זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק סח'

המגרה הסודית

בבוקר המחרת קמתי מוקדם כרגיל והלכתי להכין קפה. חשבתי שיש לי עוד המון זמן עד שהאורחים שלנו יקומו, אבל עוד לפני שהמים רתחו כשל מנו למטבח וצנח על השרפרף, תומך את ראשו בידיו.

"איך אתה רוצה את הקפה שלך?" שאלתי בנימוס.

"חם ורטוב." הוא ענה בקול מטושטש ופיהק.

נתתי לו נס קפה עם סוכר שבחשתי קודם בחזקה כדי שייווצר עליו קצף, כמו שמכינים בגולני. הוא ניסה להודות לי בחיוך. למינצים לא היה כשרון לזייף חיוכים והחיוך של מנו היה מזויף בעליל.

"כואב לך הראש?" שאלתי באהדה.

הוא הנהן ולגם מהקפה. "אסור לי לשתות יין ובירה." גילה לי, "אני חושב שזה עושה לי הזיות. משום מה אני זוכר שעישנתי חשיש עם זקן אחד. לא תאמין, אבל הסיגריות היו מוחבאות מתחת לגג רעפים של המלונה של הכלב."

"מה אתה אומר? באמת מוזר." עניתי בנימוס והתאפקתי לא לפרוץ בצחוק. הוא היה בטוח לגמרי שהזה את כל הערב. "מה עוד אתה זוכר?" המשכתי לחקור אותו.

מנו שפשף את מצחו בגב ידו, "אני יודע שהלכתי אתך מכות וואניה היה שופט." אמר בהיסוס, "אבל יכול להיות שאחר כך רבנו שוב? לא, לא יכול להיות. נכון?"

סבא נראה מבעד לחלון, מוביל את מנגו למלונה שלו ונוזף בו שברח מהבית. פתחתי את הדלת האחורית והזמנתי אותו לקפה. מנו לטש בו מבט מלא חלחלה. סבא חייך בנימוס, רענן ונמרץ כאילו בילה את הלילה האחרון בשתיית תה צמחים בדבש. "בוקר טוב עמנואל." אמר והושיט לו את ידו. מנו לחץ אותה ואחר כך לא התאפק ומישש את ידו עד המרפק. "אתה אמיתי." אמר וצנח על הכיסא. נתתי לו עוד קפה והוא לגם ממנו ושפשף את עיניו.

"הוא חושב שאתה הזיה." הסברתי לסבא המשועשע.

סבא נד בראשו, "לא יודעים לשתות החבר'ה האלה." אמר לעצמו, שתה את הקפה והלך.

"מקס." רכן מנו לעברי, "סיפרת לבטי על מה דיברתי אתכם? היא יודעת?" כנראה שהופעתו של סבא עוררה את זכרונו.

"לא. לא הספקתי לדבר על זה. לדעתי אתה צריך לדבר אתה." התחמקתי. לא התכוונתי לספר לו במה אני ובטי היינו עסוקים הלילה. הוא התכווץ בבהלה בכיסאו, "לא עדיף שאתה..."

"אתה מנו." חזרתי בתוקף והובלתי את הבחור המבוהל לחדר השינה שלנו.

בטי ישבה ליד המחשב, מנצלת את השעות השקטות של הבוקר להתקדם בעבודתה. היא חייכה אלינו בפיזור נפש, שקועה בבעיות התרגום שלה, ולקחה בתודה את כוס הקפה שהבאתי בשבילה.

"מנו רוצה לדבר אתך." הודעתי לה ודחפתי אותו קדימה. בטי לגמה בשקט והביטה בציפייה באחיה שהסתכל סביבו, בוחן את הקירות והרצפה, מסרב להביט בפניה.

בטי קמה והוציאה קופסת עץ דובדבן מלבנית מעוטרת בקישוטים של אם הפנינה ממגירת הגרביים שלה, "זוכר את הקופסא של סבתא בתיה?" שאלה וחייכה אליו.

מראה הקופסא המעוטרת גרם למנו לחייך. "תיבת הנגינה של סבתא." שמח, "חשבתי שהיא התקלקלה." בטי פתחה את המכסה שהיה מעוטר בתבליטים של אם הפנינה ומנגינת 'לאלייזה' של בטהובן בקעה בקול דקיק וצלול ממעבה הקופסה. הם הביטו זה בזה וחייכו.

"מצאתי שען זקן, חבר של סבא סולי שתיקן את התיבה." אמרה בגאווה.

בטי שמרה בתיבת הנגינה את תכשיטיה של בבושקה ואת תעודת הנישואים שלנו. היא מעלם לא גילתה לי שתיבת הנגינה הייתה שייכת לסבתה. "אני זוכר שיש גם מגרה סודית." אמר מנו ולחץ על אחד מהריבועים הלבנים שקישטו את דפנות התיבה. בטי ניסתה למשוך אותה ממנו. "לא מנו!" אמרה בתוקף. בתוך המגרה שנפערה בתחתית התיבה היה ריבוע ניר קטן ולבן חתוך בצורה משוננת אופיינית לתצלומים ישנים. הבחנתי בחטף בכמה מילים כתובות בכתב יד נשי על הניר הלבן לפני שבטי חטפה את התיבה ממנו.

איפה ראיתי את הכתב העגול והיפה הזה? בטי טרקה את המגרה בכוח. "זו המגרה הסודית שלי." פסקה בנחישות, ראיתי כמה רווח לה שהתמונה המסתורית התגלתה לנו רק מגבה, מסתירה את המצולם בה מעינינו הסקרניות.

"את והסודות שלך." רטן מנו במורת רוח, "למה את תמיד כל כך מסתורית?"

"כי אני כזו!" הטיחה בו בחזרה והנוסטלגיה הנעימה שאיחדה אותם לרגע נעלמה, שוב חזרו הטינה והמרירות להפריד בין האח והאחות. מנו התרגז, בעיקר על עצמו, למרבה הצער בטי חשבה שהוא כועס עליה ונעלבה. הוא התרגז עוד יותר ואיבד שליטה, "רק שתדעי לך שידעתי הכל!" אמר בקול רם ומיד החוויר.

בטי הטמינה את הקופסה במקומה ולטשה בו מבט קפוא. "אני יודעת דביל!" זעמה, "ראיתי אותך מציץ. זה מה שאכל אותך כל הזמן?"

מנו איבד בבת אחת את כל רוח הקרב שלו, "סליחה בת-אל." לחש, "אני נורא מצטער. תסלחי לי הייתי צריך לספר להורים."

"עזוב את זה מנו, די, סלחתי לך. אני מבקשת שתסלח לי שהייתי כזה קוץ בתחת כל הילדות שלך. אני יודעת שהייתי ילדה מעצבנת. סליחה עמנואל."

"טוב, בסדר. מספיק עם זה." ההשתפכות שלה הביכה אותו. במקום לחבק אותה, כמו שהיה מתבקש לדעתי, הוא נתן לה צ'פחה סמלית על הגב וברח.

בטי כבתה את המחשב וקמה ממקומה אוחזת את הקופסא בידה. עכשיו היא תבקש ממני ללכת לעשות משהו כדי שתוכל להחביא את הקופסא במקום חדש חשבתי, וצדקתי. "אולי תלך להביא את הצידניות מהמחסן מקס?" בקשה, "אני רוצה להכין אוכל לטיול. יהיה נחמד לאכול צהרים באוויר הצח." אתמול בערב החלטנו שניקח את האורחים שלנו לטיול בשמורת הכרמל ואפילו לקחתי חופש מ'יהלום' כדי שאוכל לבלות ביחד עם כולם.

"כבר הכנתי את הצידניות אתמול בטי." עניתי בנחת, "אבל אני מבין שאת רוצה להתבודד עם המגרה הסודית שלך אז אני הולך." קמתי ויצאתי, משאיר אותה לשם שינוי חסרת מילים.

 

הטיול היה הצלחה גדולה, כולם נהנו מאוד. הראנו להם את כל האתרים היפים באזור שלנו. את המוחרקה, את השוק הדרוזי בעוספיה, את חורשת הארבעים, ואת שוויצריה הקטנה. לקראת הצהרים התעייפנו ונסענו לחניון נופש פעיל. שם מתוחכם למקום חניה קטן עם כמה שולחנות וספסלים מעץ ולידם גן שעשועים קטן שגרם לילדים העייפים להתנער ולרוץ בצעקות כדי להתנדנד ולהחליק על המתקנים. בטי ואמונה פרשו מפה ופרקו את תוכן הצידניות. כולם ישבו ואכלו בתאבון חוץ מהילדים שקפצו ורצו סביב עם פיתות עמוסות כל טוב בידיהם. כולם הסכימו שזה טיול מוצלח מאוד, מזג האוויר היה מושלם, היו מעט אנשים, כל המתקנים היו נקיים ואפילו לא היו זבובים.

הכל היה נהדר חוץ מזה שאל כולם היא התייחסה יפה, צחקה והתבדחה, ורק כלפי היא הייתה רצינית ועניינית.

אחרי האוכל כל אחד מצא לו פינה ונח. ואניה ואמונה אספו וניקו הכל כשהם מתלחשים זה עם זה וצוחקים. הילדים שיחקו עם דוד ויפה בכדור רגל. אבא ואניקה נמנמו מתחת לעץ, וסבא וגניה יצאו לטייל בין העצים יחד עם טלי ומנו. הבטתי בבטי, היא סידרה משהו בתא המטען של הלינקולן, מתעקשת להיות עסוקה ולא להביט בי. "בטי." הפצרתי בשקט ונגעתי בכתפה. לא יכולתי לסבול את הברוגז הטיפשי הזה.

היא הזדקפה, סגרה את הדלת בטריקה והפנתה אלי את גבה, "אני הולכת למצפור להשקיף על הנוף." אמרה בלי להביט בי. חבשה את כובעה והסתלקה, מותירה אותי לבד. עמדתי עצוב ליד הרכב ושאלתי את עצמי מה לעשות עכשיו. ברור שהיא נפגעה מההערה שלי ושוב יהיה עלי לבקש סליחה למרות שצדקתי. היא שמרה סודות מפני וזה לא היה בסדר.

אניקה קמה לקחת כוס מים וחייכה אלי מעבר לשפת הכוס, "למה שלא תלך אחריה?" הציעה לי בקול רך כאילו דברה עם ילד.

משכתי בכתפי. "היא לא רוצה אותי, רבנו בבוקר והיא כועסת עלי."

"לך אחריה, תתפייסו. אל תשב כאן עצוב." אמרה אניקה וחייכה אלי כאילו הייתי אחד המטופלים שלה. הבטתי באבא, הוא שכב על גבו, ידיו שלובות מאחורי ראשו והביט בי. הבעת פניו אמרה בברור שאני טמבל שנותן לאשתי לעשות ממני צחוק. "לך." דחפה אותי אניקה בעדינות, "אל תיתן לה להסתובב כאן לבד במצבה." הנימוק הזה שכנע אותי, אני לא סתם נסחב אחרי אשתי כמו תינוק נעלב, אלא משגיח עליה כי היא בהריון מתקדם ואסור לה להסתובב לבד במקום פראי כזה.

בטי ישבה על סלע גדול שהשקיף לכיוון קרית חרושת שבתיה היו מפוזרים בחוסר סדר מקסים בין גבעות הגיר המעוגלות. מעבר לה נראו גגות הרעפים של טבעון, מבצבצים בין עצי האלון שהחלו להשיר את עליהם לקראת החורף.

"ראות נהדרת." אמרתי והתיישבתי לצידה, "אני חושב שבצד ימין רואים את נופית."

"יכול להיות." הסכימה בטי בקול חנוק. ראיתי שהיא בכתה חרש וניסתה להסתיר את זה ממני.

לקחתי את פניה הלחות בין כפות ידי, "מה קרה? למה את בוכה ביום יפה כל כך?" ניסיתי לפייס אותה, מחליק את אצבעותיי על לחיה הרטובה. לשמחתי הוא כרכה את ידיה סביבי וטמנה את פניה בכתפי. "נורא קשה לי." לחשה לתוך צווארי, נשימתה החמה מדגדגת את עורי, "יש דברים שמעיקים עלי. הייתי צריכה לשתוק ולשכוח הכל, או לספר לך מיד, אבל במקום זה רק משכתי והתלבטתי והתעניתי." אמרה ופתאום התיישבה על ברכי, מתכרבלת בזרועותיי.

זה הספיק לי, לא רציתי שהיא תמשיך לדבר. די היה לי במשקלה החמים, נשען על גופי בהתמסרות מלאת אימון. הסתפקתי בריח שערה באפי ותחושת עורה החלק תחת ידי, לא רציתי וידויים מכאיבים, רציתי שקט, "את לא חייבת לספר לי כלום." אמרתי וקיוויתי שהיא תמשיך לשתוק ולהתרפק עלי, אבל אחרי כל כך הרבה זמן היא כבר לא יכלה לשתוק יותר. הסכר נפרץ והיא הייתה חייבת לדבר.

"הייתי צריכה להשמיד את התמונה מיד אחרי שקבלתי אותה מסבתא ולשכוח ממנה, אבל..." היא נאנחה ושוב השתתקה, ממתינה לתגובתי.

"אני יודע הכל." אמרתי מבין שידעתי מי מצולם בתמונה ההיא ברגע שראיתי את החיתוך המשונן של שוליה. אני מתפלא איך לא הבנתי מיד שבטי הבחינה כבר בפגישה הראשונה שלה עם סבא כמה הוא דומה לעמנואל. היא בטח נתנה בו מבט אחד והבינה מיד מה שכל אחד שהיה טורח להתבונן בשניהם בקפידה היה מבין. איזה מזל שרוב האנשים לא טורחים לשים לב מה מתרחש סביבם.

"מה אתה יודע?" שאלה והביטה בי בחרדה.

"אני יודע על הגנרל ועל אליזבטה." אמרתי בפשטות, "גם על התמונה שלה היא כתבה את הפסוק הזה משיר השירים?" ידה של בטי נגעה בתנועה לא רצונית בתליון הענבר שהיה תלוי על חזה. בגלל זה היא הסתכלה בי ככה כשראתה את הכתובת שחרטתי על התליון.

"כמה זמן אתה יודע?" שאלה בקול מאשים והתחילה לכעוס עלי. אולי הייתי צריך לסתום את הפה ולא לנסות להיות חכמולוג כזה?

"מזמן, כשסבא גר אצלנו חיטטתי קצת באלבום שלו. הוא שמר את התמונה במעטפה המקורית."

בטי נדה בראשה. היא בטח ראתה את התמונה כשהעבירה את חפציו מדירתו אלינו. איך לא הבנתי את זה קודם? בחנתי בדאגה את פניה ופתאום התחלתי לפחד, ומה אם היא תחליט פתאום שזה גילוי עריות ושאנחנו צריכים להתגרש? עוד הוכחה, אם הייתי צריך עוד אחת, שאלוהים שונא אותי. למה הייתי צריך להתאהב בבחורה המסובכת הזו, שמתחת לאתיאיזם הרציונאלי שלה נמצאת דוסית שרוטה ממאה שערים. ונוסף לכל גם הייתה לי זקפה. לכל הרוחות! מספיק שהיא מסתכלת עלי בחיוך הקטן הזה, שמרים בקושי את קצות פיה, ואני נעשה מיוחם. אין ספק שמישהו שם למעלה החליט שמגיע לי לטעום קצת גיהינום לפני שאמות, רק כדי שאדע מה מחכה לי אחרי שאתפגר.

"זה לא אומר שום דבר." התחלתי להתמקח עם שתיקתה, "אף בית דין לא יפסוק שאבא שלך הוא לא הבן של מר נתן מינץ, שחי בשקט ובאושר בליטא עם אשתו המסורה, עד שנפטר עקב פציעות שנפצע במלחמה."

בטי גלשה מברכי, אבל נותרה יושבת צמודה אלי. היא תלשה ענף דק והחלה משרטטת קווים בעפר שלרגלינו במין פיזור נפש מנותק. "ידעתי ברגע שראיתי את סבא." הודתה, בעוד היא מנסה לצייר על הקרקע שלרגלינו דוגמאות גיאומטריות חסרות פשר, מעלה ענני אבק זערוריים במקל שבידה. "נפגשתי בו קצת אחרי פורים, הוא ישן בשקט במיטה ולא ראה אותי. עדיין הייתה לו אינפוזיה, אתה יודע שהוא היה מיובש לגמרי?" היא הרימה אלי את פניה מניחה לי לקרוא בעיניה  את הבהלה שחשה כשראתה את הכפיל המבוגר של מנו, מונח במיטת בית החולים כמו דרישת שלום מהעתיד שיבוא - רוח רפאים מותשת של אחיה הצעיר, השחום והנמרץ.

"הוא לא טיפל בעצמו, לא אכל טוב, היה מיובש. הם החזיקו אותו שם עד שיתאושש ותכננו להעביר אותו לבית אבות. לא ידעתי מה לעשות, לא יכולתי לספר לאף אחד."

"יכולת לעזוב אותו ולברוח." אמרתי באכזריות. "זה מה שאני הייתי עושה." אבל ראיתי מיד שהיא לא מאמינה לי. כמו כל אישה מאוהבת היא חשבה שאני טוב יותר ממה שאני באמת, מכריחה אותי בכוח אמונתה התמימה להיות אדם טוב יותר ממקס האמיתי. לא מספיק להן שהן מחזיקות אותנו בביצים הן מתעקשות להשתלט גם על הנשמה.

"אל תדבר שטויות מקס." נזפה בי ברוך כאילו הייתי ילד טיפש, "ברור שאי אפשר היה להשאיר אותו. מישהו היה חייב לטפל בו. החלטתי שאני אקח אותו אלינו ופשוט אשכח מכל השטויות שסבתא ספרה לי על הארוס שלה שמת במלחמה, וחזר אליה כשכבר היה מאוחר מידי."

"למה היא לא חיפשה אותו אחרי שהתאלמנה?" שאלתי את השאלה שהציקה לי כבר זמן רב.

בטי חייכה, "בגלל אבא. אני מנחשת שהיא פחדה שהסוד יתגלה. בגלל זה היא אף פעם לא אמרה כלום."

נו טוב, מה היא כבר יכלה להגיד?

"היא נפגעה מזה שהוא התחתן שוב?" שאלתי.

בטי משכה בכתפיה, "לא יודעת. לפי הסיפור שלה הוא נעלם ודי. אולי היא לא ידעה? אני בטוחה שגם אם היא ידעה היא הבינה. היא הייתה אישה מעשית מאוד. גבר לא יכול בלי אישה, בטח לא גבר כמו סבא שלך, שלנו." פניה הסמיקו, לא היה לה קל, אבל היא הייתה נחושה לדבר בגילוי לב. "גם אתה כזה. אם נפרד אתה תמצא אחרת תוך כמה ימים, זה בטוח."

עינינו נפגשו, ולמרות שאני נותרתי רגוע בעוד שהיא הייתה סמוקה ונבוכה, עיני הושפלו ראשונות. היא כנראה צדקה. אולי לא אוהב יותר אף אחת כמו שאני אוהב אותה, אבל לא ראיתי את עצמי חי כמו נזיר.

חזרתי לנושא העיקרי, "מדאיג אותך שזה גילוי עריות?" שאלתי את השאלה שעינתה אותי והפחידה אותי מרגע שנודע לי על הברוך שסבא בישל לי.

בטי זרקה את הענף שבידה והביטה בי בגבות מכווצות. "אנחנו בני דודים למחצה מקס, זה לא ממש גילוי עריות אם כי..." היא נשכה את שפתה התחתונה בהיסוס, "אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום אולי הייתי בורחת ממך כמו שברחתי מצורי סיטון."

"לא הייתי נותן לך לברוח." הנחתי את ידי על כתפיה ועיסיתי באגודלי את עורפה. "את שלי בטי."

יכולתי לחוש את כתפיה נעות מתחת לכפותיי כשנאנחה שוב. "הייתי חייבת לספר לך מיד כשגיליתי ולהיפרד ממך. אני ממזרה מקס, אתה מבין מה זה אומר? אסור לי להתחתן עם יהודי."

התחלתי להרגיש איך בתי השחי שלי נעשים רטובים מפחד שהפך באלכימיה מסתורית לתוקפנות. "ואם אני אתנצר את תירגעי?" התנפלתי עליה.

בטי קמה ממקומה נרגזת ונעמדה ליד מעקה המתכת החלוד, מביטה בנוף, מניחה לגבה הנוקשה לשדר אלי את מורת הרוח שחשה מדברי. קיללתי את עצמי בשקט על השטות שאמרתי. גם אם היא הייתה חילונית גמורה הרעיון שיהודי יתנצר היה יותר מידי בשבילה. לא היה טעם לדבר איתה בהגיון. יחסם של היהודים לנוצרים ולנצרות הוא לא רציונאלי. האנשים הליברלים הפתוחים והנעימים ביותר נאטמו ברגע שהוזכרה הדת הנוצרית. הטינה והפחד שהצטברו במשך מאות שנים נכנסו למטען הגנטי של היהודים והם הגיבו על כל דבר נוצרי בחשדנות ובבוז. סבא אדי הבין את זה. הוא ניסה להרגיל אותי לכנסיות ולצלבים כדי שלא אגיב כמו יהודי, וככה, בבוא יום פקודה, חיי ינצלו.

הגיע הזמן לשנות נושא. "בגלל זה היית כל כך מוזרה לפני פסח. חשבתי שזה בגלל שנמאסתי עליך."

היא שוב פנתה להביט בי, "לא חשבתי ששמת לב בכלל." הודתה בפליאה.

"בטח ששמתי לב." מחיתי, נעלב. "גם אם אני לא גבר חדש כמו ואניה אני עדיין לא כל כך אטום."

היא חייכה בעצב, "התלבטתי יותר מידי זמן, חשבתי והפכתי בבעיה עד שנעשיתי משותקת לגמרי. ברור היה שאני חייבת לעזוב אותך, אבל לא יכולתי לעשות את זה. מצאתי המון תירוצים למה אני חייבת להישאר אתך, ההיריון, הפגיעה בלירז, החשש לחיות לבד."

היא חזרה לשבת לידי והניחה יד על ברכי, מביטה בי בפנים רכות ותמימות. הזקפה המטופשת שלי, שתמיד מתעקשת להתרומם ברגע הכי פחות מתאים, שוב נתנה לי תזכורת לקיומה. בטי לא שמה לב והמשיכה לדבר, "פחדתי שגם אם יהיה לי כוח לעזוב אותך אתה תתעקש ולא תסכים שניפרד. אפילו שקלתי לתת לך לתפוס אותי במיטה עם גבר אחר כדי שתכעס ותעזוב אותי."

זה כבר היה מוגזם. קמתי ממקומי, מושך אותה אלי. "אם הייתי תופס אותך עם גבר אחר הייתי הורג אותך ופותר לך את כל הבעיות." הטחתי בה.

בטי נאנחה. "תפסיק להיות כזה דרמטי מקס, זו רק הייתה עוד מחשבה מטורפת שעלתה בדעתי. לא עזבתי אותך כי לא רציתי לעזוב, כל השאר זה רק התפלפלויות." היא נאנחה, "זה היה כאילו חזרתי שוב לילדות שלי עם הסוד הזה שמכרסם אותי מבפנים." היא הניחה יד על לחיי מקרבת את פניה לפני, הבטתי מוקסם בטבעות הזהב שבעיניה ולא העזתי לזוז.

היא הביטה בי במבט חודר, "תבטיח לי שבחיים אף אחד לא ידע על זה." דרשה בלחש בהול.

"אני נשבע לך על הקבר של אימא ומארק." אמרתי ברצינות ונישקתי את מצחה.

"בטי! מקס!" שמעתי את ואניה קורא לנו, "איפה אתם!" ואניה ואמונה הופיעו, אוחזים יד ביד כמו ילדים שתעו ביער. פניה של אמונה זרחו בסומק עדין וואניה נראה קצת אשם וקצת מרוצה. מעניין אם גם אצלנו כל כך קל לראות הכל על הפנים?

"הסלע הזה." אמרה אמונה אחרי שגמרה להתפעל מהנוף, "שייך למערכת של מזבחות מהתקופה הכנענית, ואולי גם מתקופה קדומה יותר. הם בטח הקריבו פה קורבנות לאלת הפריון."

היא עצמה נראתה כמו אלת פריון קדומה עם בטנה התופחת ושדיה המלאים. שערה השחור והמבריק נערם על ראשה כמו כתר, וואניה עשה רושם שהוא מוכן לכרוע לרגליה ולהעריץ אותה.

הייתי מוכרח לזעזע קצת את מפגן הנשיות הגאה הזה אחרת לא הייתי יכול לקרוא לעצמי גבר. "כמה חבל בשבילכן שיום אחד קם איזה גבר קצת יותר פיקח ואמר - היי, בעצם אנחנו יותר חזקים ויותר גדולים מהן, בואו נעשה מהפכה!"

אמונה כעסה עלי וכעסה עוד יותר על ואניה שפרץ בצחוק. הוא יצא מזה בפקחות רבה כשחיבק אותה והודיע שברגע שהנשים יחזרו לשלטון הוא ישבע להן אמונים ויהפוך לנתין נאמן. אמונה התרצתה והמשיכה לנאום, פורשת לפנינו את משנתה, "קודם כל צריך לבטל את כל החוקים הפטריארכליים האיומים האלו כמו למשל הנידה, ואת כל האיסורים ההלכתיים  שנועדו לדכא את הנשים. למשל חוקי הממזרות שנועדו לשמור על הנשים צייתניות ונאמנות דרך פגיעה בילדים. לגבר מותר להביא כמה ילדים שירצה מכמה נשים, אבל אם אני אעשה ילד עם גבר אחר הילד הזה, וכל המשפחה שלו אחריו, יחשבו לממזרים שאסור להתחתן אתם." הצהירה משולהבת.

לא העזתי להביט בבטי, איזה שד גרם לאמונה לדבר דווקא על זה?

בטי נשארה רגועה וציינה בקול שקט שכיום הרבנות מוכנה לעשות שמיניות באוויר כדי להתיר ממזרים ושלמרות שההלכה משתנה לאט עדיף שכנוע בדרכי נועם מאשר התנפלות מתלהמת.

"אבל זה כל כך לא צודק!" צעקה אמונה בתסכול.

ואניה מיהר לחבק אותה והבטיח שהוא לא יכניס אף אחת להריון בתנאי שגם היא תבטיח לו אותו דבר. אחר כך הגיעו גם סבא וגניה עם מנו וטלי והוויכוח דעך. חזרנו יחד לחניון ובטי ניצלה את ההזדמנות שכל המשפחה נמצאת יחד ונתנה לסבא במתנה את השעון שקנתה בשבילי.

"זה מכולנו!" אמרה ונישקה על לחיו.

סבא היה מרוצה מאוד מהמתנה שלו. הסתכלתי בו מהצד ולא יכולתי לא לחייך. הממזר הזקן נמצא במרכז תשומת הלב, מוקף בנכדותיו היפות, ופרח משמחה, לא חש שום נקיפות מצפון בגלל מה שעולל.

לפני שנסעו הביתה תפס אותי דוד ושאל למה השעון שלי הגיע לסבא. כששמע שאני לא מוכן לקבל מבטי מתנות יקרות, ולא הסכמתי שהיא תשלם לבד על הבית שלנו, פרץ בצחוק. כדי להיחלץ מהמבוכה ספרתי לו איך לפני החתונה בטי התעקשה על שוויון כלכלי ודרשה לשלם על עצמה כשיצאנו יחד. "גם עכשיו היא ממשיכה לעבוד וגם לעשות עבודות בהתנדבות. היא מלמדת עולים חדשים עברית, מדפיסה לעורכי דין, מתרגמת מיידיש ומלדינו, וגם מבשלת ומטפלת בכולנו, ומתעקשת להיות עצמאית לגמרי." התלוננתי, אבל בעצם הייתי די גאה בה.

"היא משהו, בטי שלך!" הצהיר דוד, "לא אכפת לי להוציא כסף על אשתי, יש לי מספיק, אבל אני שואל את עצמי לפעמים איך היא תתנהג אם אני אפסיד הכל." הוא לכסן אלי מבט, "יכול להיות שלא בחרתי באחות הנכונה." מלמל לעצמו בצרפתית, בכל אופן זה מה שאני חושב שהוא אמר. הצרפתית שלי לא מזהירה.

"הן גדלו באותו בית." הזכרתי לו, " אל תדאג, אם יהיה צורך גם יפה תדע להדק את החגורה ותצא לעבוד."

דוד חייך ושוב היה עליז, "אתה הגיס הכי נחמד שלי." אמר וחיבק אותי בחום.

דוד ויפה נפרדו מכולנו בנשיקות כמנהג האירופאים, אבל שמתי לב שאת בטי הוא חיבק מאוד בזהירות, מרפרף נשיקה קצרה וצנועה במיוחד על לחיה. מצד שני, היא הייתה כל כך הרה ואולי הבטן שלה הפריעה לו.

אחרי שגם מנו וטלי נסעו הביתה, למושב שלהם, הבית נראה פתאום ריק ושקט. רק אז שאל אותי לירז למה מיקי לא נמצא איתנו, "בטי אמרה שכל המשפחה ביחד עכשיו." הזכיר לי כשקראתי לו סיפור לפני השינה "ומה עם מיקי? הוא לא שייך למשפחה שלנו?"

לא ידעתי מה לענות, גמגמתי משהו על זה שמיקי צריך להיות גם עם המשפחה שלו באמריקה, אבל שנינו ידענו שזה רק תירוץ. מיקי לא דיבר אתנו כבר כמה חודשים ולא היה לנו מושג איפה הוא. בהתחלה רק דאגתי, עכשיו הדאגה שלי הפכה לכעס. "איך הוא יכול לעשות לנו את זה? רטנתי באזני בטי, "למה הוא נעלם ככה? ומה עם אימא שלו? מילא אנחנו, אבל לה לא מגיע לדעת מה איתו?"

בטי נישקה אותי, מחליקה ידיים על חזי, "הוא עוד יחזור מקס. אל תדאג." ניחמה אותי, "עוד מעט יום כיפור ואתה, במקום לסלוח, כועס ומתעצבן. מה קרה לך?"

"אני רוצה אותך." מלמלתי לצווארה והיא צחקה חרש והתיישבה עלי, לחה וחמה, מלאת להיטות למרות השעה המאוחרת והיום הארוך והמתיש שעבר עלינו.

"נכון שכשהיינו ביער עמד לך?" קנטרה אותי בלחש, נשימתה החמה מדגדגת את תנוך אוזני, כאילו שהייתי צריך עוד גירוי.

"תתביישי גברת פרידמן, איך את מדברת!" נזפתי בה, "מגיע לך עונש." הפכתי אותה על בטנה והיא נעמדה על הברכיים וגנחה כשחדרתי לתוכה. "לא אכפת לי, אני בחיים לא אוותר עליך." אמרה במרדנות וגמרה, נסחפתי אחריה מאושר - אלוהים יכול לשנוא אותי כמה שהוא רוצה, העיקר שבטי אוהבת אותי.

אני לא גאה בזה, אבל אני לא טוב בשמירת הבטחות. למחרת בערב, כשסבא התחיל לחקור אותי בעדינות אם אני חושב שאולי יכול להיות שבטי שמה לב לדמיון שיש בינו ובין עמנואל, נשברתי מיד. אולי זה היה בגלל שקודם שתינו קצת ואולי סתם כי אני שונא סודות משפחתיים. כמו תמיד ישבנו על הספסל מול הדירה שלו ושוחחנו. כלומר סבא ניסה לדבר ואני סתם התעצבנתי.

"בטח שהיא שמה לב סבא!" התפרצתי "אתה חושב שהיא טיפשה?"

סבא טפח על ברכי במחווה מרגיעה, "לא מקס. אף אחד מהילדים של יהושע לא טיפש. כולם נבונים מאוד והבנות גם יפות מאוד, במיוחד שיינדל'ה. היא רק צריכה לעלות קצת במשקל, אני לא אוהב נשים רזות מידי."

"אל תדאג, בעוד כמה חודשים היא כבר תהיה שמנה כמו בטי." עניתי

"אהה! יופי, טוב מאוד." אמר סבא, שקלט מיד את כוונתי.

"אז אתה חושב שבטי שמה לב? היא רמזה לך משהו." המשיך לחקור אותי.

"היא ראתה שאתה סבא שלה ברגע שנפגשתם, וזו לא הייתה הפתעה נעימה." הטחתי בו. ספרתי לסבא על השיחה שלי עם בטי ביער והוא נאנח ושפשף את פניו בכפותיו.

"מסכנה קטנה שלי." מלמל חרש ברוסית בלי לפרש אם הוא מתכוון לבטי או לאליזבטה. "בן אדם עושה טעות אחת לפני כל כך הרבה שנים ומקבל את העונש חמישים שנה אחר כך." ריחם על עצמו.

הצביעות שלו העלתה לי את הדם לראש. "איזה עונש אתה קבלת?" התפרצתי עליו. "קבלת משפחה, קבלת שעון, קבלת המון נכדים ועוד מעט יהיו גם נינים. העונש הוא שלנו, לא שלך."

"נו באמת מקס." סבא הניח יד על כתפי. "מספיק לצעוק."

ניערתי אותה בגסות. עם סבא יכולתי להרשות לעצמי להיות בוטה וגס רוח. "אם היא הייתה עוזבת אותי בגללך, הייתי רוצח אותך." הודעתי לו.

סבא צחק "ואת מי תרצח אם היא תעזוב אותך בגללך?" שאל בחביבות, בלי לחשוש ממני כלל.

"ראיתי אותך עם כל הנכדות שלך." המשכתי בזעף. "מרוצה כמו חתול שבלע את השמנת. אליזבטה גידלה לבד את הילד שלך וחיכתה לך כל השנים ואתה עשית חיים. אני בטוח שחוץ מאשתך היו לך עוד נשים, ואחרי שהיא מתה וויטלי עזב המשכת לחגוג. גם עכשיו לא בזבזת יותר מידי זמן." הטחתי בפרצופו, מחווה בידי לעבר הדירה של גניה.

נמאס לי ממנו, קמתי כדי להסתלק משם, אבל הוא אחז בפרק ידי ומשך אותי חזרה, מושיב אותי לצידו כאילו הייתי ילדון. "מקסים." אמר בקול חמור, "תירגע כבר ותקשיב. נכון, אני לא קדוש, עשיתי המון טעויות ורובן היו קשורות לנשים. גם אתה טעית ואולי עוד תטעה בעתיד. לא ידעתי על הילד, היא לא סיפרה לי. אחרי שהתאלמנתי דווקא ניסיתי לחפש אותה, אבל היא כבר נסעה לישראל. עכשיו אני מבין שזה היה בגלל הילד. היא הייתה צריכה לבחור ביני לבין הילד והיא בחרה, כמו שרוב הנשים היו בוחרות, בטובת הילד שלה. נכון, לא הייתי צריך להתחתן עם אנה. לא טוב להתחתן מתוך רחמים. זה היה רעיון גרוע, היא הייתה צריכה טיפול נפשי, לא בעל. טעיתי גם כשנתתי לויטלי לעזוב, אבל הוא כעס כל כך, חשבתי שהוא יירגע אחרי שיראה קצת את העולם. במקום זה הוא הלך והתחתן."

סבא הניח את ידו על לחיי מלטף בעדינות את הצלקת, "חבל שלא הכרתי אותך כשהיית ילד, הייתי עסוק מידי בחיים שלי, זו הייתה טעות. כמובן שהיו גם נשים. אני אוהב נשים, איזה גבר לא אוהב אותן? אפילו החבר שלך, הפייגלה, אוהב נשים. לא כמונו, אבל הוא אוהב אותן." הוא צחק קצת, "אתה מתגעגע אליו?" שאל בעדינות, "הוא תמיד היה מצחיק אותך, גם בטי נהנתה מזה שהוא בסביבה."

נכון, התגעגעתי למיקי, אבל אף פעם לא אוכל לספר לו על הממזרות של בטי. מיקי לא היה מסוגל לשמור סוד ואחרי ששתה קצת היה מקשקש ושופך הכל. בכל זאת, זה היה יכול להיות נהדר לראות שוב את עיניו מחייכות אלי חיוך קונדסי, ולחוש את מגע ידו על כתפי.

"סבא, נשבעתי לבטי שאני אשמור בסוד על העסק הזה ומיקי לא טוב בשמירת סודות. גם אתך אסור לי לדבר." הוספתי פתאום בבהלה.

סבא חיבק אותי, "אבל אני כבר יודע. אני הראשון שידע על זה מקס."

"כן, אבל בטי לא יודעת שאתה יודע שהיא יודעת." הסתבכתי קצת, אבל סבא הבין.

"אל תדאג ילד, יותר לא נדבר על זה. הבטחה שלי." הוא נפרד ממני ופנה לדירתו. נגררתי הביתה ובדרך נזכרתי שעדיין לא החלטתי מה לעשות ביום כיפור. יכולתי להישאר בבית עם אדם וואניה או ללכת לבית הכנסת עם הילל. בכל מקרה החלטתי לצום. אין ספק שהיו לי הרבה מאוד חטאים לכפר עליהם. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...