זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק סז'

לילה סוער

שתינו בירה פילזנר קרה ישר מהבקבוק וסיפרנו לסבא על הפגישה של טלי ובטי ועל ארוחת הערב האיומה. הוא צחק חרש, "איזו אישה נהדרת!" אמר בהתפעלות - סבא התפעל מכל דבר שבטי עשתה. הוא צחק שוב והלך להביא עוד בירה. שתינו עוד והאווירה נעשתה נינוחה יותר. מנו השתכר קצת ונרגע, הוא גלש מהספסל והתיישב על הדשא לצדי, נשען לאחור הסתכל למעלה על השמים והתחיל לדבר על בטי. 

"הייתי אח גדול מחורבן." אמר, "אימא הייתה אומללה במאה שערים וזה הקרין על כל המשפחה, הדיכאונות שהיא הייתה מקבלת אחרי כל לידה רק החמירו את המצב. בת-אל הקטנה ניסתה להחזיק הכל על הכתפיים שלה. כל זמן שסבתא חיה זה עוד עבד איכשהו, אבל אחרי שהתאומים נולדו סבתא חלתה ואחרי שהיא מתה..." הוא שתק קצת והמשיך, מדבר רק אלי, מתעלם מסבא שישב על הספסל והקשיב בשתיקה.

"הייתי כזה חרא, במקום לעזור לה קינאתי בה. קנאתי כי סבתא דברה אתה ברוסית, כי אימא סמכה רק עליה, כי אבא היה מתייעץ אתה כל פעם שאימא חלתה. והכי קינאתי כי משה הלך להתקלח אתה." שמעתי בקולו את התיעוב שחש כלפי עצמו. תיעוב מוכר ולא חביב.

"ידעת מה הוא היה עושה לה?" שאלתי, נדהם. בטי לא הזכירה את זה אף פעם.

"ידעתי, בטח שידעתי. זו הייתה דירה נורא קטנה, וכשאתה מקנא אתה שם לב כל הזמן לכל דבר. לא קבלנו שום חינוך מיני והייתי כזה טמבל, לא הבנתי כלום. הסתכלתי ולא הבנתי..." הוא שתה, נאנח לעצמו חרש, שקוע בזיכרונות. לרגע כאילו שכח היכן הוא נמצא, ואז המשיך לשפוך את ליבו לפני, "היא נהנתה מזה." אמר בהתרסה והביט בי בחוצפה ואז, כשראה את פני, מיהר להשפיל מבט, אבל לא סתם את הפה כפי שקיוויתי. "הוא היה מסבן אותה וחופף לה את הראש ו... משתפשף בה, והיא נהנתה מהליטופים שלו. " הוא גנח שוב, "שאלוהים יעזור לי. עומד לי כל פעם שאני רק נזכר בזה." אמר בלחש ביידיש וכבש את פניו בכפות ידיו.

החלפתי מבט עם סבא שנראה כאילו יקיא עוד רגע ומיהרתי להסב את מבטי, חש פתאום שאני מתבייש בשביל שלושתנו. הוא ישב מולי ידיו תולשות בחוסר מנוח גבעולי דשא, יוצרות קרחות קטנות סביבו. הנחתי את ידי על ברכיו, "בטי ידעה שאתה מציץ עליכם?" שאלתי ברוך.

בזווית עיני ראיתי שסבא מניד בראשו לאות לא. הוא חשב שכדאי שאניח לנושא, אולי הוא צדק, אבל הייתי חייב לדעת. מנו משך בכתפיו, נמנע בעקשנות לפגוש את עיני. "לא יודע." אמר בחוסר בטחון, ואז התפרץ בזעם, "בטח  שהיא ידעה! למה אתה חושב שהיא לא יכולה לסלוח לי? היא בקושי יכולה להסתכל על הפנים שלי! היא שונאת אותי והיא צודקת. אני אחיה הגדול, הייתי צריך להגן עליה!" הוא שוב בכה, דמעות גדולות נזלו מעיניו, מרטיבות את פניו השחומות.

סבא הביט בו בפנים אטומות, התגובה הרגילה שלו להפגנות רגש אצל גברים. כשנשים בכו סבא היה מלא אהדה, ותמיד ידע להגיד את הדבר המתאים. הוא ידע איך לנחם אותן ולהצחיק אותן. ראיתי אותו מרגיע את ללי ואת בבושקה כשרבו, ומנחם את בטי כשהתרגזה על אדם או רבה איתי. איך זה שלא הייתה לו מילה טובה להגיד למנו, שישב ואכל את עצמו בגלל דברים שקרו כשהיה ילד קטן וחסר ישע?

הרגשתי את הכאב שלו מבפנים כאילו היה שלי. הייתי חייב לעשות משהו כדי להקל עליו. הלכתי למלונה של מנגו שישן בשלווה, ראשו מונח על כפותיו ורק קצה אפו מציץ החוצה. כלב שמירה עלק!

מיקי בטח לא יכעס, הרמתי את הרעף בגג המלונה ומצאתי שאדם השאיר לנו מספיק חומר לעוד שתי סיגריות.

לקחתי את שקית הניילון וגלגלתי למנו סיגריה. הוא הביט בי בעיניים פקוחות לרווחה ושתק, אבל אני בטוח שהוא הבין מה אני עושה. "זה של חבר שלנו שנסע לא מזמן." הסברתי, "אני אישית לא משתגע על החומר הזה, אני מעדיף וודקה, אבל אולי זה יקל עליך." הדלקתי לו את הסיגריה והוא שאף ממנה בהנאה וישר את כתפיו, מרים את מבטו כלפי מעלה ומסתכל בשמים. הסתכלתי גם כן למעלה, זה באמת היה יפה. שמים כחולים כהים, כמעט שחורים, הצללית של צמרת הברוש מתנועעת קלות ברוח, ירח קטן ולבן זורח באדישות ומסביבו המון כוכבים.

"מזכיר את התמונה הזאת של ואן גוך." העיר מנו, והמשיך לעשן בשתיקה. אני וסבא ישבנו בשקט, מביטים בו ולוגמים מהבירה שלנו, ממתינים שימשיך לדבר. "משה ראה שאני מסתכל עליהם." אמר והושיט לי את בדל הסגריה הגמורה. הדלקתי לו את הסגריה השנייה, והוא שאף שאיפה קצרה והעביר אותה לסבא. לתימהוני סבא לקח אותה ממנו, שאף מספר שאיפות והחזיר אותה למנו. "הוא תפס אותי מציץ ואמר לי שזה בסדר." המשיך מנו לדבר, "שבת-אל מתגעגעת לסבתא והוא רק מנחם אותה. שהוא מחבק ומנשק אותה במקום סבתא." הייתה שתיקה קטנה כשהאור הקטן של הסיגריה יצר קשת קטנה וזוהרת בין סבא למנו, ואז הוא המשיך לדבר בקול חולמני. "גם אני התגעגעתי לסבתא. רק לה היה זמן לפנק אותנו קצת, וכשהיא מתה..." קולו נשבר בהתייפחות ילדותית.

אם מנו יזכור משהו מהערב הזה הוא בטח יתבייש נורא. הוא בכה כמו ילד שליבו נשבר, "ידעתי שהוא משקר לי. הבנתי שזה לא בסדר. בגלל זה פחדתי לשאול אותו למה הוא לא מחבק גם אותי." הוא התחיל לשפשף את עיניו ולפהק, "אסור לי לעשן, אני נעשה בכיין כמו נקבה." מלמל לעצמו, ניסה לקום ומיד נפל. הרמתי אותו ולקחתי אותו לחדר השינה שלו. טלי לא הייתה בחדר, הפשטתי אותו, משאיר אותו בתחתונים בלבד והכנסתי אותו למיטה. הוא היה חסון, שעיר ושחום. כתפיו שריריות וידיו גסות ומחוספסות - ידיים של איכר.

כשפניתי לצאת מצאתי את טלי מתבוננת בנו כשהיא נשענת על משקוף הדלת, ידיה שלובות על חזה ופניה חמורות. "מה הוא שתה?" שאלה בשקט, מחווה בסנטרה לכיוון בעלה ששכב על צידו, מכוסה בשמיכה וישן כמו תינוק.

"שתה הרבה בירה ועישן קצת חשיש. הוא היה עצבני ובכה קצת, חשבתי שזה ירגיע אותו." מיהרתי להתנצל, חש מבוכה מטופשת. מה, אני ביבי סיטר שלו? הוא בחור מבוגר, למה אני מרגיש אשם?

היא הפתיעה אותי וחייכה, ופתאום הייתה בזרועותיי. הפעם התנשקנו כמו שצריך, נשיקה אמיתית בין גבר לאישה ומיד הרגשתי שזה לא זה. לא חסר לה כלום, אבל היא לא הייתה בטי.

לרווחתי היא התנתקה ממני מיד והרחיקה אותי ממנה, מניחה את ידיה על כתפי, מביטה בפני במבט רציני, מחפשת משהו בעיני ולשמחתי הרבה לא מוצאת. "סליחה מקס, זה היה רק ניסיון, רציתי לעשות את זה ביום הראשון שראיתי אותך, אבל אי אפשר לחזור אחורה. אני מאוהבת באידיוט הזה ששוכב שם. הוא ניסה להכות אותך?"

כל כך הוקל לי שהתחלתי לצחוק, "זה בסדר, רק טיהרנו את האווירה. הוא בחור לא רע, אולי עוד נהיה חברים. למזלו אני חולה על אחותו ואני מאוד מחבב את אשתו."

סוף סוף חזרנו לעצמנו ושוב היינו חברים טובים כמו פעם. התיישבנו על המיטה וריכלנו קצת על מכרים משותפים. היא ספרה לי על החיים שלה ואני על שלי. "הוא הזכיר לי קצת אותך." אמרה, "אבל כשאמרתי לו את זה הוא פיתח אנטיפתיה כלפיך. זה שאתה עם אחותו בטח לא עזר כל כך, אבל אני בטוחה שבסוף תהיו חברים טובים."

בטח שהוא הזכיר לה אותי, הרי היינו בני דודים, אסור לזלזל באינטואיציה נשית. ליתר בטחון עשיתי פרצוף נעלב, "קליין, את מעליבה אותי, אני והשריונר  הזה? את לא מתביישת? אין מספיק גברים בגולני?"

היא התפוצצה מצחוק, "אחרי שעזבת הרגשתי שנמאס לי מבחורים, ואז נפגשתי עם מנו. הוא לחץ לי את היד, אמר, "נעים מאוד, אני עמנואל מינץ. את יכולה לקרוא לי מנו." ולקח אותי לראות את הטנק שלו. רק כמה שעות אחר כך, כשרציתי לעשות פיפי, הוא הסכים לעזוב לי את היד, ואז זה כבר היה מאוחר מידי, הייתי מאוהבת בו מעל הראש. הוא אוהב אותי כמו שאני, לא מוכן לשמוע על דיאטות, משתגע על התלתלים שלי ועל הנמשים ובמיטה אנחנו..." היא הסמיקה וצחקקה.

"הוא קנאי?" שאלתי, כאילו שלא ידעתי.

היא חייכה והסמיקה עוד קצת, "כן הוא נורא קנאי." אמרה, "וזה שאני מתעקשת להתלבש איך שנוח לי לא עוזר..." היא השתמטה ממבטי והציצה לעברו.

"את אוהבת את זה." נפל לי פתאום האסימון. איזה סתום אני לפעמים. "את נהנית שהוא מקנא לך, בגלל זה התנפלת עלי ככה כשנפגשנו?" היא הנהנה והתאפקה לא לחייך. "וגם בגלל שאתה כל כך מתוק." אמרה ונישקה על לחיי, "לא רציתי לצער את בטי, אתה חושב שהיא סלחה לי?"

נשים, מה אפשר לעשות איתן? רק לאהוב אותן. "אל תדאגי בקשר לבטי, היא תהיה בסדר, לילה טוב טלי." נישקתי לה על הלחי והסתלקתי לחפש את סבא.

הוא ישב במטבח ושתה וודקה. "בוא סבא, אני אלווה אותך הביתה." אמרתי, מודאג קצת. הוא היה בן שבעים וחמש ושתה כבר מספיק ודי ליום אחד. "איפה למדת לעשן חשיש?" שאלתי אותו, משלב את זרועי בזרועו, לא שהיה צורך בכך, סבא היה יציב לגמרי על הרגליים. "אתם הצעירים, חושבים שהמצאתם את הגלגל." ענה לי בזעף ומשך את זרועו ממני, "אני עוד מסוגל ללכת הביתה בלי ליווי. לפחות אני לא בכיין כמו הילד של יהושע."

סבא שנא גברים בכיינים. "מה, אתה לא בוכה לפעמים?" ניסיתי לפייס אותו,

הוא תקע בי מבט נבזי. "לא. חינכו אותי שגברים לא בוכים וככה חינכתי את הבן שלי." נכון, אף פעם לא ראיתי את אבא בוכה, אפילו כשקברנו את מארק הוא לא בכה.

"אתה טועה סבא." עניתי לו בנחת. הראש שלי היה צלול לגמרי, לא הייתי עייף בכלל, והייתי מוכן להתווכח איתו כל הלילה. "אין שום רע בזה שגברים בוכים מידי פעם, וגם מבשלים ומנקים את הבית והכל. תראה את ואניה למשל, הוא גבר לעניין, אבל הוא עושה הכל בבית והוא מדבר על הרגשות שלו וגם בוכה לפעמים וזה בסדר גמור." דברתי כאילו אמונה עמדה מאחורי, עמוסה ספרים פמיניסטיים, ולחשה לי תשובות. 

"בסדר, בסדר, נמאס לי להתווכח על זה." חתך אותי סבא. הוא התיישב על הספסל הקבוע שלנו ומשך אותי ביד, מושיב אותי לצידו כאילו הייתי תינוק. "הצעירים בימינו, כל הזמן בוכים ומדברים, מקשקשים ומייללים." רטן בזעף, "שתוק קצת ותן לי לחשוב."

"לחשוב על מה?" שאלתי.

"על החיים שלי." ענה סבא, "על כל השטויות שעשיתי."

"השטות הכי גדולה שעשית הייתה שלא נשארת עם אליזבטה, למה עזבת אותה?"

סבא צחק, "ואיפה אתה היית אם הייתי נשאר ומחכה עד שנתן יתפגר?" שאל בקנטרנות.

אני שונא שאלות כאלו, אין בהן שום טעם. עזבתי את זה והמשכתי למתוח עליו ביקורת. "אני בחיים לא הייתי עוזב את בטי, לא משנה למי היא הייתה נשואה, הייתי נאבק ונלחם ומחכה לה עד שהייתי מנצח או שהייתי מת."

"אי אפשר להילחם בגבר נכה על כיסא גלגלים." אמר סבא בעצב, "דווקא היינו חברים טובים עד שהיא בחרה בי ואז התגייסתי לצבא." סבא השתתק, שוקע במחשבות. "הוא כל כך נבהל כשחזרתי חי. הוא סיפר לה שנהרגתי ופתאום אני מופיע בריא ושלם." סבא צחק ברשעות, "חשבתי שהוא יחטוף התקף לב, חבל שהוא לא מת באותו רגע."

"אז הוא מת כמה שנים אחר כך." אמרתי בקוצר רוח. "לא יכולת לחכות קצת? תראה איך הסתבכנו, אני לא יודע מה יקרה אם בטי תדע שאנחנו קרובי משפחה ושכל המינצים הם ממזרים."

"לא בטי היא הבעיה." אמר סבא בסבלנות, "אלא הרב והילדים. אני לא רוצה ששיינדל'ה (ככה הוא קרא ליפה), תדע. כשראיתי אותה בפעם הראשונה חשבתי שאליזבטה שלי חזרה. כל כך נבהלתי." הוא נרעד קצת והניח את ידו על לוח ליבו.

חיבקתי את כתפיו. "אל תהיה עצוב סבא, אני אוהב אותך." אמרתי לו ונישקתי את לחיו.

הוא דחף אותי קצת, "מספיק. עוד מעט תתחיל גם אתה לילל." אמר בחומרה, אבל ידעתי שגם הוא אוהב אותי. "הסתלקתי כי לא יכולתי לסבול שהיא ישנה איתו באותה מיטה." אמר פתאום, "קינאתי כמו משוגע. נתן אמר שהוא אוהב אותה ושהיא התרופה שלו ובאמת, הוא חי איתה עוד שש שנים, למרות שהרופאים נתנו לו בקושי חצי שנה לחיות. היא נשבעה לי שהם לא עושים כלום, שהוא חולה מידי, ובמיטה הם רק מתחבקים." הוא נאנח, "לא יכולתי לסבול את זה. לקחתי אותה לחדר שלי והתחננתי שתבוא איתי והיא סירבה. הודתה שרק אותי היא אוהבת, אבל אמרה שיש לה חובה כלפיו כאשתו והיא לא תעזוב אותו כל זמן שהוא חי ואז אני..." סבא התנשם חטופות כאילו משהו הכאיב לו ומיד התעשת והמשיך לדבר. "אם הייתי יודע שזו הפעם האחרונה שלנו יחד... התנהגתי בגסות, הכאבתי לה והיא... אני חושב שבפעם ההיא היא נכנסה להריון..."

כל כך הבנתי אותו וכל כך ריחמתי עליו. הלוואי ויכולתי להקל עליו איכשהו. "אבל ככה פגשת את אנה וככה אבא שלי נולד." ניסיתי לעודד אותו. "אולי באמת הכל לטובה סבא." נישקתי אותו שוב וליוויתי אותו עד פתח הדירה, ממתין בסבלנות עד ששמעתי אותו נועל את הדלת מבפנים.

חזרתי הביתה שואל את עצמי איך, אם הם לא קיימו יחסי מין, הסבירה אליזבטה לנתן את ההיריון? אולי היא שיקרה לסבא כמו שנשים נשואות משקרות למאהבים שלהם, ואולי היא שיקרה לבעלה? יכולתי לדמיין אותה לעצמי, גרסא מלאה ומבוגרת יותר של יפה, לבושה כותנת ארוכה וצנועה, מנצלת את זקפת הבוקר של בעלה החולה ומצליחה להתעלס איתו כשהוא עדיין ישן למחצה, ותשעה חודשים אחר כך, הפתעה נעימה - נולד תינוק.

לעולם לא נדע אם זה היה כך, או אחרת ומוטב שכך.

 

בטי עומדת בחוץ ומביטה בשמים. ברקים מהבהבים מרחוק וגשם קל מתחיל לטפטף. דוד יוצא מדירתה של ורד ונעמד לצידה של בטי, מטריה בידו. "איך את מרגישה?" הוא שואל בהיסוס.

"כמו אידיוטית." עונה בטי, "מקס הסתלק. מנו וטלי חושבים שאני מטורפת. מזל שסבא וגניה לא היו כאן, אני כזו סתומה."

דוד מניד בראשו, "לא נכון, את בסדר גמור." הוא אומר, " את לפחות לא משליכה חפצים, את יודעת שיפה זרקה לי את הנעלים לגינה? יצאתי לחפש אותם."

בטי צוחקת, נעים לה לעמוד צמודה אליו. יש לו ריח נהדר והיא חשה בגופו, חמים ומוצק לצידה. "כשאין לך עוזרת שתאסוף אחריך את לא ממהרת להשליך חפצים על הרצפה." היא עונה בחיוך, ונדהמת כשדוד מתחיל לבכות. "מה קרה חמוד?" היא שואלת ברוך. הוא מגמגם, נבוך קצת, מנסה להתחמק וטוען שהכל בסדר, אבל היא כל כך חביבה, והוא מרגיש צורך לשפוך את ליבו, דומה שהחלל היבש מתחת למטריה מבודד אותם מהעולם ומשחרר אותו מתחושת הבושה. הוא מרשה לעצמו להשתפך לפניה.

"יפה מתנהגת בצורה מוזרה בשבוע האחרון. במשך היום היא עייפה ורגזנית, אבל במיטה היא עושה דברים... אני לא יודע..."

בטי מתחילה לחייך ומנשקת את לחיו, "היא מתנהגת בצורה נועזת, לא ביישנית כמו תמיד?" היא שואלת בעדינות.

דוד מניד את ראשו, האהדה בקולה גורמת לו לבכות עוד יותר. "זה מפחיד אותי." הוא מודה "מצד אחד זה נהדר, אבל זה גם מפחיד, כאילו היא נעשתה אישה אחרת."

"היא בהריון." הסבירה לו בטי, "ככה זה אצל כולנו."

דוד מביט בה בעיניים לחות, "כולכן?" הוא שואל, "גם אמונה ותהילה?"

בטי מנידה לאות הן. הגשם מתגבר והיא מתקרבת-אליו להימלט מטיפות המים הניתרות משולי המטריה. בעוד הוא כורך את ידו על כתפיה, הם שומעים את השער חורק ומקס מופיע לפניהם.

 

כל הערב היו ברקים רחוקים בשמים, אבל האוויר נשאר יבש וחם. בסביבות עשר בלילה החלה לנשב רוח קרירה ולחה, ושעה אחר כך, כשהייתי בדרך הביתה, התחיל לרדת גשם. הוא התחיל כטפטוף קל שהלך והתגבר ועד שהגעתי לרחוב הדקל כבר ירד מבול.

זה היה נעים. בישראל לא יורד גשם בקיץ, חודשים על גבי חודשים אין טיפת גשם. בשנה הראשונה התקשיתי להאמין בכך, אני זוכר איך התווכחנו עם המדריכה באולפן שאמרה בתוקף שבישראל לא יורד גשם בקיץ. לא יכולנו להאמין שכל כך הרבה זמן לא ירד גשם. "זה באמת מסביר כמה דברים בקשר לאופי של הישראלים." אמרה לאריסה במרירות. היובש והחום הזיקו לשערה ולעורה, ובצורה מאוד אופיינית לה היא האשימה בכך את הישראלים.

כמו תמיד בישראל, כשכבר יורד גשם הוא עושה את זה בצורה מוגזמת, כמות מים שיכלה להספיק ללילה שלם של טפטוף עדין הוטחה ארצה בבת אחת. כאילו העננים רצו לסיים את המשימה הזו ולהסתלק משם.

האמת? לא האשמתי אותם.

את המטרים האחרונים רצתי במהירות, רטוב כאילו נפלתי לאגם. מול דלת הדירה של ורד הבחנתי בגבר ואישה חבוקים מתחת למטריה שחורה. הגבר החזיק את המטריה מעל לראשיהם וידו הייתה מונחת קלות על כתפה של האישה. הם דברו בקולות נמוכים ואינטימיים, יוצרים להם עולם קטן ויבש משל עצמם מתחת למטריה הנוטפת.

קול צעדי על השביל משך את תשומת ליבם. הם הפנו את ראשיהם אלי ואז ראיתי שהגבר הוא דוד טולדנו והאישה היא בטי. כל הדם עלה לי לראש, "אה, מאדם פרידמן, אשתי היקרה." אמרתי, "כמו תמיד, אני רק מפנה את הגב והיא כבר מתחבקת עם גבר אחר." השתדלתי לדבר בקלילות, נדמה היה לי שאני אפילו מחייך, אבל כנראה שטעיתי. למראה פני דוד הוריד מעליה מיד את היד והתרחק ממנה קצת.

היא יצאה מתחת למטריה ונגשה אלי, "מקסים." אמרה וניסתה לגעת בי.

מרסן את הדחף הפראי להעיף אותה על הקיר, הזזתי אותה מעלי ונכנסתי הביתה. ד"ר פאנוב יכול לשאול אותי מאה פעם, "מה הרגשת כשראית אותם עומדים יחד מתחת למטריה?" ועדיין לא תהיה לי תשובה. אין לי מושג מה הרגשתי, הייתי רטוב, כאב לי מהמכות שחטפתי והייתי עייף. רציתי רק להתפשט וללכת לישון, רצוי עם בקבוק וודקה קרה בידי. גם לסיגריה לא הייתי מתנגד.

נכנסתי לחדר השינה שלנו, סגרתי את הדלת והתחלתי לפשוט מעלי את הבגדים הרטובים. החולצה הכחולה היפה שבטי קנתה לי והמכנסים שהיא גיהצה רק הבוקר היו מלוכלכים בכתמי דשא ומקומטים כמו בגדים של ילד שחזר ממשחק פרוע ולא כמו בגדים של אדם מבוגר, נשוי, שעומד להפוך בקרוב לאב.

מישהו דפק בדלת, בטי? לא יכול להיות, היא לא נהגה לדפוק בדלת חדר השינה שלנו. שמעתי אותה מתווכחת בשקט עם מישהו שענה לה בלחש תקיף. דוד, זה בטח הוא.

שוב דפיקה קלה ומנומסת, שילך לעזאזל, שילכו שניהם לכל הרוחות! הרגשת המסכנות והעייפות עטפה אותי כמו שמיכה, התעלמתי מהדפיקה בדלת והמשכתי להתפשט. לדוד נמאס כנראה והוא העיף לכל הרוחות את נימוסיו הטובים ונכנס פנימה, סוגר את הדלת מאחורי גבו. עמדנו והבטנו זה בזה, הייתי רק בתחתונים, עומד רטוב מחזיק את בגדי הסמרטוטיים בידי, מרגיש לפתע שריטה מכאיבה בכתפי. לא זכרתי אפילו מתי נפצעתי, בטח כשנלחמתי עם מנו. דוד היה לבוש בג'ינס ובטריקו, לא הבגדים היפים שלבש בארוחת הערב, אבל עדיין הדור מאוד ויבש. רק שערו היה פרוע ופניו היו רטובים. הבטתי בו, מופתע מהניגוד שבין בגדיו היבשים ולחייו הלחות, בגלל הבירה ששתיתי הייתי קצת איטי, לכן לקח לי קצת זמן לתפוס שהוא בכה. "בטי מחכה בחוץ." הוא אמר בקול נוקשה ממתח, "היא רצתה שאלך, אבל אני לא מוכן שהיא תהייה אתך לבד עד שלא נברר הכל."

הוא נרתע בבהלה כשהושטתי את ידי ונגעתי בלחיו, "למה בכית?" שאלתי.

"עזוב אותי!" אמר בכעס ודחף את ידי, "מה אתה מתכוון לעשות לה?"

"ראית יותר מידי סרטים דוד." אמרתי, "מה אני כבר יכול לעשות?  להכות אותה? בנישואים שלנו אני זה שחוטף, לא היא."

הוא הביט בי בספקנות. "תראה מקס." התחיל לדבר, מתאמץ להישמע רגוע והגיוני. "אני יודע איך זה נראה לך כשראית את שנינו עומדים ככה מתחת למטריה, אבל אנחנו רק דיברנו על משהו אישי, זה הכול, אני נשבע לך."

הסצנה הזו התחילה להימאס עלי. למה אני יושב בתחתונים על המיטה, מביט בבחור הזה, בעוד אשתי ממתינה בחוץ? התקדמתי לעברו והוא התרחק ממני בחטף. "אל תפחד ממני." בקשתי.

הוא פסע עוד צעד אחד לאחור, מביט בי בהיסוס, ושוב ניסה להסביר, "זה היה רעיון שלי לשים לה יד על הכתף. אני מבקש שלא תעשה לה כלום. תכעס עלי לא על בטי." כל הכבוד, למרות שמשום מה הוא פחד ממני הוא בכל זאת התעקש להגן על אשתי.

"בטי!" צעקתי. היא נכנסה מיד, מעבירה את מבטה ביני לבינו, מנסה להבין לאן נושבת הרוח.

"את יכולה להסביר לי מה קורה כאן?" שאלתי בזעם. "מה קורה אתך ועם דוד?"

היא לא נשארה חייבת, "יש לך חוצפה מר פרידמן." הטיחה בפני, "אתה מתחבק עם ג'ינג'ית חצי ערומה מול הפרצוף שלי ויש לך טענות שאני מנסה להיות נחמדה אל הגיס שלי?"

"ומה קרה לכתף שלך?" הוסיפה והתיישבה לצידי, בודקת אותי.

"אח שלך פרא אדם." עניתי ברוסית. מנסה להמשיך לכעוס, אבל איך יכולתי. היא ישבה לצידי בוחנת את כתפי, שערה נוגע בפני והריח המריר מתוק שלה אופף אותי.

"הרבצת למנו?" שאלה בכעס, "אתה לא מתבייש? באמת מקס? וגם שתית!" הוסיפה וקירבה את פניה המתוקים לפני, ופתאום חבטה באגרוף קטן ונוקשה בחזי.

תפסתי את פרק ידה ונישקתי את האגרוף שהכה בי ואחר כך את שפתיה. נפלנו לאחור על המיטה, מתנשקים, ושכחנו לגמרי מדוד שעמד שם מביט בנו בעיניים קרועות לרווחה. "בטי?" הוא שאל בקול מהסס. הצצתי בו, עומד ומביט בנו מוקסם, מתלבט אם ללכת או להישאר.

"לך מכאן דוד." אמרה בטי, "ואל תדאג, בערך בחודש החמישי היא תירגע פחות או יותר. רק תקפיד להשאיר את הנעלים שלך מחוץ לבית."

איזה דביל אני, עכשיו כבר הבנתי למה הוא בכה ולמה הוא היה חייב לדבר עם בטי מחוץ לבית באמצע הלילה. "דוד." אמרתי כשהוא כבר היה כמעט מחוץ לחדר, "אל תדאג, אם כולנו עברנו את זה גם אתה תצליח. תהיה אסרטיבי, אל תרשה לה לנשוך אותך, ואולי כדאי שתתחיל לקחת ויטמינים."

שמעתי אותו צוחק כשסגר את הדלת ואחר כך שכחתי ממנו ומכל העולם.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...