונה שעברה לי מעל הראש.

נפרדנו מהרב והמשכתי לבית החולים, חושב על מה שבטי אמרה. "כמה אנשים את חושבת שיבואו לברית?" שאלתי את בטי בחשש. רחבת היכל התרבות של נשר הייתה משטח ענק מרוצף גרנוליט, בקצה אחד שלה עמד היכל התרבות - בנין מכוער שנראה כמו פרמידה מדורגת מצופה שיש אדמדם, בלי אף חלון אחד לרפואה - ובקצה השני גן ציבורי קטן. זה היה מקום מתאים למסיבות רבות משתתפים, אבל לברית? עד עכשיו לא טרחתי לעשות תכניות למה שיקרה אחרי הלידה. העדפתי לדחות את המחשבה על הרעיון המחריד הזה לאחר כך, אבל האחר כך הלך וקרב.

היא הצטחקה, "די הרבה מקס, אתה יודע שאבא שלי..." ואז התחיל ציר נוסף והיא גנחה חרש וניסתה לנשום עמוק כדי להרגיע את הכאב. העברתי לשלישי ויצאתי מנשר, מיד אחר כך עברתי לרביעי ולחמישי, וטסתי במהירות ברחובות הריקים, מגיע לבית החולים במהירות שיא ומחנה את הרכב מול הפתח של המיון.

בטי נלקחה משם על כיסא גלגלים ואני עוכבתי בקבלה לרשום אותה כראוי. כשראיתי אותה שוב היא כבר הייתה לבושה בכותונת ירקרקה של בית חולים, ומחוברת למוניטור.

"הנה מגיע עוד ציר." אמרה האחות שעמדה לצידה, צעירה עם קוקו בהיר ומבטא אמריקאי חמוד.

"אני רוזי - אחראית חדר לידה." הציגה את עצמה, אדישה לסבלה של בטי שלחצה בכוח את ידי, "די, מספיק עם זה!" התלוננה בטי, "מספיק. אני רוצה ללכת מכאן! אני רוצה לחזור הביתה!" ואז הציר עבר והיא נרגעה והניחה לידי, "זה כאילו שמישהו קורע אותי מבפנים." גנחה ודחפה אותי ממנה כשניסיתי לנגב את מצחה הלח מזיעה. "לך מכאן, אני רוצה את תהילה." יבבה.

"תהילה זו אחותה התאומה." הסברתי לרוזי שחייכה למראה פני הנעלבות, "אבל היא דתייה. היא לא תגיע ביום כיפור." דקה אחר כך הופיעה תהילה, מתנשפת מהריצה במדרגות ואני הפכתי, לרווחתי הרבה, למיותר.

"עדיף שתלך מקס, זה רק מקשה עלי לראות אותך סובל יחד איתי." הספיקה בטי להתנצל, ואז התחיל ציר נוסף ואני מצאתי את עצמי בחוץ, יושב על ספסל עץ קשה, גבי נשען על קיר צבוע בצבע שמן אפור, בוהה מבעד לחלון בשמים שצבעם השתנה לאט מכחול חמסיני דהוי לכחול אפרפר עצוב, ואחר כך לשחור כחול אפלולי, מנוקד כוכבים אנמיים. סביבי היו המון אנשים. מדברים בטלפון, אוכלים, שותים ומתווכחים. בחור חרדי צעיר התפלל חרש, ומולו שני ערבים שיחקו שש בש.

מישהו מסר פרטים על הרך הנולד, צועק בהתלהבות לתוך הנייד, ואישה מבוגרת לידו הסירה את משקפיה העבים והמגושמים, תוצרת רוסיה ללא ספק, וניגבה דמעות, ספק של עצב ספק של שמחה.

ישבתי קפוא, מנסה להכניס את עצמי למצב נפשי של שמירה, אתה צריך לרוקן את הראש ממחשבות, להקפיד על גב ישר, ידיים מאוגרפות לצידי תפר המכנס, לנשום נשימות יציבות ואחידות, להיות ערני למתרחש סביב ואטום למה שקורה אצלך בפנים. העברתי זמן רב מהתקופה שהייתי במדים במצב זה, אבל היום זה לא הלך. אולי הסביבה הייתה אזרחית מידי ואולי התרככתי.

התחלתי להסתכל יותר ויותר פנימה, שם לב פחות ופחות למה שקורה סביבי וככה גיליתי שהחומה שהקמתי בתוכי, החומה שחצצה ביני לבין הרגשות שלי, לא קיימת יותר. את החומה שהסתירה ממני את הבלגאן והכאב של חיי התחלתי להקים עוד כילד, כשאבא חזר מהצבא. ביצרתי וחיזקתי אותה אחרי שמארק מת, והמשכתי בכך במרץ במשך כל השנים בכלא, בצבא, ובתקופת לאריסה. רק ככה יכולתי להמשיך לחיות עם כל הפשעים והטעויות שעשיתי, מניח רק למיקי להציץ קצת מעליה. איך זה שדווקא עכשיו היא התמוטטה? תהליך ההרס היה הדרגתי, כמעט לא מורגש. ברגע ששאלתי את עצמי איך ארגיש אם אנשק את שפתיה של בטי החל הטיח להתפורר, וכל פעם שבטי נגעה בי בידיה הקטנות נפלה עוד לבנה. וכעת, יושב בפינת חדר ההמתנה המכוער וההומה על שפת הים התיכון, מחכה לראות את פניהם של הילדים שלי, היא קרסה לגמרי. יותר לא יכולתי להתחבא מעצמי. ראיתי את עצמי כמו שאני - בן אדם מבוהל  שרוצה פינה קטנה משלו בעולם. רוצה אישה שתאהב אותו, צריך משפחה להשתייך אליה - עוד יהודי אחד מרבים. השמים החשיכו לגמרי. התחיל יום כיפור. דחיתי כל הזמן את בקשת הסליחה מבטי ועכשיו כבר מאוחר מידי,

אין המקום מכפר על פשעים שבין אדם לחברו. על הדברים הגדולים כבר בקשתי ממנה סליחה, אבל לא על הנבזויות הקטנות שעוללתי לה והיא התעלמה מהן באצילות. הן עברו בסך במוחי, תהלוכה ארוכה ומדכאת שרמסה את מצפוני. כל הפעמים שקנאתי בלי סיבה ודיברתי אליה בגסות, כל הפעמים שצעקתי עליה כי משהו הרגיז אותי והוצאתי את העצבים עליה. נזכרתי פתאום איך פעם רציתי שתלך איתי למיטה ובטי סירבה כי רצתה לקרוא עוד דף אחד. העפתי בגסות את הספר מידיה והעמסתי אותה על כתפי, לוקח אותה למיטה למרות רצונה. דוב ולני הביטו בי במבטים נדהמים ומיקי כעס עלי ואמר שאני מתנהג כמו אידיוט. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות, רק בטי צחקה וסלחה לי עוד לפני שהתנצלתי. הייתי בעל מחורבן, מתעקש כמו חמור שהכל יהיה כמו שאני רוצה, מקבל כמובן מאליו את סבלנותה וותרנותה.

אבא צץ בפתח החדר וניגש אלי במהירות. "לא יכול להיות שזה גרוע עד כדי כך מקסים." אמר וכרך יד חמה על כתפי, "לידות של תאומים בדרך כלל מקדימות קצת, הכל יהיה בסדר, אתה לא אשם."

"אני כן אשם." עניתי, בלי להתפלא איך הוא יודע על מה אני חושב.

אבא הצטחק ונישק את לחיי, "לא נכון מקס. תירגע, אחותה העיפה אותך החוצה?"

הנדתי בראשי. "היא הגיעה במונית ורצה את כל המדרגות ברגל. פתאום לא אכפת לה שזה יום כיפור."

"אתה רוצה להיכנס?" שאל, "אני מכיר את רוזי, היא תכניס אותך אם תרצה."

סירבתי במנוד ראש. "אני מעדיף לחכות בחוץ." הודיתי.

אבא היה מבודח מאוד ונדמה שגם טיפה שתוי. "לגברים אין מה לחפש בחדרי לידה." הסכים בחיוך.

"שתית בעבודה." התרגזתי. זה היה כלל שהוא הקפיד לשנן לי - לא שותים בעבודה.

"אני לא  עובד עכשיו ואני גם לא שתוי." ענה ברוגז, "באתי כדי להיות אתך. אדם אמר לי שאתה לבד. לירז ושאר הילדים נוסעים באופנים, כולם בסדר גמור." לא חשוב על מה אנחנו מדברים, השיחות שלי עם אבא נגמרות תמיד בנימה של כעס. הגיע הזמן לשנות את המתכונת הזו, נשמתי עמוק וניסיתי שוב. "אני בעל איום ונורא אבא, יותר גרוע אפילו מהגנרל."

אבא שלף בירה והגיש לי את הפחית, סירבתי בתוקף. "יום כיפור היום." הזכרתי לו.

"אתה צודק." הסכים איתי ושתה, מתעלם מיום כיפור. "אבל למזלך אתה נשוי לבטי. היה לך מזל איתה מקס. אני לא יודע למה נדמה לך שאלוהים שונא אותך."

ואז הוא ראה משהו בפנים שלי, משהו שעצבן אותו נורא. ראיתי שהוא שוב כועס עלי. מין כעס קר, צורב  כמו מגע של ברזל קפוא. הוא סחב אותי החוצה, דוחף אותי למשולש שנוצר בין קיר פרוזדור חדר ההמתנה לבין אוטומט המשקאות החמים וחסם שדה הראיה שלי בגופו. הידיים שלו, חזקות ומחוספסות, מעכו אותי אל הטיח הדוקר, הייתי חסר אונים כמו תינוק. "מה? מה רצית להגיד? מה הסוד הזה שאתה וסבא שלך מסתירים ממני?" טלטל אותי בכוח ושוב הייתי ילד מבוהל ואשם שאבא שלו, הגיבור שחזר מהמלחמה, מנסה לחנך אותו. רק שעכשיו סבא אדי ומארק לא היו בסביבה לחלץ אותי.

עצמתי עיניים מנסה לחסום את הדמעות שהתחילו לזלוג, הרגשתי אותן גואות למרות רצוני, מפלסות שבילים רטובים על פני ונופלות מסנטרי על חולצתי הלבנה.

אבא משך אותי אליו וחיבק אותי בחיבוק מגושם. "די, די, ילד." לחש, "מספיק, לא רציתי להפחיד אותך. אל תבכה, מספיק."

אולי, אם היו נותנים לו הזדמנות, הוא היה מחבק אותי ככה כשהייתי ילד קטן ומעצבן, אבל מובן שלא נתנו לו. הם נבהלו מהכעס שלו ומיהרו להפריד אותו ממני, מפחידים את שנינו בכוונות הטובות שלהם. גורמים לו להרגיש כמו רשע חסר שליטה, ולי כמו פחדן. "למה הלכת למלחמה?" שאלתי ומשכתי את שולי החולצה מהמכנסיים מנגב את פני הרטובות, כמו שלירז נהג לעשות.

אבא משך בכתפיו ונשען על הקיר לצידי, "אחרי שנולדת זה נעשה ממש רע, לא יכולתי לסבול יותר. ידעתי שהיא עם גברים אחרים ולא יכולתי... זה כאב כל כך. כשפרצה המלחמה באפגניסטן הייתי עוד מספיק צעיר והם שמחו לקבל אותי." הוא חייך במרירות, "שם למדתי שיש דברים יותר גרועים מזה שאשתך לא אוהבת אותך יותר."

"זה לא נכון." מחיתי, "היא כן."

אבא השתיק אותי במבט קר. "היא הייתה כלבה קרה שאף פעם לא אהבה אותנו." אמר בפשטות, "בגלל שאימא שלי הייתה כזו דפוקה לא הבנתי את זה. חשבתי שככה נראית אהבה. עד שפגשתי את אניקה לא הבנתי מה זה לחיות עם אישה שבאמת אוהבת אותך." הוא הביט בי במבט אפור, מפוכח ועייף. "אחרי שהם מתו הייתי כל כך עייף מקס. באתי לישראל רק כי רציתי לראות אותך ואת סבתא פעם אחרונה לפני שהכל נגמר, ואז פגשתי את אניקה. היא החזירה אותי לחיים." אבא חייך קצת ושוב השתתק.

פעם ראשונה שהוא סיפר לי קצת על מה שעבר עליו וזרק איזה רמז על אניקה. הייתי נרגש מגילוי הלב הנדיר שלו. גם אבא שלי היה רק בן אדם שטעה ונכשל ושוב ניסה, חיבקתי אותו חזק והפסקתי לבכות. הרגשנות הזו הייתה יותר מידי בשבילו. הוא הרחיק אותי ממנו קצת, אבל המשיך לדבר. מניסיון אני יודע שזה הרגל שקשה להיגמל ממנו. "אתה יודע שפגשתי את לאריסה לפני כמה זמן. היא חפשה אותך והגיעה אלי. איזה קרחון."

"מיקי קרא לה מלכת השלג." אמרתי, והוא צחק, "בדיוק, מלכת השלג." הסכים איתי.

"אימא שלך דמתה ללאריסה." אמר, "בדיוק אותו טיפוס, רק שאימא שלך הייתה יותר חכמה. מזל שהיה לך מספיק שכל ולא התחתנת אתה. למזלך פגשת את בטי."

ברגע שהוזכר שמה של בטי, הוא קרא משהו בפני ושוב התעצבן. "אני מרגיש שאתה מסתיר ממני סוד. אני מרגיש את זה בעצמות." אמר, "זה משגע אותי, מה הסוד עם בטי? אתם עומדים להיפרד?" שמעתי את החרדה בקולו. 

הנדתי לאות לא, "לא יכול אבא, הבטחתי לבטי. אני מצטער נורא, אבל אל תדאג, אנחנו לא נפרדים."

"אז מה הבעיה? למה אתה והגנרל..." ואז, במין הבזק אינטואיציה שקורה רק פעם, אולי פעמיים בחיים, הוא קלט הכל. כל פיסות המידע שריחפו בחוסר סדר במוחו התחברו בבת אחת, ופתאום הוא פלט גניחה עמומה ופחית הבירה נפלה מידו על הרצפה ומעט הבירה שנותרה בה נזלה והכתימה את המרצפות הכהות והמטונפות.

הוא כרע על הרצפה והושיט את ידו לפחית, "הגנרל ואליזבטה, הסבתא של בטי ואבא שלי... הרב הוא הבן שלו."

אבא לפת את ראשו בידיו, שוכח מהפחית ולחץ את גבו אל הקיר כמבקש להיבלע בו. "אתם בני דודים והיא ממזרה, הבן זונה הזה! אמרתי לך שהוא יביא רק צרות, הזהרתי אותך, נכון שאמרתי שאסור להכניס אותו הביתה? אמרתי או לא אמרתי?"

בשביל בן אדם לא דתי הוא לקח את זה קשה מאוד. משכתי אותו לעמידה, חושש למשוך תשומת לב. "אבא תשתוק בבקשה." התחננתי.

הוא עמד קרוב אלי, מביט ישר אל עיני, "אני צודק?" שאל בייאוש, "אני צודק או לא?"

"לא יודע, אולי. זה קרה לפני חמישים שנה אבא, בוא נעזוב את זה." התחננתי.

אבא חיבק אותי, "איזה ברוך." מלמל לעצמו ביידיש והוסיף לקלל בשקט בליטאית, מועך אותי אליו בכוח. אף פעם לא ראיתי אותו מאבד שליטה ככה.

"די אבא, אתה חונק אותי." מחיתי ודחפתי אותו. הוא הרפה ממני סוף סוף ושאל מי עוד יודע.

"רק בטי וסבא, ועכשיו אנחנו. בטי חושבת שרק אני יודע והבטחתי לה לא לספר." חשתי אשם ומבוהל מאוד. רק עכשיו, כשראיתי איך אבא נבהל, קלטתי באיזה צרה אנחנו.

הוא החזיר לעצמו את השליטה העצמית ועיניו הצטעפו והצטמצמו כשחשב על הבעיה, הופך אותה במוחו מצד לצד, "בסדר." אמר והביט בי בספקנות, "בטי והגנרל לא יגידו כלום, וגם אני לא. אבל אתה..." ברור היה שהוא רואה בי את החוליה החלשה בקבוצת הקושרים הקטנה שלנו.

"לא אני גיליתי לך." התגוננתי, "ניחשת לבד. בדיוק כמו שבטי ניחשה כשראתה את סבא. גם אני הבנתי את זה בעצמי, אף אחד לא סיפר לי. אני בחיים לא אספר לאף אחד." המשכתי, "אני מעדיף למות ולא לפגוע בה אבא." לכל הרוחות, הניסיון לשכנע אותו שיסמוך עלי גרם לי להישמע כמו ילד. 

"אני יודע מקס." אמר אבא וליטף את לחיי, "תירגע, אני סומך עליך."

"פרידמן!" שמעתי מישהי צועקת, "מקסים פרידמן! איפה אתה?"

אבא דחף אותי חזרה לחדר ההמתנה, "אני כבר בא." אמרתי לאחות שקראה בשמי. "חכה כאן!" פקדתי עליו.

אבא הנהן ואז משך אותי אליו שוב בחיבוק אמיץ, "תחביא את זה מקס." לחש לאוזניי "תחביא את זה הכי עמוק שאתה יכול, תשים את זה מתחת למה שקרה לך בכלא ואל תחשוב על זה יותר בחיים, ברור?"

"כן אבא, ברור." עניתי והלכתי לפגוש את הילדים שלי.

אני מודה שבהתחלה בכלל לא חשבתי על התינוקות, רק על בטי. הרגשתי כל כך אשם כשראיתי אותה שוכבת בעיניים עצומות, חיוורת ומותשת, שרועה באפיסת כוחות על המיטה הצרה והקשה, שעמדה באמצע החדר, מוקפת מכשירים לא מזוהים. תהילה עמדה לצידה, לבושה כמוני בחלוק חד פעמי צהוב וזרחה אלי בשמחה. "הכל בסדר מקס. לידה קלה, הם בסדר גמור, הכל עבר נהדר, ובלי תפרים." דיווחה לי בגאווה.

לא הקשבתי לה, הבטתי בבטי, מלטף את ידיה הקטנות, מבחין בדאגה שכל גופה רועד כאילו סבלה מקדחת. "למה היא רועדת?" שאלתי מודאג, ונעניתי שזה בגלל מאמץ הלידה ושככה זה תמיד.

כל החדר היה מלא נשים - שתי אחיות, רופאה מילדת ורופאה מרדימה שניתקה את בטי מהאפידורל ונפרדה ממנה בברכת מזל טוב, מפליגה לדרכה להקל על יולדת נוספת. בטי פקחה את עיניה והביטה בי, "ראית אותם?" שאלה ואחות מולדבית שמנה עם עגילי זהב ושפם מחומצן, דחפה לידי צרור קטן ומקומט עטוף בבד לבן, ופקדה עלי לתמוך בראשו.

במבט ראשון לא התרשמתי מהבן שלי, "נקרא לו מאור על שמו של מאיר, הדוד שלך שנספה בשואה." אמרה תהילה בפסקנות, "וגם על שם אחיך זכרונו לברכה." לחשה בטי.

עמדתי מוקף בכל הנשים הללו, גבר יחיד עומד נבוך עם תינוק בידיים, וחשבתי שהוא נראה זוועה. קירח ומקומט, צבעו סגול משהו, עיניו הנפוחות עצומות, מנופף אגרופים קטנטנים באוויר. הוא בכלל לא נראה אנושי חשבתי לעצמי, אבל לא העזתי להגיד את זה. אמרתי לבטי שהוא דומה לקריקטורה של צ'רצ'יל ואז הוא פקח עיניים כחולות כהות ולכד את אגודלי באגרופו, מביט בי במבט זועף ופתאום פיהק פיהוק ענקי והתחיל לצרוח בזעם.

רק אז קלטתי שהצרור הזה, החייזר הזה שעד עכשיו הסתמן כאוסף צללים לא ברורים על מסך האולטרה סאונד, הוא יצור אנושי בעל אופי ורצון משלו. "תראי בטי." נפלט לי "הוא ממש בן אדם קטן."

המולדבית המחומצנת גיחכה מתחת לשפם, "ומה חשבת?" שאלה בבוז, "שהיא תלד חתול?"

היא לקחה ממני את התינוק וצחקה אל האחות השנייה ששקלה את התינוקת, "לפני שתבין מה קורה הוא ייקח לך את המפתחות של האוטו, ויסבך בחורות בצרות." ניבאה, והאחות השנייה נאנחה במבטא מרוקאי קל והסכימה שנכון, הזמן עובר כל כך מהר עד שממש אי אפשר להאמין, ורק שנהיה בריאים, ומסרה לידי צרור חדש, קל יותר.

"היא קטנה יותר." הזהירה אותי, "אבל יפיפייה אמיתית, תצטרך לגרש את המחזרים שלה במקל."

הצצתי פנימה בזהירות, מגיש את אצבעי לאגרוף ורוד שנפתח כמו ניצן של ורד. אם עד עכשיו חשבתי שאהבה ממבט ראשון זה רעיון שטותי ורומנטי הרי שדי היה במבט אחד בפנים המושלמות הללו ומכופר ציני הפכתי למאמין נלהב. התאהבתי בה עוד בטרם פקחה את עיניה הכחולות והביטה במבט חודר וסקרני בגבר הראשון בחייה שלטש בה מבט, מסוחרר מרוב התפעלות.

אני בטוח שיהיו עוד רבים וטובים אחרי, אבל לפחות אני הייתי הראשון. הייתי כל כך מבולבל שכנראה מלמלתי משהו, או אולי סתם גנחתי, "מה אמרת אבל'ה?" שאלה הרופאה המיילדת והושיטה את ידיה כדי לקחת ממני את הילדה. סירבתי, אימצתי אלי את אהובתי החדשה והתיישבתי על מיטתה של בטי שניסתה להיניק את הילד.

הרופאה הביטה בי במבט משועשע, והחליפה מבטים עם האחיות. "תני לי להחזיק אותה רק עוד קצת." ביקשתי, מוקסם מהשלמות הוורדרדה שנחה בשלווה בחיקי. כל הנשים בחדר צחקו כאילו זו הייתה התנהגות נורמאלית. אחר כך בטי ספרה לי שנראיתי המום כאילו החלקתי על קליפת בננה וחטפתי עוגת קרם בפנים בעת ובעונה אחת.

"אני מאוהב." אמרתי בלי שמץ של בושה, "איך נקרא לה?"

"ליאת." הודיעה לי תהילה בביטחון גמור. "על שם ליליאנה, אימא שלך."

בחנתי אותה, נפעם ומלא התפעלות מכל פרט קטן ביצור החדש והמיוחד שהופקד בידי. בטח נראיתי כמו דביל מושלם, מחייך בהתפעלות למראה הפיהוק המתוק שפיהקה לתוך פני. מה אכפת לי? צפצפתי צפצוף ארוך על כל מה שכולם יחשבו עלי. בסופו של דבר הן אילצו אותי לתת להן את התינוקת. בטי היניקה אותה קצת ואחר כך העיפו אותי החוצה. כשלתי לחדר ההמתנה, מבחין להפתעתי שהשעה רק עשר בלילה. הגענו לבית החולים בשש בערך, תוך פחות מארבע שעות כל העולם שלי התהפך ומעולם לא יחזור להיות מה שהיה פעם. "הם מעבירים אותם לחדר התינוקות. בוא, אני רוצה להראות לך משהו." משכתי את אבא אחרי. הוא פסע בעקבותיי, מוחה שכבר מאוחר והתינוקות יכולים לחכות למחר.

"באמת מקס, מה הלחץ? כל התינוקות דומים." אמר כשנכנסנו לחדר הגדול והמחומם שעריסות שקופות עמדו בו שורות שורות, ואחיות לבושות לבן מרחפות מסביב, משגיחות על האוצרות הקטנים שבפנים.

"נראה אותם כבר מחר, בוא נלך לבקר את בטי ונתקשר לתאומים. לירז בטח כבר ישן." פיהק אבא, משיט מבט משועמם על המכלים השקופים עם הצרחנים הקטנים שבתוכם.

"תהילה תטפל בזה." אמרתי בקוצר רוח, "בטי בסדר גמור." הוספתי כשהוא הרים את גבותיו בפליאה לנוכח מה שנראה לו כאדישותי למצבה של אשתי. מצאתי את העריסה ובדקתי ליתר ביטחון את הצמיד הוורוד על הזרוע הקטנה. הרמתי אותה בזהירות, תומך בראש הקטן שהיה מכוסה פלומה בהירה ועדינה שתהפוך לשיער בלונדיני חלק וקריר כמשי, והגשתי לו אותה בגאווה. "הנה התינוקת שתמיד רצית אבא." אמרתי. אבא הושיט את ידיו ולקח אותה, אוחז בתינוקת במיומנות מפתיעה, הביט בפנים המושלמים דמוי הלב והושיט את אצבעו לאגרוף הקטן. היא לפתה את האצבע, פקחה את עיניה והביטה בו במבטה החודר.

אבא התנודד וכמעט נפל, אחזתי בו והובלתי אותו לכורסא. הוא נחנק מעט, מלמל משהו בליטאית ודמעותיו צנחו על פניה, מרטיבות אותן. ליאת המשיכה להביט במבט שליו בגבר הבוכה ואז פיהקה, עצמה את עיניה ונרדמה. החזרתי את התינוקת לעריסה ולקחתי את אבא החוצה, מלווה במבטה התמה של האחות האתיופית הצעירה, היחידה שהשגיחה בדרמה הקטנה והחרישית שהתחוללה זה עתה.

ישבנו במסדרון הריק ואבא בכה בזרועותיי. לא דברנו, לא היה צורך בכך, שנינו ידענו למה הוא בוכה.

אומרים שטוב מאוחר מידי מאשר בכלל לא, אבל למראה דמעותיו לא הייתי בטוח שזה נכון.

אניקה מצאה אותנו והושיטה בלי פליאה מטפחת בד קטנה ורקומה לאבא. הוא ניגב את עיניו ונישק אותה ואחר כך נישק גם אותי.

"מזל טוב לנו מקסים." אמר, ואז ידעתי שבפעם הראשונה בחייו הוא מרוצה ממני.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...