זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק סו'

דמיון משפחתי

יומיים לפני ערב יום כיפור חזרתי מהעבודה ועוד לפני שהספקתי לשים את התיק במקום ראיתי וולוו ירוקה מחליקה לחניה מול ביתנו. "בטי, הם כאן!" קראתי אליה, מסיק מיד שדוד, חובב הוולוואים הגיע.

היא הציצה מהחלון, "יש לך עוד שותף לדייקנות הייקית שלך מקסים, תוכלו לקטר ביחד על הלבנטינים שתמיד מאחרים לכל מקום."

ירדתי במדרגות, מכין את עצמי נפשית לסחוב כמה טונות של מזוודות המכילות חלק זעיר מארון הבגדים של גיסתי ההדורה, כשלפתע הסתערה עלי קליין, הפקידה הפלוגתית הכי ג'ינג'ית בצה"ל. "מקסים פרידמן! מה אתה עושה כאן חמודי?" צעקה ונישקה אותי ישר על הפה, לוחצת אל חזי זוג שדיים מפוארים שחלק נכבד מהם בצבץ ממחשוף השמלה שלה. טלי קליין המתוקה הייתה הפקידה הפלוגתית שלנו כשירדנו מלבנון לשטחים. טלי הייתה פקידה פלוגתית נהדרת. למרות כל הצרות האישיות שהיו לה היא נשארה מתוקה, נעימה ומפנקת. בגלל החבר המטומטם שהיה לה אז היא התעקשה להראות אחרת ממה שהטבע יעד לה ולכן היא נהגה למרוח על השיער שלה כל מיני חומרים מסריחים כדי להחליק אותו ועשתה דיאטות מטורפות כדי להישאר רזה, למרות שכל אחד יכול היה לראות שהיא נועדה להיות מתולתלת שמנמונת, מלאת חיים וחייכנית, לא רזה ועצובה עם שיער חלק ולחיים חלולות.

ניהלנו המון שיחות נפש בלילות השמירה הארוכים והמשעממים ודי מהר העזתי להגיד לה שתעיף את הדיאטות לעזאזל, שתפסיק למרוח משחות מסריחות על השיער שלה ושתרשה לעצמה להיות מתולתלת ומנומשת בלי כל שכבות המייק אפ שטייחה על העור המנומש והמקסים שלה. כשהיא נפרדה מהחבר שלה, שמצא לעצמו בלונדינית רזה עם שיער חלק ועור חרסינה נטול נמשים, היא עברה כמה שבועות קשים מאוד. היא בטח הייתה מתאוששת גם בלעדי, אבל אני מקווה שבעזרתי היא עברה את זה יותר בקלות.

היא הייתה אחת הבחורות היחידות שיכולתי להיות סתם ידיד שלה, בלי שום משיכה מינית. רוב הזמן שהיינו יחד היא הייתה מאוהבת בחבר שלה, וגם אחרי שהם נפרדו לקח לה הרבה זמן להתאושש. היא הייתה מצחיקה ועליזה, עם חוש הומור מטורף, וצורת מחשבה מקורית ומבריקה. חיבבתי אותה מאוד, נהניתי לדבר איתה ולצחוק אתה. בשבוע האחרון שלנו ביחד, אחרי שהיא כבר עלתה קצת במשקל והסתפרה, נפטרת מכל השיער השרוף שלה, מניחה לתלתלים טבעיים לצמוח על ראשה, הרגשתי פתאום שבעצם אני נמשך אליה קצת ונדמה היה לי שגם היא מסתכלת עלי אחרת, אבל הייתי נורא עסוק. עלינו שוב ללבנון, היו לי המון סידורים והמון עבודה. כשגמרנו את ההתארגנות ושוב היה לי זמן לנשום היא כבר הועברה למקום אחר ושוב לא נפגשתי אתה.

עם הזמן, כמו שזה קורה כשאתה צעיר ועסוק, שכחתי אותה לחלוטין עד לרגע שבו היא הייתה בזרועותיי, מחייכת ומתלהבת, שופעת חום ונשיקות. היא נראתה נהדר, שמלה כחולה דקיקה מתנפנפת מעל גוף עגלגל שופע חמוקיים מנומשים, ורעמת תלתלים פרועה מתולתלת וריחנית, בצבע אדמוני משגע, גולשת על כתפיה החשופות.

אני לא יודע איך זה נראה למי שהסתכל עלינו מהצד, אבל אני חיבקתי אותה ונישקתי אותה בצורה לגמרי חברית, כמו שהייתי עושה אם מיקי היה מופיע פתאום, או יורי, או כל חבר אחר שמזמן לא ראיתי. "טלי תכירי, זו אשתי." אמרתי וחייכתי אל בטי שעמדה ולטשה בנו מבטים המומים.

טלי, צמודה אלי וידה כרוכה על כתפי, פנתה להביט בה. תמימה ומלאת עליצות כמו ילדה קטנה פקחה על בטי עיניים עגולות וכחולות מאוד. "לאריסה?" שאלה בתימהון.

פניה של בטי נאטמו, "מצטערת, אולי בגלגול הבא." אמרה בקור, "בינתיים אני בטי."

"את בת-אל? האחות המכוערת של מנו?" שאלה טלי, והושיטה לבטי את שתי ידיה, כאילו רצתה לחבק אותה בידידות.

בטי נרתעה לאחור, "כן, אני האחות המכוערת של מנו." אמרה בקול יבש ששמרה לאנשים שלא חיבבה.

חיוכה של טלי נעשה קצת פחות זורח וידה השמאלית נשמטה הצידה, רק הימנית נשארה מושטת. בטי התעלמה ממנה ופנתה הביתה.

הסתובבתי וראיתי את שפתיו של דוד נעות בלי קול, לוחשות, "מרד, מרד, מרד." גם יפה נאנחה בעצב והשפילה את עיניה, רק הבחור הצעיר והשחום שעמד מאחוריהם, מתנשא מעל דוד, נראה נרגז. "אני רואה שאחותי היקרה לא השתנתה." אמר בקור רוח, ותקע מזוודה צהובה, כבדה להפליא, בידי. "אני עמנואל מינץ." הציג את עצמו בלי שום גינוני נימוס מיותרים, מביט בי בעיניים צרות, אפורות ירקרקות, שבלטו בפניו הכהות. "אני רואה שאת אשתי אתה כבר מכיר." הוסיף בחמיצות.

"מנו." אמרה טלי בהתלהבות, "זה מקס פרידמן, הסמל החמוד הזה מגולני שעזר לי כל כך כשנפרדתי מיגאל. סיפרתי לך עליו הכל."

"כן." הסכים מנו, ממשיך להביט בי בזעף, "אני זוכר, סיפרת לי עליו המון. לי הוא לא נראה חמוד."

"אבל מנו..." אמרה טלי, וסומק ורדרד עלה מקצה המחשוף שלה וטיפס עד לפניה. לא יכולתי שלא ללטוש עיניים, גם קדוש היה מסתכל, אפילו דוד הביט במחשוף שלה.

היא התעלמה ממבטנו, "אני לא מבינה למה אמרת שהיא מכוערת?" פנתה לבעלה "בגללך העלבתי אותה."

מנו משך בכתפיו בחוסר אכפתיות, וכרך את ידו על כתפה העגולה והמנומשת של אשתו.

היא פנתה לעברי, "חשבתי שאתה עדיין עם לאריסה ופתאום אתה ובת-אל נשואים! נכון שזה עולם קטן?"

לפני שהספקתי להסביר, הילל ושיר הופיעו, ואחריהם באו גם הילדים ואמונה עם בבושקה וואניה, ומיד התנפלו זה על זה בנשיקות ובחיבוקים. איש לא שם לב שבטי הסתלקה בזמן שמנו לחץ בחום את ידיו של ואניה, חיבק בטבעיות את בבושקה, וכבש מיד את ליבם של הילדים. גם טלי התאוששה במהירות וקנתה מיד את לב כולם בחיוכה העליז מחלקת מתנות ונשיקות.

סחבתי את המזוודות של אורחנו לחדרי השינה שלהם, מחייך בנימוס ומתנהג למופת, מסתיר את בהלתי למראה עמנואל מינץ - בנו בכורו של הרב מינץ - נכון, במבט ראשון הוא לא דמה לסבא כלל, הוא היה גבוה יותר, עורו שחום, שערו שחור ומבריק וחיוכו בוטח ומתגרה, כפי שהיה בוודאי חיוכו של הגנרל לפני המלחמה. ההבדלים הללו בצבעים ובגיל הטעו את רוב האנשים, אבל לא אותי. הם דמו זה לזה כמו פוזיטיב לנגטיב. היו להם אותם עיניים צרות - עיני זאב - אותה תנוחת גוף של מתאגרף שש לקרב, אותם ידיים גדולות שטוחות ציפורנים, ואותו שיער צפוף שגדל בקו ישר מעל המצח.

לא היה לי ספק, מנו היה נכדו של הגנרל. הוא ירש ממנו את מזגו התוקפני, את חוסנו הגופני, וגם את חיבתו לנשים מלאות גוף ושופעות חמוקים. כל מה שאני, נכדו החוקי, ירשתי ממנו גם כן.

עד שאורחינו התארגנו בחדריהם ניצלתי את הזמן ולכדתי את בטי במקלחת שלנו. היא עמדה קודרת מול הראי עם שפתון והביטה בעצמה במראה. "את נראית נפלא בטי." החנפתי לה.

בטי הניחה את השפתון על השיש ונפנתה אלי, "אין טעם." אמרה, "אתה מתוק מקס, אבל ברגע שהוא הופיע כאן נעשיתי שוב בת-אל המכוערת."

חבל שהסכמתי שמנו יבוא, חבל שלא ספרתי לה, חבל על המון דברים. משכתי אותה אלי מחבק את גופה מנשק את צווארה טומן את אפי בשיערה הרך. "זה היה הרעיון של דוד. הוא חשב שזה יהיה טוב שאת ומנו תתפייסו לפני יום כיפור."

היא ניתקה מעלי ובחנה את פני, "למה לא ספרת לי שהוא בא?"

"רצינו לעשות לך הפתעה." הודיתי במבוכה.

"ואשתו? למה היא חיבקה אותך ככה? ולמה היא לבושה בכל כך מעט בגדים? ולי הוא קרא מופקרת. אתה יודע שהוא היה מלשין עלי כל פעם ששרתי לעצמי במטבח? ותראה עם מי הוא התחתן?"

מנו צדק, בטי מעולם לא סלחה לו בלב שלם. "בטי, אני מכיר אותה מהצבא, היא הייתה הפקידה הפלוגתית שלנו. היא באמת מתוקה, בבקשה ממך, תתנהגי יפה." ניסיתי להגן על טלי.

בטי בחנה אותי במבט קר. "כל הכבוד מקסים! אתמול לאריסה, היום הג'ינג'ית, ומי יודע מה יהיה מחר? איך אתה היית מרגיש אם הייתי מתנהגת ככה?" ובלי לתת לי צ'אנס לענות היא יצאה מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריה באיפוק מודגש שהדהד יותר מטריקת דלת רועמת. לא יודע איך הייתי מרגיש אם היא הייתה מתנהגת כמוני, אבל עכשיו הרגשתי חרא.

הצלי זכה לתשבחות רבות, הפסטה התקבלה בהתלהבות, חבל שהילדים הרסו את טעמה הטוב עם קטצ'ופ. נלגמו שני בקבוקי יין, לוכלכו המון צלחות וקערות, הילדים שתו מיץ ושפכו חלק ממנו על המפה הלבנה, הקינוח - עוגת פירות טעימה - התקבל בהערכה. לסיכום אפשר להגיד בבטחה שזו הייתה ארוחה נהדרת שהוגשה בטוב טעם ובכלים נאים. בכל זאת נשמתי לרווחה כשהיא הסתיימה.

דוד ויפה נשאו את עיקר נטל השיחה והשתדלו לפזר את הקדרות שנשבה מכיוונה של בטי בסיפורים משעשעים על השכנים העשירים והמוזרים שלהם בקיסריה, שאר המבוגרים עשו מאמצים לשתף פעולה ולהיות עליזים וקולניים, אבל זה היה מעושה ולא טבעי. חסרו ההקנטות העליזות, התפרצויות הצחוק, ולחילופין, הוויכוחים המלומדים רצופי הפסוקים והפלפולים ההלכתיים.

בטי שתקה, לא חייכה ולא השתלבה בשיחה למרות כל מאמציו של דוד. גם אדם שתק, מזל שהילדים מילאו את השתיקות בדיבורים ובפטפוטים, ראיתי ששיר והילל מחליפים מבטים תמהים בלי להבין מה קרה, ולמה בטי, הרוח החיה במשפחה, שותקת ומסתפקת רק בהגשת האוכל. 

הילדים הסתלקו בסוף הארוחה, הולכים עם בבושקה לישון אצל אולג ואנחנו עברנו לסלון. בטי הלכה למטבח להכין קפה, מניחה לאדם ולהילל לפנות את השולחן.

"אני אעזור לה." אמרה טלי וזינקה למטבח. ישבנו בשתיקה, מקשיבים איך טלי מנסה להתנצל שקראה לבטי מכוערת, מנסה להסביר שזו הייתה בדיחה לא מוצלחת. כאילו שבטי לא הייתה מסוגלת לקלוט את זה לבד.

"הבל היופי ושקר החן." ענתה בטי בצדקנות וטלי, הנבוכה מהתשובה המתחמקת שלה התחילה להסביר שהיא לא ידעה שמקסים שהכירה בצבא נשוי לגיסתה.

"אחרי שנפרדתי מהחבר הקודם שלי ניסיתי להתחיל איתו, אבל הוא נשאר נאמן ללאריסה ולא הרגיש בי בכלל." סיפרה בצחוק.

"מקסים עדיין בקשרים עם לאריסה." אמרה בטי באותו קול שטוח ששנאתי, "רק אתמול הוא נפגש איתה לקפה, הם חברים טובים, אני לא אתפלא אם הם יחזרו להיות יחד בסופו של דבר."

"אבל את בהריון, ויש לכם ילד ו... זאת אומרת...  חשבתי ש... דוד אמר..." גמגמה טלי נבוכה מדבריה של בטי ששתקה ולא ניסתה להסביר. בטי הופיעה בפתח, נושאת מגש עם ספלי קפה וטלי פוסעת בעקבותיה עם קנקן קפה שחור וצלחת עוגיות.

"התחתנו בגלל הילד." המשיכה בטי לדבר, מתעלמת ממבוכתם של כל הנוכחים, "מקס מצא אותו ברחוב והביא אותו לכאן, וכדי שנוכל לאמץ אותו באופן חוקי התחתנו. ההיריון הוא סתם פנצ'ר." הסבירה, מחייכת חיוך מלאכותי.

נמאס לי, קמתי ולקחתי ממנה את המגש, "את מדברת שטויות בטי." אמרתי, "ואת מביכה את האורחים שלנו. מה הבעיה שלך?"

"אין לי שום בעיה." אמרה בטי, "אני מאושרת שהם נשואים, איזה מזל שהאחות המכוערת של החתן לא באה לקלקל להם את החתונה עם הפרצוף השחור שלה."

מנו קם מהכורסא וניסה לגעת בידה, היא משכה אותה ממנו כאילו נכוותה והוא הסמיק. "אני מצטער שלא הזמנתי אותך לחתונה בטי." אמר, "זו הייתה אי הבנה איומה. את בטח לא יודעת על מה אני מדבר אבל..."

"אתה מדבר על הביקור שלך בבסיס שלי, בפורים, מיד אחרי הטבח במערת המכפלה. החברה של מקס הייתה שותפה שלי לחדר, ככה פגשתי אותו. היא סיפרה לי הכל אחרי שהלכת. היא חשבה שזו בדיחה נהדרת." אמרה בטי ביובש, "אחרי זה הלכתי למלא טופס חמישים וחמש, וחודש אחר כך עזבתי  עם מיקי לחיל האוויר." היא התיישבה והבזיקה חיוך מעושה. "מי רוצה קפה עם סוכר ומי עם סוכרזית?" שאלה בנימוס.

אפילו דוד ויפה לא הצליחו לנהל שיחה מנומסת אחרי חילופי הדברים האלה. הקפה נלגם בשתיקה קודרת ובטי קמה והתחילה לאסוף את הכלים המלוכלכים. רק שיר עזרה לה, טלי לא העיזה לנסות יותר לעזור ולא האשמתי אותה.

"אני הולכת לישון." אמרה בטי, "לילה טוב לכולם!" היא הסתלקה, משאירה אותנו יושבים נבוכים סביב השולחן בסלון. השעה הייתה רק תשע בלילה, שעה מוקדמת מידי לשינה. ישבנו שותקים, לא מעיזים להביט זה בזה.

דוד היה הראשון שמצא עוז בנפשו להמשיך את השיחה. "הייתי צריך להזהיר אותה שמנו מגיע."

טלי התערבה בדבריו. "לא דוד, אני אשמה. אימא שלי תמיד אמרה שהפה הגדול שלי יכשיל אותי יום אחד, והיא צדקה. אני צריכה ללמוד לחשוב לפני שאני מדברת."

"אולי כדאי שתלמדי קודם להתלבש." אמרה אמונה בחריפות.

החלפתי מבטים עם ואניה, וידעתי שהוא הצדיק אותה. לא שהיה משהו רע בלבוש של טלי, היא החליפה את שמלתה הקצרה במין שמלת בית לבנה וארוכה מבד דק, עם שני שסעים שחשפו את רגליה הארוכות עד לאמצע ירכיה השזופות. הערכתי מאוד את מנו שהניח לאשתו להופיע ככה, אבל אני הייתי קושר את אשתי למיטה ולא מניח לה להסתובב עם בגד כל כך שקוף.

מנו הביט באמונה בזעם, "טלי לא דתייה וזכותה להתלבש כמו שהיא רוצה." אמר בזעף.

טלי האדימה במבוכה, ראיתי את הסומק העדין עולה מהחריץ שבין שדיה שהיו אחוזים בחזיית תחרה סקסית ומתפשט לאיטו מצווארה עד לפניה.

אמונה ושיר החליפו מבטים, שתיהן היו לבושות שמלות פשוטות וצנועות. גם יפה, שדבקה בג'ינס ההדוק שלה, לבשה מעליו חולצת משי רחבה עם שרוולים, מכופתרת בצניעות לכל אורכה.

אמונה התמלאה חרטה על שהלבינה את פני גיסתה, "זה בגד יפה." אמרה בקול עדין, "אנחנו פשוט לא רגילות..." היא הסמיקה והשתתקה.

ההתנצלות של אמונה הביכה את טלי עוד יותר וזה הרגיז את בעלה וככל שהוא התרגז יותר ככה הוא דמה יותר לסבא. הבטתי בו וניסיתי להבין למה יש אנשים כמו מיקי או יורי שמצחיקים אותי, ויש טיפוסים כמו מנו שעושים לי חשק ללכת מכות. עניין של כימיה כנראה. אדם החליט שזה הזמן להתערב, "מספיק לריב על בגדים." דרש בקוצר רוח, "אני רוצה לספר לכם משהו חשוב."

הילל הניח יד על כתפו, "לא עכשיו אדם." ביקש בקול נמוך, "אולי תדחה את זה למחר?"

"מה לא עכשיו?" שאל מנו בתוקפנות "מה יש לך לספר לנו אדם?"

"אה, שום דבר רציני, רק חשבתי שהגיע הזמן שתדעו שאני הומו." אמר אדם, נהנה הנאה זדונית מתדהמתו של אחיו הבוגר.

ידוע שכל אדם הוא פקעת של סתירות, ועמנואל, שהתחיל את חייו כדתי חרדי וחי כעת בעולם החילוני, על אחת כמה וכמה. מצד אחד לא הפריע לו שאשתו לבושה בצורה חושפנית ונועזת, ומצד שני ההומואיות של אדם הקפיצה אותו. "אתה צוחק?" פנה באיום אל אחיו הצעיר, מתרומם למחצה מכיסאו.

אדם חייך אליו בחוצפה, "נראה לך?"

מנו הביט סביבו ומשום מה נתקע מבטו השואל דווקא בי, "כן, זה נכון." אמרתי בפשטות.

"הם היו צריכים לבוא לגור אצלי." הטיח בנו מנו, "אני לא הייתי מרשה לילד להיות פייגלה ולהרוס לעצמו את החיים."

אדם צחק לו בפרצוף. "אתה? אתה לא מסוגל להגיד לאשתך מה ללבוש, מי אתה שתגיד לי מה לעשות עם הזין שלי?" אמר בבוז.

לא האשמתי את מנו שחטף קריזה, לאדם היה כשרון שטני לעורר מריבות ומחלוקות, אחרי שהשתיק את אחיו הצעיר בקללה נמרצת, עבר מנו לתקוף אותנו. צעק על ואניה שהרס את נישואיה של אמונה וחי איתה בלי נישואים, ועוד מאלץ אותה לטפל בסבתא ובשני ילדים שהגיעו, השד יודע מאיפה. ואז פנה לטפל בי, ראשית התרגז שלקחתי את הלינקולן מאבא שלו, ואחר כך תקף אותי שהכנסתי את אחותו להריון ושאני בוגד בה, ולקינוח הוסיף עוד הערה נבזית על זה שהבאתי לה איזה ממזר מהרחוב לטפל בו.

הקשבנו בשתיקה נדהמת לקשקושים שלו, אדם התאושש ראשון ופרץ בצחוק רם, "תגיד, אתה שיכור או סתום? מאיפה הבאת את זה?" מנו הרים יד על אחיו בכוונה להעיף לו סטירה, ולתדהמתי היה זה דווקא וואניה שעצר אותו. כשהוא נע בזריזות מדהימה תפס האסטוני המגודל את זרועו של מנו, מעקם אותה במקצועיות של שוטר מנוסה.

"תסלחי לי אמונה." פנה אל אשתו ההמומה, "אני יוצא עם מנו לטיול קטן, מיד נשוב." הוא פנה אלי, "מקסים ויטלוביץ' התואיל להתלוות אלי?" ביקש בנימוס.

"לכבוד הוא לי, איבן סרגייביץ'." עניתי לו באותו טון מנומס, ויצאתי איתו דרך הדלת האחורית לגינה.

הכל קרה כל כך מהר עד שאיש מהנוכחים לא הספיק להגיב, פתאום עמדנו שלושתנו בחוץ מתחת לעץ הברוש, ואניה באמצע ואני ומנו משני צדדיו. "אל תחשבו שאני פוחד מכם." הטיח מנו, מנער מעליו את ידיו של ואניה. "גיבורים גדולים! באים שנים על אחד." הוסיף להתגרות בנו.

"אל תדאג מנו." אמר ואניה בקול שקט והצמיד אותו ביד אחת לגזע העבה של הברוש. "הבטחתי לאשתי לא להרביץ שוב, אבל אני חושב שמקסים ישמח להילחם בך."

הוא הביט בי בשאלה ואני הנדתי את ראשי לאות כן. מנו התפתל וניסה להשתחרר, אבל ואניה ידע בדיוק מה הוא עושה. "זהירות גיסי היקר." אמר, משועשע. "לקראת סוף השירות שלי בצבא, כשנמאס לי לרוץ עם מאג על הכתף ברחובות של גרוזני, הלכתי להיות סוהר צבאי. שם למדתי לטפל בטיפוסים כמוך."

נשארתי פעור פה, ואניה, סוהר? ואני חשבתי שהוא סתם בחור פשוט וטוב לב. ואניה מינה את עצמו לשופט, נעמד בין שנינו והודיע לנו שנילחם ארבעה סיבובים, שלוש דקות כל אחד, ושהוא יחליט מי ניצח. "ידידי איבן סרגייביץ', אתה מדהים אותי כל פעם מחדש." הצהרתי בעליזות והתחלתי להוריד את החולצה.

אני אוהב להילחם מידי פעם, ומנו עורר בי חשק עז להיות אלים. גם הוא פשט מעליו את חולצתו, מחייך אלי חיוך נבזי, "אני בחור טוב בדרך כלל, אבל אני אוהב ללכת מכות לפעמים. זה טוב לטיהור האווירה." אמר בחביבות והסתער עלי. הכוחות שלנו היו שווים פחות או יותר, הוא היה צעיר ממני בשנתיים ונמוך מעט ממני, אם כי רחב יותר.

בהשגחתו של שופט רציני ומחמיר כמו ואניה לא הייתה לנו ברירה, נלחמנו לפי הכללים ובלי תחבולות נבזיות. מנו ניצח בסיבוב הראשון, אני בשני ובשלישי, והוא ניצח באחרון. רציתי עוד סיבוב כדי להכריע את הקרב סופית, אבל ואניה העקשן נתקע בין שנינו ולא הניח לנו להמשיך. "ארבע סיבובים ודי." פסק בתוקף והושיב אותנו על הדשא.

שאר האורחים שלנו, שנמאס להם לחכות, יצאו בשלב זה לחצר. טלי דהרה אל מנו וכרעה לצידו, בודקת בבהלה את פניו. הוא צחק משך אותה אליו ונישק אותה. "אני בסדר ג'ינג'ית." אמר, "לכי לישון חמודה, אני ומקס רוצים לדבר קצת על כל מיני דברים."

אמונה שילבה את זרועה בזרועו של ואניה, "אני עייפה." אמרה, "בוא לישון."

"איפה דוד ויפה?" שאלתי.

"הלכו למיטה עוד קודם." אמר אדם, "גם שיר והילל הסתלקו. לא רציתי לעצבן אותך מנו, אבל הגיע הזמן שתדע שאני הומו. אם אבא ואימא יודעים, אז גם אתה צריך לדעת."

"בסדר." אמר מנו "ההפסד כולו שלך, בלי נשים אין טעם לחיים, אבל אלו החיים שלך."

אדם צחק, "אני מסכים שנשים הן נהדרות." אמר, "אבל יחי ההבדל הקטן."

הוא התכופף בחן ונישק את אחיו על ראשו, ואחר כך נישק אותי על לחיי והסתלק, לעזור לחאתם לארוז, כפי שאמר.

"אתה נלחם יפה." אמר לי מנו בהערכה, "איפה למדת את זה?"

"בכלא הצבאי." הודיתי.

הוא צחק, המכות באמת טיהרו את האווירה ומצב רוחו השתפר פלאים אחרי הקרב. "איזה גיסים יש לי, אחד סוהר ואחד אסיר. איפה טעינו?" התבדח, "באיזה כלא ישבת?" שאל, "אני קבלתי עשרים ושמונה יום בכלא שש."

"ישבתי בכלא ברוסיה, הייתי חייל בצבא הרוסי." הסברתי.

"חשבתי שהיית בגולני." הוא התפלא "אבא אמר שנפצעת קצת בלבנון."

"כן, אבל קודם הייתי בצ'צ'ניה." סיפרתי לו בקיצור נמרץ על השירות שלי, איך הרבצתי לקצין עקב חילוקי דעות, הלכתי לכלא ומשם יצאתי להילחם.

"איך היה בצ'צ'ניה?" שאל מנו בסקרנות. "זה באמת כל כך גרוע כמו שרואים בטלוויזיה?"

אני שונא להסביר לאנשים את צ'צ'ניה. אי אפשר להסביר דבר כזה אפילו לבחור כמו מנו שחושב שהוא נורא קשוח. בארץ זה לא היה עובר כמובן, לא עם כל האימהות התוקפניות האלו, והעיתונאים החצופים שנדחפים לכל מקום ומזכירים את השואה כל פעם שמעיפים סטירה לאיזה ילד. "צ'צ'ניה זה כמו לערבב את לבנון עם רצועת עזה ולקרר אותן למינוס שלושים מעלות צלזיוס." הסברתי לו, "ובלי שום יהודים שמאלנים יפי נפש שמדברים כל יום עם עיתון 'הארץ' ועם כרמלה מנשה, ובוכים לאימא שלהם בנייד. החיילים שם, אין להם אלוהים, הם רעים יותר ממגבניקים בדואים."

התשובה שלי השתיקה אותו, הייתי צריך להסתפק בזה, אבל לא יכולתי להתאפק. הייתי מוכרח להמשיך לדבר, "וכמובן, מרטיבים הכל עם הרבה וודקה, אחרת זה לא הולך. ואני מדבר על המון וודקה, אני מתכוון לחיילים שמסתובבים שיכורים חודשים על גבי חודשים." הוספתי, שופך בבת אחת את הכל.

"בגלל זה קראו לך בצבא נאצי?"

"כן." אמרתי והסתערתי עליו. הפעם לא נלחמתי בהגינות והוא החזיר לי כגמולי בקרב מלוכלך ונבזי. הכוחות שלנו היו שקולים, אבל לא הצלחנו לסיים את התגרה. כמעט שהצלחתי להכניס לו ברך בביצים כשסבא צץ פתאום מאי שם ונתקע בין שנינו. "תפסיקו מיד!" פקד בקול של גנרל, ואנחנו הפסקנו מיד. אני לא יודע איך מנו הרגיש, אבל אני הייתי קרוב להגיד - כן המפקד!

נשענתי על עץ הברוש והבטתי בהם, עומדים זה מול זה, מפנים אלי את הפרופיל הזהה שלהם. אחד בהיר ומבוגר, והשני כהה וצעיר. הייתי מותש, אני כבר זקן מידי לזה. איך נתתי לו להרגיז אותי עד שאיבדתי שליטה? זו הייתה טעות. "מה קרה לכם?" נזף בנו סבא, "למה אתם רבים כמו פרחחים?" הוא נשמע עצבני פחד.

"לא שזה עניינך." ענה לו מנו בטון דומה, "אבל החרא הזה." הוא החווה לעברי בסנטרו, "הכניס את אחותי להריון ועכשיו." הוא נשם עמוק ופלט את מה שבאמת הציק לו, "הוא מנסה להתעסק גם עם אשתי." הסתער עלי שוב.

סבא שם לו רגל והבחור נפל על הדשא והתחיל לקלל בערבית. התיישבתי לצדו ואחזתי בו. מנו כעס כל כך עד שחששתי שהוא יתנפל על סבא, רק זה עוד היה חסר לי. "תירגע מנו, זה סבא שלי, אתה יכול לקרוא לו גנרל." אמרתי, מניח את ידי על כתפיו, מדבר בקול שקט ומרגיע, "בטי היא אשתי למרות שהתחתנתי אתה בחתונה אזרחית וטלי," הוא נדרך וניסה לקום כשהזכרתי את אשתו. הידקתי את אחיזתי ולא הפסקתי לדבר, "הייתה הפקידה הפלוגתית שלי. ניסיתי לעודד אותה כשהיא נפרדה מהחבר הקודם שלה, חבל שהיא הלכה והתחתנה עם טיפוס כמוך." מנו הביט בי בפה פעור ופתאום, בלי אזהרה, פרץ בבכי.

הבטתי נבוך בסבא שהביט בי חזרה, ומשך בחוסר ישע בכתפיו. השבנו אותו על הספסל וישבנו משני צדדיו. מנו רכן קדימה, כובש את פניו בכפות ידיו, נאנק חרש וכתפיו רועדות. "אתה צודק." אמר, "אני באמת חרא. לא מגיעה לי בחורה כמו טלי. באמת לא היה ביניכם כלום?" פנה אלי בתחינה.

"לא נגעתי בה, נשבע לך, אבל אם רצית להתחתן עם בתולה היית צריך לחפש שידוך במאה שערים. מה הבעיה שלך?"

"עזוב, אתה לא תבין." ענה בלחש. "אני מת לעשן." הוסיף פתאום, "חמש שנים מאז שהפסקתי ועדיין, כל פעם שאני עצבני, אני מת לעשן."

לעזאזל, אפילו בזה הוא היה דומה לי.

"מי הבחור הזה?" שאל אותי סבא ברוסית, "הוא נראה לי מוכר, אבל אני לא זוכר מאיפה. מתי ואיפה ראיתי אותו?" מלמל לעצמו, מוטרד.

ראית אותו לפני חמישים שנה, בראי, חשבתי ומיד כבשתי את המחשבה הזו עמוק בתוכי. "זה עמנואל, הבן הבכור של הרב יהושע." עניתי.

סבא נאנח, "ולמה אתה מרביץ לו?" שאל, מביט בי בחומרה.

כמעט שעניתי - אבל הוא התחיל - ברגע האחרון תפסתי את עצמי. גם ככה סבא לא התפעל ממני במיוחד, לענות לו כמו ילד בגן לא יעזור לשפר את התדמית שלי בעיניו.

"זה סתם סבא, אתה יודע איך זה, לפעמים יש טיפוסים כאלו שאי אפשר לעשות אתם כלום חוץ מלהרביץ." גמגמתי.

"גנבת לי את המילים מהפה." אמר לי מנו בעברית וצחק. לעזאזל, הבחור הבין רוסית.

הוא גיחך, "כשהייתי קטן סבתא ואבא היו מדברים רוסית כדי שלא נבין, ככה למדתי להבין קצת רוסית, אני לא מעז לדבר, אבל אני מבין קצת." שפשף את מצחו באגרופו בתנועה מוכרת.

החלפתי מבט עם סבא ושנינו חשבנו על אותו דבר, עכשיו כבר סבא ידע מאיפה הבחור נראה לו מוכר, בשביל מצב כזה היה לי רק פתרון אחד, "מה אתם רוצים לשתות?" שאלתי.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...