זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק סה'

לחיי הנשים

קולה של לאריסה פגע בי כמו דלי מים צוננים. "אני צריכה לפגוש אותך, אבל אין לי הרבה זמן." ציינה באזני בחביבות קרירה, "תודה לאל, אני טסה מכאן עוד לפני יום כיפור. הברבריות הזו, לסגור את המדינה לעשרים וארבע שעות, זה יותר מידי בשבילי, רוצה לבוא איתי לפאריס?" שאלה, וצחקה מיד, כדי שאבין שזו בדיחה, אבל מצד שני, הרי ללאריסה מעולם לא היה חוש הומור.

"אם את מאוד עסוקה אז לא צריך."

"אבל לא, מה פתאום? אני מאוד רוצה לראות אותך. יש לי משהו לתת לך." העלתה את החום של קולה בכמה מעלות. סימן שבאמת רצתה לראות אותי.

"מה יש לך לתת לי?" התפלאתי.

"שכחת שנתת לי כסף?" אמרה לאריסה, "הבטחתי שאחזיר."

"עזבי, זה לא חשוב." הפטרתי באבירות.

"זה כן חשוב. זה כסף שעבדת קשה בשבילו ואני חייבת לך." התעקשה לאריסה. פעם ראשונה שהיא מתעקשת לתת לי כסף, עד עכשיו היא רק לקחה. מי אמר שבני אדם לא משתנים?

"אני גם רוצה לראות אותך, לדבר קצת על העבר. בבקשה מקסים." התחנפה באזני בטון מתקתק, שפעם היה משפיע עלי כמו קסם, והיום השאיר אותי אדיש לגמרי.

קבענו להיפגש בשעה אחת עשרה בקפה קפולסקי בלב המפרץ ונפרדנו. אחר כך עליתי למעלה וביררתי בעדינות אצל המזכירה אם היא נתנה את מספר הנייד שלי למישהו.

היא הסמיקה, מסבירה שבחורה עם מבטא רוסי רצתה לדבר איתי על בעיה משפחתית. "היא אמרה שהיא בת דודה שלך." גמגמה למראה פני הזועפים. "יש בעיה? עשיתי לך צרות?"

הרגעתי אותה שהכל בסדר ושלא תדאג, ובקשתי מצבי רשות לקחת את ואניה איתי כדי שיוכל לפגוש את חיה מהבנק. "לפעמים אני עסוק או במילואים, וכדאי שעוד מישהו יוכל ללכת לבנק, ואניה הוא היחיד שלא מכירים אותו בסניף שלנו." הסברתי לצבי שהקשיב לי בחצי אוזן ונתן מיד את הסכמתו.  

לקחתי את ואניה ונסענו. בדרך הסברתי לו שאחרי הבנק נעצור בבית קפה לפגוש מישהי. "זאת שדברת איתה בנייד?" שאל, מביט בי בעיני ילד. "אתה בטוח שאתה צריך אותי אתך?"

"כן, אני בטוח. היא חברה ותיקה שרוצה להחזיר לי הלוואה לפני שהיא נוסעת לחו"ל."

"לאריסה?"

"לא משנה." התזתי, "העיקר שתשתוק."

ואניה שתק שלוש דקות בערך ואז לא היה יכול להתאפק יותר. "בטי יודעת?" שאל בנימה מאשימה.

נרגז מאוד הודעתי לו שאני יכול להיפגש עם מי שיתחשק לי, בטי לא אימא שלי ומותר לי לשתות קפה עם מי שאני רוצה בלי לקבל ממנה רשות.

"ואם בטי הייתה נפגשת עם איזה חבר ותיק לכוס קפה?" שאל ואניה. פקדתי עליו שוב לסתום את הפה, ולשמחתי הוא סתם סוף סוף.

גמרנו מהר את הסידורים בבנק והלכנו לבית הקפה והייתי מופתע מאוד למצוא את לאריסה – בלונדינית, גבוהה, ארוכת רגלים ואלגנטית להפליא - ממתינה לנו, בדרך כלל היא אחרה לפגישות. היא התרוממה קלות והגישה לי את לחיה לנשיקה, נלחצת אלי קצת יותר מהנחוץ. הצגתי בפניה ברשמיות את ואניה, שכרגיל הפך אילם ליד אישה יפה, ובקושי אמר שלום.

גם לאריסה התנהגה כאילו הייתה מעדיפה שהוא לא יהיה שם, בדיוק בשביל זה הבאתי אותו, כדי שהיא תבין שהפגישה היא על בסיס ידידותי בלבד ולא תפתח רעיונות. הפגישה לא התנהלה היטב לטעמה של לאריסה, היא החמיצה פנים, נתנה לי את המעטפה עם הכסף, שאלה מה שלום בטי, התעניינה באדישות בשלומם של כמה חברים משותפים, ואז לקחה את המזלג שבו פוררה את העוגה שהזמינה לעצמה, ושמטה אותו על הרצפה. "אופס." אמרה והביטה בואניה שהתכופף כמו קוף מאולף, והרים את המזלג. "תהיה חמוד ותביא לי מזלג אחר." הניחה את ידה הלבנה וארוכת האצבעות על זרועו העבה והשזופה, "ואל תמהר, יש לנו כמה דברים אישיים לדבר עליהם."

למרבה הרוגז הסתום הזה הסמיק, הנהן בראשו הגדול, והסתלק בלי להעיף בי אפילו מבט, משאיר אותי לבד עם הגברת. לאריסה לא בזבזה אפילו דקה, היא רכנה אלי, מקרבת את פניה היפים לפני, מביטה בי בעיני הספיר שלה, ופתאום מצאתי שידי לפותה בין שתי כפותיה הקרירות והרכות. היה לה ריח נהדר, עור חרסינה חלק, ושיערה הבהיר רפרף על פני, מזכיר לי נשכחות שעדיף היה שישכחו.

"אני רוצה להתנצל בפניך על מה שקרה באמריקה מקסים." לחשה ברוך, "הייתי כל כך אומללה, אתה סולח לי?" הביטה בי במבט כחול, ממיס לבבות.

"כן, בטח." ניסיתי לחלץ את ידי. היא המשיכה לאחוז אותה ביד אחת, וליטפה את לחיי ביד שנייה, ובדיוק אז, מעשה שטן, התרוממה המעלית השקופה כלפי מעלה, ומי עמד בתוכה ולטש בי מבט נדהם אם לא גיסי הצעיר - אדם מינץ.

לאריסה המשיכה לקשקש באזני כמה היה לנו טוב יחד, איזה אהבה חזקה הייתה לנו, איך היינו נשמות תאומות, וכמה חבל שאנשים לא מבינים כמה טוב היה להם עד שהם מפסידים את הטוב הנ"ל.

לא הצלחתי להתרכז. חשבתי כל הזמן על אדם. מה הוא עשה שם בכלל? הוא היה אמור להיות בבית הספר בחיפה, איך אני אצא מהצרה הזו לכל הרוחות? הוא בטח ירוץ לספר לבטי. "לאריסה." הפסקתי אותה באמצע תיאור מלא רגש של הטיול שעשינו למצדה. תיאור שהדמיון בינו למציאות היה חלקי בלבד. היא ישבה באכסניה וקיטרה ואני טיילתי, וכשחזרתי בערב היא טענה שיש לה כאב ראש נורא בגלל המדבר המדכא, וסירבה לשכב איתי. "לאריסה, זה לא יקרה יותר. היה מה שהיה ונגמר. אני נשוי לבטי, אני אוהב אותה. גם את לא לבד כמו שאני מבין." ניסיתי לחבר אותה למציאות.

לאריסה חייכה חיוך נוגה שפעם היה מרטיט את ליבי, והתחילה ללכלך על בטי. "היא תמיד רצתה אותך. היא שנאה אותי, רק בגלל זה היא..." עכשיו כבר כעסתי.

"היא לא שנאה אותך אף פעם למרות שהתנהגת אליה כמו כלבה, והיא לא דברה איתי עד שנפגשנו שוב, הרבה אחרי שנפרדת ממני." הזכרתי לה את האמת שהיא העדיפה לשכוח. "תמיד היית אומללה כשהיינו ביחד, למה נזכרת בי פתאום?"

לאריסה התקרבה אלי עוד קצת, עוד מעט היא תשב לי על הברכיים. עיניה היפות נמלאו דמעות, פעם הייתי מתרגש מהדמעות שלה, היום הן נראו לי מתוזמנות מידי, בטי הייתה מעדיפה למות ולא לעשות הצגות בפומבי.

"הייתי אומללה כי התגעגעתי. אתה היחיד שגרם לי אושר." הצהירה בחגיגיות "רק אתך היה לי טוב. אני חיה עם גבר שרואה בי רק קישוט ואני כל כך מתגעגעת אל מה שהיה לנו אז." הרגשתי שאני מתחיל להזיע מרוב כעס, על מה היא מדברת בכלל? היא הכריחה אותי להתחנן כל פעם שרציתי אותה במיטה. התנהגה כמו מלכת השלג, מה קורה פה?

"כל הזמן התלוננת שאין לי כסף ושאני רוצה יותר מידי סקס." ניסיתי לעורר את זיכרונה, "עכשיו קבלת גבר שיש לו כסף ולא מסוגל לעשות סקס, ואת עדיין לא מרוצה. אני לא יודע מה הבעיה שלך ואני לא מסוגל לפתור אותה." שחררתי בעדינות את ידי מידה, "אין טעם להתגעגע למה שנגמר לאריסה. את יפה וצעירה ולא טיפשה. תמצאי עבודה, תפרנסי את עצמך, תהיי עצמאית, תלמדי לאהוב את עצמך ותראי שתרגישי יותר טוב, ואולי תמצאי אהבה אמיתית." קמתי במהירות, מרגיש שאני נשמע כמו מדור עצות בעיתון נשים, ולפני שהיא תספיק ללכוד אותי שוב איחלתי לה חיים נהדרים, וברחתי כל עוד נפשי בי. 

כל כך כעסתי על ואניה שברח לי עד שלא ניסיתי לחפש אותו. הלכתי ישר לרכב ותכננתי להסתלק ולהניח לו להגיע לבד הביתה. לאכזבתי הוא ישב על המדרכה ליד הסוברו והמתין לי בסבלנות.

"לפני שאתה מתנפל עלי." אמר בנחת, "תרשה לי לכעוס עליך שסבכת אותי בכל הבלגן הזה. אני אוהב את שניכם, אבל את בטי אני אוהב יותר, היא אחותה של אמונה והיא חברה שלי ואתה..." הוא נשך את שפתיו, מנסה למצוא ביטוי שיהלום את תחושתו, "אתה גרמת לי לניגוד אינטרסים וזה לא היה יפה מצדך מקסים." מה שנכון נכון.

"אני לא מסתיר כלום מבטי, לקחתי אותך איתי דווקא בגלל שאתה חבר שלה." הישרתי אליו מבט, "חוץ מזה רק שתיתי איתה קפה ואניה, לא הלכתי איתה למיטה."

ואניה השפיל את עיניו ושנינו ידענו שאנחנו חושבים על אותו הדבר - על הלילה שהוא בילה עם אוקסנה ועל מה שקרה, או לא קרה שם. "אתה כועס עלי?" מלמל ואניה, נבוך.

"כן קצת, קיוויתי שלא תשאיר אותי לבד איתה." אמרתי בחומרה, אבל האמת שכבר לא כעסתי.

"היה לי נורא לא נעים." הודה ואניה, "היא כל כך יפה. נשים יפות כמוה מבלבלות אותי."

"גם אמונה יפה מאוד."

ואניה חייך כשנזכר באמונה, "כן, אבל רק נשים כמו לאריסה מפחידות אותי." הודה והתיישב על המושב המרופט של הסוברו. הדלקתי את המזגן ונסעתי חזרה לעבודה. איזה מזל יש לואניה שהוא לא פגש את אימא שלי חשבתי, היא הייתה יפה וקרה וגם, בניגוד ללאריסה המסכנה, חכמה ושאפתנית.

מפליא איך אבא שלי הצליח לשרוד את הנישואים איתה. מפליא עוד יותר שהוא חי עם אניקה, שהזכירה את אימא באיפוק הקריר שלה. מצד שני אניקה הייתה מסוגלת להיות חמה ועדינה עם ילדים חולים ועם הורים מודאגים, וגם אימא שלי, כשהייתה עם מארק, הפגינה התנהגות מלאת חום ורגש ושפעה חיוכים ורוך.

"גם בטי מסוגלת להיות קרה כמו קרחון כשהיא מרגישה פגועה." היגג ואניה, פוגע כמו תמיד הישר בלב העניין, בלי להבין את העניין.

אני חייב לדבר עם ד"ר פאנוב על הנושא הזה - נשים חמות, נשים קרות. נשים שמסתירות את החמימות שלהם מתחת למעטה של קרירות כדי להגן על עצמן, או ההפך, מסוות את האדישות הקרה שלהן בהעמדת פנים של מתיקות חמימה. למה אלוהים? למה בראת את הנשים כל כך מסובכות ומבלבלות? למה מגיע לנו העונש הזה?

ספרתי לואניה שאדם ראה אותי ואת לאריסה והוא החל לנשוך את אצבעותיו מרוב מתח. "תירגע." פקדתי עליו, "ברגע שנחזור הביתה אני מספר לבטי על הפגישה עם לאריסה, ומכסח את אדם שבמקום ללמוד הוא מטייל בקניון."

ואניה גיחך "בחייך, יש לו תעודות מלאות עשיריות. מה אכפת לך אם הוא בורח קצת מבית הספר?"

ואניה צדק כמובן, אבל משמעת זה משמעת, ותלמידים צריכים להיות בבית ספר ולא לטייל בקניונים.

בדרך הביתה עצרתי בבנק והכנסתי את הכסף לחשבון שלנו, נהנה לתת מכה ניצחת לאובר דראפט הכרוני שלנו אם כי 'שבע ייפול צדיק וקם'. למרות שעכשיו היו לנו אלפיים ש"ח בחיוב בעוד כמה שבועות, נחזור להסתובב סביב החמשת אלפים ש"ח מינוס. אובר דראפט זה מצב נפשי יותר מכלכלי, טענה בטי בשוויון נפש מופלא שכל הישראלים גילו כמדומה כלפי משיכת היתר שלהם.

את הכסף של הירושה היא כבר הוציאה על קנית הדירה ומה שנותר, סגרה בחשבון נפרד  שנועד ללימודים שלי. בצורה כזו לא הרגשתי שיש לה יותר כסף מאשר לי. זה מצא חן בעיני למרות שבטי צחקה ממני ואמרה שאני אידיוט אם אני נותן לכסף להשפיע עלי ככה. בסדר, אני אידיוט, אבל כסף יכול לקלקל הכל. הדבר הכי גרוע שיקרה לנו זה שלא נוכל יותר לצחוק מהבעיות שלנו, אז זה באמת יהיה רע. 

ברגע שנכנסתי הביתה לקחתי את בטי למטבח והושבתי אותה ליד הדלפק, סוגר את הדלת ומשאיר את ואניה ושאר בני המשפחה מצידה השני. "יש לי משהו לספר לך." הודעתי לה.

"אני יודעת הכול." ענתה בשוויון נפש, וקמה לבחוש אטריות בסיר.

"מה בדיוק את יודעת?" שאלתי בחשדנות, רק שלא תעשה לי את התרגיל שעשתה למיקי שהפליל את עצמו בגלל התחמנות שלה.

בטי הקטינה את האש והסתובבה אלי, "אני יודעת שסגרת את האובר דראפט, שנפגשת עם לאריסה ושלקחת את ואניה אתך, אבל למה הוא השתחווה לפניה?"

התחלתי לצחוק, "אז המקורות שלך לא יודעים הכל?"

"המקורות שלי זו סך הכל פזית, המלצרית בקפולסקי, שאני מכירה מהחוג להתעמלות, ואמרתי לה מיד שהיא מדברת שטויות ושואניה בטח הרים משהו מהרצפה. מה פתאום שהוא ישתחווה? פזית בטוחה שלאריסה עשתה מתיחת פנים." הוסיפה בטי בשביעות רצון. ישבתי צמוד ללאריסה ולא חשדתי בשום ניתוח פלסטי ואותה פזית, שכלל לא שמתי לב היכן היא מסתתרת, כבר החליטה שלאריסה עברה מתיחת פנים? הפלא ופלא. "ואיך את יודעת על הכסף? רגע, אל תגידי, בטח אימא של הפקידה בבנק הייתה בפלמ"ח עם סבא של הרופא שיניים שלך, נכון?"

בטי התפוצצה מצחוק, "נו באמת, מקס. הפקדת את הכסף באשנב של שימי, שיושב ליד רונית, שהבן שלה הולך לגן עם ללי, והיא גם השכנה שלנו ובמקרה היא שמה לב שחיסלת את האובר דראפט."

"במקרה, אה?" רטנתי.

היא נישקה אותי, "יפה מאוד מצד לאריסה שהחזירה את הכסף, נכון?"

"אל תדאגי, האובר עוד יחזור ובגדול." אמרתי, אבל לא היה לי אכפת כי בטי ישבה על ברכי והניחה לי לפתוח את כפתורי חולצתה. לאוכל היה ריח נהדר, ובטי לא כעסה עלי. "אז את לא כועסת שנפגשתי איתה." נדנדתי.

"בטח שלא, היא רצתה להעלות לעצמה את המוראל אחרי שהיא חיה עם תרח זקן שלא עומד לו, ומתייחס אליה כמו אל חלק מהדקורציה." הדהימה אותי אשתי החכמה בסיכום קצר וממצה של הפגישה ביני לבין האקסית המיתולוגית שלי.

"בכל זאת יש עוד משהו שאת לא יודעת." לא התאפקתי להתגרות בגורל, "יפה ודוד באים אלינו לביקור לפני יום כיפור." הודעתי לה, מצפה שהיא תופתע, לפחות קצת.

"נו באמת מקס." בטי קמה והתחילה לערוך את השולחן "אתה חושב שאחותי לא תודיע לי מראש שהיא מגיעה? אני ואמונה מתווכחות על התפריט כבר יומיים. היא כל הזמן מנג'סת לי להכין גפילטע פיש, אני אכין את זה, אבל אני ממש שונאת את הדבר האשכנזי המגעיל הזה."

"אז מה יהיה?" שאלתי, מעמיד פני מודאג, "איך אני אצליח לסחוב את המזוודות של יפה אם כל מה שאני אקבל לאכול זה דג אשכנזי עם גזר בפה?"

בטי צבטה את ישבני, "לא יזיק לך לאכול גפילטע פיש, אפיקורס שכמוך, ואל תדאג, יהיה גם דג ממולא וגם חריימה ובא לציון גואל וכולם, אשכנזים וספרדים, יצאו שבעים ומרוצים."  

"ויטלי, מדבר אדם, יש לי בעיה קטנה, אני חייב לדבר אתך. איפה אתה עכשיו?"

"אני בעבודה, בעוד שעה אני אהיה אצל סבא סולי. נוכל להיפגש שם. אני מבין שאתה לא בבית הספר, נכון, בנדיט שכמוך?" נוזף בו ויטלי ברכות.

"די, ויטלי מספיק. אין היום שום דבר מעניין בבית הספר." מוחה אדם

"איפה אתה ילד?" שואל ויטלי, מבודח מעט מחוצפתו של הנער.

"אני בלב המפרץ." עונה אדם בקול מתוח.

"ומה קרה שם, בלב המפרץ, שבגללו אתה כל כך מתרגש?" מסרב ויטלי להילחץ.

"ראיתי את מקס עם לאריסה, החברה הקודמת שלו, זו שנסעה לצרפת. הם ישבו יד ביד בקפולסקי והיא נראתה מאוד ככה, וגם הוא היה כזה." אדם שמקפיד על קוליות אופנתית נשמע נבוך ונסער.

"מאוד ככה?" משתומם ויטלי.

"אני לא יכול להסביר בטלפון." הנער נשמע צעיר מאוד ומבולבל.

"ניפגש בעוד שעה בצ'ק פוסט ותספר לי הכל. אל תדאג הכל יהיה בסדר." ויטלי מנסה להישמע רגוע, אבל הוא מתחיל להיות מוטרד. האם שוב חוזרת ההיסטוריה על עצמה וגם בנו עומד לעשות שטויות ולהרוס את נישואיו? הוא מקווה מאוד שלא. 

אחרי האוכל הגיעו פתאום אבא וסבא יחד והזמינו אותי לביקור אצל מוסה. מבקשים ברוב נימוס את סליחתה של בטי. "אין בעיות." היא ענתה בפיזור נפש, ממשיכה לתקתק על המחשב שלה, "אבל אם זה בקשר למה שאדם סיפר לכם, אז באמת, אל תטרחו, אני כבר יודעת הכל וזה לא מה שאתם חושבים, ואם אדם חושב שהוא גדול מידי לחטוף ממני בגלל שהוא הבריז מבית הספר אז כדאי שיחשוב שוב."

החלפנו מבטי תדהמה, "את מכשפה." פסק סבא.

"שטויות." אמרה בטי בעליזות, "זה רק צירוף של מודיעין טוב עם כשרון טבעי להיקשים הגיוניים. אלמנטרי ווטסון ידידי." השוויצה בחיוך, "ודרך אגב מקסים, ניסו השומר אמר שברחת משם כמו יוסף הצדיק מפני אשת פוטיפר." הלשינה עלי, מחקה בדייקנות את מבטאו העירקי הבלתי נשכח של שכננו ניסים רחמים, המכונה ניסו, שעבד כשומר בפתח הקניון.

אבא וסבא צחקו ממני כל הדרך למוסה והודו שאדם התקשר לאבא מהקניון מיד כשראה אותי יושב יד ביד עם לאריסה. "הוא אמר שישבת כמו מהופנט. זה מאוד הדאיג אותו, למרות שהוא כל הזמן רב אתה, הוא מאוד דואג לבטי." אמר סבא אחרי שנרגע מהצחוק.

"חשבתם שיש לי רומן מהצד ובאתם להחזיר אותי למוטב?" שאלתי, הם באמת חשבו שאני עדיין תינוק שאפשר להגיד לו איך להתנהג.

הם החליפו מבטים, "לא רצינו שתעשה שטויות." אמר אבא בקצרה, וסבא הוסיף, קצת נבוך, "רק רצינו לוודא שלא הסתבכת. מה עשית עם הגברת הזו?"

"ניסיתי להבין מה מצאתי בה פעם ולמה בזבזתי עליה כל כך הרבה שנים." הודיתי.

"הילד אמר שהיא אישה יפה ואלגנטית מאוד, אז מה הסיפור שלכם ולמה היא נתנה לך מעטפה?" סבא לקח על עצמו לחקור אותי בעוד אבא מתעסק בפתיחת בקבוק של וודקה אמריקאית יקרה.

"היא נתנה לי כסף."  הודיתי, קצת נבוך. חונכתי לא לקחת כסף מנשים.

השנים החליפו מבטים, "כמה שנים אתה כבר בארץ?" שאל אבא.

"החיים כאן באמת שינו אותך." הוסיף סבא, קצת בתיעוב.

נאלצתי לספר על הכסף שנתתי לה כדי שתוכל ללכת לגמילה, ומפה לשם, ככל שמפלס המשקה בבקבוק ירד, ספרתי להם על תולדות הרומן שלי עם לאריסה וגיליתי להם איך נתתי לה נשיקה בבית המלאכה, והחמצתי את יום הולדתי. "זו הייתה נשיקת פרידה." ניסיתי להסביר לעצמי ולהם למה עשיתי את השטות ההיא. הם הביטו בי נדהמים כשספרתי להם איך בטי נסעה לתל אביב והשאירה אותי לבד עם העוגה והמתנות.

"אני מבין למה היא נסעה בלעדיך." אמר סבא, בוחן במבט מהורהר את צלילות המשקה בכוסו "אני רק לא מבין למה היא חזרה?"

"היא חזרה בגלל הילד." הסביר לו אבא, "לא בגלל השמגגה." הצביע בראשו לכיווני כדי שלא יהיה ספק שאני הוא השמגגה שעליו מדובר והניף את כוסו, "לחיי הנשים." אמר ושתה.

"לחיי הנשים!" הסכמנו איתו ושתינו גם כן.

"אז למה בעצם נפרדתם?" שאל אבא.

"היא... אני..." התחלתי לגמגם. שתיתי מעט, מושך כל כוס לאט ככל האפשר, אבל לא הייתי רגיל לוודקה כל כך חזקה וטובה, והחשק להתוודות היה חזק מאוד. הרשיתי לעצמי להיכנע לו מעט. "היא בגדה בי." הודיתי. "תפסתי אותה על חם במיטה עם מישהו וזה נגמר. את הכסף נתתי לה הרבה אחר כך, כשכבר הייתי עם בטי." הוספתי, עדיין נבוך מכל העסק של הכסף.

"ומה אתך?" שאל אבא, "אתה לא הלכת למיטה עם אחרות?"

"לא, כמעט ארבע שנים הייתי נאמן רק לה, אבל זו לא חוכמה כי רוב הזמן הייתי בצבא."

"שטויות." אמר סבא "בצבא כזה, כמו שיש בארץ, עם כל החיילות שמשרתות עם גברים, היית כבר מוצא מישהי אם היית רוצה, כנראה שלא רצית כי אתה פשוט טיפוס נאמן כזה." הוא לא נשמע מלא התפעלות מהעובדה שהייתי טיפוס כזה, בדיוק ההפך.

"מה בטי אמרה על זה שנתת כסף לחברה שלך לשעבר?" שב אבא לחקור אותי.

"בהתחלה היא לא ידעה." הודיתי, "ואחרי שהיא גילתה שהכסף של הטיול שלנו הלך ללאריסה היא אמרה שזה יפה מאוד מצידי, ושזה גמ"ח בסתר."

הם החליפו מבטים, "הן כנראה היו חברות טובות מאוד." הסיק אבא, "אם היא ויתרה על טיול בשביל לאריסה."

יכולתי לשקר כמובן, אבל קשה מאוד לשקר כשהמוח שלך ספוג אלכוהול ושני זוגות עיניים בהירות וקרות כקרח נעוצות בפרצופך. נאלצתי להסביר, מסמיק מעט, את היחסים המסובכים בין שתי הבנות הללו. סבא נחר בבוז ולקח ממני את הכוס שלי, "לא שווה לבזבז עליך וודקה טובה." הכריז.

"הוא היה רק ילד, מה הוא היה יכול לעשות נגד שתי נשים." הגן עלי אבא.

"כאילו שעכשיו, כשהוא גבר, המצב שלו יותר טוב." אמר סבא ושתה את כל מה שהיה בכוס שלי. "עדיין נשים עושות ממנו צחוק. אדם סיפר שהצצקע נמרחה עליך בלי בושה ואתה ישבת בשקט ולא הגבת." הוא הביט בי בזעם, "לא מגיע לבטי שתעשה לה דבר כזה." הוכיח אותי.

"נו אבא." התערב אבא שלי. "מספיק, תעזוב את הילד, הוא לא עשה שום דבר רע."

זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את אבא קורא לגנרל אבא. זה חימם לי את הלב, לא היה לי אכפת שהם צחקו ממני. היה טוב לשבת שם עם שניהם ולהניח להם להקניט אותי.

בזמן האחרון נעשיתי קצת אובססיבי בנושא של דמיון בין קרובי משפחה. הסתכלתי עליהם, יושבים יחד מולי, והשוויתי ביניהם. לכאורה הם היו שונים מאוד זה מזה. קודם כל היה ההבדל של עשרים וחמש שנים, שנית, היה להם מבנה שונה - סבא נמוך ורחב עם ראש גדול נטוי קדימה ושפת גוף תוקפנית.

לעומתו אבא היה גבוה ודק יותר, תנועותיו קלות וגמישות ופניו רגועות ונעימות. אבל לשניהם היו אותן עיניים צרות ובהירות, של סבא אפורות ושל אבא כחולות, ואותו סוג שיער צפוף, שגדל בקו ישר מעל המצח, של סבא כבר לבן, ושל אבא עדיין אפור. גם שערי יראה כך בעוד עשרים שנה. ידיו של אבא היו עדינות וארוכות אצבעות כשל פסנתרן ואילו של סבא גדולות ורחבות וציפורניהן שטוחות כשלי. נוצרתי מתערובת הגנים שנשאו שני הגברים הללו שהולידו אותי. היו גם הנשים כמובן, אבל את סבתא אנה לא הכרתי כלל, ואת אימא שלי - הכוכב המרוחק שהאיר מעל ילדותי - כמה באמת הכרתי אותה?

"תספר לי עוד על אימא." בקשתי מאבא. הייתי כנראה די שיכור אם שוב חזרתי להציק לו. מזל שסבא כבר הלך הביתה, מי יודע מה הוא היה חושב על הבקשה הבכיינית הזו?

אבא ליטף את שערי ונשען על כתפי. הוא שתה יותר מידי מכדי לנהוג הביתה, החלטתי לקחת אותו אלינו. "היא הייתה יפה, ומאוד חכמה. אני מצטער שלא היה לה יותר חום ואהבה לתת לך מקס, היא באמת ניסתה, אבל המעט שהיה לה הלך למארק. אני קבלתי את השאריות ואתה...  מסכן קטן שלי..." לתדהמתי הוא חיבק אותי כאילו הייתי שוב ילד קטן ודחוי. "סליחה שברחתי מקס, סליחה שלא הייתי אתך, אני מבקש שתסלח לי." ביקש בלחש.

כל כך הרבה שנים רציתי שאבא יראה לי שהוא אוהב אותי ושהוא שם לב אלי ועכשיו, כשזה קרה, הרגשתי נבוך. כל העסק הזה של סליחה היה יותר מידי בשבילי.

"בוא אבא, תישן אצלנו. אתה לא יכול לנהוג ככה הביתה." אמרתי.

הוא בא איתי בלי ויכוחים. "צריך להתקשר לאניקה." נזכר כשנכנסנו לחדר העבודה. אולי הוא לא היה כל כך שיכור כמו שחשבתי.

חייגתי בשבילו את המספר ויצאתי מהחדר. הוא דיבר איתה בקול רך ואפילו צחק קצת. חזרתי פנימה עם כלי מיטה נקיים בשבילו והספקתי לשמוע אותו אומר לה, "לילה טוב יקירתי." ומחייך קצת.

אפילו לא ידעתי אם הם נשואים בצורה חוקית. מה זה בכלל משנה? העיקר שהוא דאג שהיא תדע היכן הוא וחייך כשדיבר איתה, לדעתי זה מספיק.

סידרתי לו את המיטה והוא נשכב באנחה והתכסה, "לילה טוב פפה." אמרתי ופניתי לצאת. השעה הייתה כבר כמעט חצות וכל בני הבית כבר ישנו. הוא הושיט את ידו ואחז בפרק ידי, "שב קצת." ביקש, "אני רוצה להגיד לך משהו."

פעם זה היה הפוך, כילד קיוויתי שהוא יישאר איתי אחרי שהושכבתי במיטה ויקדיש את כל תשומת ליבו רק לי, אבל הוא תמיד היה עסוק מידי ועייף מידי.

התיישבתי לצידו והוא הושיט את ידו וליטף את הצלקת על לחיי. "מה דעתך על הגנרל?" שאל פתאום.

"אני אוהב אותו." אמרתי בספונטאניות, מדהים קצת את עצמי. "הוא לא נחמד, אבל הוא גבר לעניין. אני מרגיש נוח איתו."

אבא חייך לקח את כף ידי והניח אותה על לחיו. רכנתי ונישקתי את מצחו, "אני שמח שאתם שוב מדברים." אמרתי.

הוא הניד את ראשו. "כן, יש לו אומץ, הוא לא פחדן כמוני. טוב שירשת את האומץ שלו."

מחיתי על דבריו בתוקף. הרי ראיתי את המדליות שקיבל במלחמה. אבא צחק. "קבלתי את המדליות האלה כי פחדתי להראות כמה אני פוחד." אמר בצחוק.

"זה נשמע כמו משהו שמארק היה אומר." אמרתי, מעז, בפעם הראשונה מאז שמארק מת, לדבר עליו ולהיזכר בו כפי שהיה באמת - יפה וחכם ובעל חוש הומור משגע וכל כך מתוק ונחמד.

"כן נכון, ככה מארק היה מדבר." הסכים איתי אבא. "אני כל כך מתגעגע אליו, הלוואי וידעתי למה הוא התאבד. ידעתי כבר שנים קודם שהוא הומו ולא היה לי אכפת, אהבתי אותו. אני כל כך מצטער שאתה מצאת אותו, הלוואי ובטי הייתה מכירה אותו. הוא היה אוהב אותה מאוד."  

שקענו בזיכרונות מהעבר שלנו כמשפחה. נזכרים בכל הדברים המצחיקים שמארק עשה ואמר, איך ארגן לסבא וסבתא מסיבת הפתעה ליום נישואיהם, איך לימד אותי לרקוד, אבא הודה בחיוך כמה הוקל לו כשמארק התנדב ללמד אותי, כשהייתי בן שתים עשרה, את עובדות החיים.

"קבלתי חינוך דפוק." הודה, "ואולי זה פשוט האופי שלי. טוב שאתה לא כזה." ושוב צחקנו יחד.

בערב אחד צחקנו יחד יותר מכפי שצחקנו כל ימי חיינו. "אני לא אהפוך לאדם שונה פתאום." הזהיר אותי אבא, "אבל לקראת יום כיפור הזה אני שמח שלפחות מהבן שלי בקשתי סליחה כמו שצריך." אבא היקר שלי לא ידע שכבר סלחתי לו מזמן.

"אני יודע שרצית לספר לי על המלחמה." נזכר אבא בקול מנומנם, "אבל לא היה לי אומץ לשמוע על זה. את הפצע הזה עוד אין לי אומץ לפתוח מקס."

"כנראה שטרם בשלה השעה." אמרתי לו ושוב נשקתי את מצחו והלכתי לישון, קל ועליז כילד.

"מה הצחיק אתכם כל כך?" שאלה בטי כשהחלקתי למיטה וחיבקתי אותה. ספרתי לה על השיחה שלי עם סבא ואבא, ועל בקשת הסליחה של אבא. היא הקשיבה לי בשתיקה, טבעות הזהב בעיניה נוצצות באור הקלוש שהיה בפרוזדור. הקפדנו להשאיר שם אור בשביל לירז. "אני רוצה לקרוא לתאומים על שם אימא שלך ואחיך." אמרה כשגמרה לצחוק מזה שסבא קרא לי שמגגה. "אתה חושב שאבא שלך יתנגד?"

"אבא שלי מעריץ אותך כי את סובלת את הבן הדביל שלו. הוא מקבל מראש כל מה שאת עושה." המשכתי לפרום באיטיות את כפתורי הכותונת שלה. היו שם איזה מיליון כפתורים קטנטנים.

"הכל?" שאלה בטי בתמימות, "אפילו את זה." היא התיישבה לי על הפרצוף והתכופפה מעלי טומנת את פניה בין רגלי, "כן, הכל." גנחתי ויותר לא יכולתי לדבר. הלשון שלי הייתה עסוקה בדברים אחרים. נרדמתי מאושר עם חיוך גדול על הפנים. שוכח את הלקח החשוב שכל חייל לומד עוד בטירונות - לכל שבת יש גם מוצאי שבת.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...