זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק סד'

משפחה

היו ימים שהקדשתי את ימי שישי בלילה לבילויים. להישאר בערב שישי בבית נחשב לבזבוז. הימים האלו חלפו. מאז שנפרדתי מלאריסה נעשיתי בורגני טוב שנשאר כל יום שישי בערב עם כל המשפחה, אוכל ארוחת ערב חגיגית ואחר כך יושב עם האישה בסלון ורואה טלוויזיה. למרבה הבושה אפילו נהניתי מזה. גמרתי עם לילות לבנים של שתייה והוללות, הלכתי לישון לפני חצות וקמתי בשמונה בבוקר כדי להכין סלט וחביתה לילד ולתת לאישה לישון עוד קצת.

בטי לא אהבה לצאת בלילה, והעדיפה טיולים בחיק הטבע. מועדוני ריקודים, מסיבות ושתייה, לא היו לטעמה. בשבתות היינו מטיילים על הכרמל או סתם מתבטלים עם עיתוני השבת. יום שישי זה לא היה יוצא מהכלל. אחרי ארוחת הערב סבא וגניה הלכו לשחק ברידג' עם חברים, חאתם ואדם יצאו לבלות בעמק האלכוהול, נוסעים במכונית של בטי אחרי שנשבעו לה שלא ישתו ולא ייקחו סמים. היא הלכה אחריהם עד למכונית, חוזרת ומזכירה להם שלא יעזו לנהוג אם בכל זאת, במקרה, לא בכוונה, הם ייקחו משהו דומה לסם. אדם אמר לה שתפסיק להתנהג כמו פולניה מנדנדת, וחאתם חיבק אותה, נישק את כפות ידיה וביקש שתסמוך עליו.

היא חזרה פנימה והחלה לפנות את כלי האוכל מהשולחן, פניה זועפים. "אני שונאת שהם יוצאים בשעה כזו." אמרה, "הם חושבים שהם מבוגרים, אבל הם רק ילדים קטנים."

החלפתי מבטים עם ואניה ושנינו צחקנו בשקט כדי לא לעצבן אותה. חאתם ואדם ביחד לא יכלו לשתות בשנה שלמה מה שאני שתיתי בגילם בערב אחד. חאתם היה מקיא אחרי פחית בירה, ואדם, אחרי מה ששתה בפורים האחרון, התרחק מאלכוהול. "כמו שד ממים קדושים." אמר ואניה בגיחוך, כשראה איך הוא נרתע אפילו מקצת יין בזמן האוכל.

בכל זאת בטי לא הייתה סתם דאגנית, במקומות הבילוי של הצעירים הללו הסתובבו המון סמים. כדורים אבקות וכל מיני סוגי רעלים מזיקים שהצעירים לא היססו לצרוך כאילו אין מחר. קיוויתי ששניהם מספיק אחראיים כדי לא לעשות שטויות. חוץ מלקוות ולהתפלל לא יכולתי לעשות כלום.

הילל הלך ברגל לבית של שיר, ידעתי שהוא יחזור רק בבוקר ושוב שאלתי את עצמי מה לעזאזל הם עושים יחד כל כך הרבה זמן? אם היה לי אומץ הייתי שואל אותו אם הם כבר מקיימים יחסי מין, אבל לא הייתה לי מספיק חוצפה. קיוויתי שכן, הם היו מאוד מאוהבים והילל ילך לצבא בשנה הבאה. הוא התכוון להתנדב ליחידה לוחמת ולא היה לי ספק שהוא יתקבל. "לפחות שייהנה עכשיו מהחיים לפני שהוא הולך להיקרע בצבא." אמרתי בלחש לואניה שמשך בכתפיו.

"הילל הוא לא כמוני וכמוך." אמר בשיא הרצינות, "הוא צדיק."

ואניה השתנה מאוד מאז שהתחיל ללמוד ברצינות יהדות, בטי אמרה שזה קשור למה שקרה לו בזמן השירות הצבאי שלו בצ'צ'ניה, שנותר מסתורין בשבילנו. הדת הרגיעה אצלו את השדים שהציקו לו, אולי בגלל הצבא ואולי עוד מהילדות. הוא אהב את כל הקטע הזה של התפלספות על שכר ועונש, גן עדן וגיהינום, אלוהים ובני האדם. אותי זה עצבן, העדפתי לא לחשוב על זה.

בכל אופן, ואניה כמעט שלא שתה יותר והעדיף להסתכל בספרים במקום על בחורות. קיוויתי שאחרי שהוא יעבור את המבחן הזה שהיה עליו לעבור כדי לקבל חותמת של יהודי כשר, הוא יירגע קצת ושוב יהיה לי עם מי לבלות. אחרי שיורי ומיקי עזבו ודוב נעשה אבא ובעל במשרה מלאה, נשאר לי רק סבא לשתות איתו קצת.

ישבנו מול הטלוויזיה וחיכינו שיגמרו לקשקש ויהיה איזה סרט טוב. ואניה התחיל להגיד, כמו תמיד בזמן האחרון, שבעצם אסור לראות טלוויזיה בשבת, ובטי אמרה שהוא מגזים ושירשה לה להיות הגוי של שבת שלו, ופתאום התחילו להראות כתבה על סחר נשים בישראל. איך בנות מוברחות ממולדביה ומאסטוניה דרך מצריים, ומובאות לעבוד בזנות בתנאים איומים בישראל. הראו איך הן לא יכולות לצאת החוצה, ואיך הן עובדות במשך שעות רבות עם המון קליינטים, בלי מנוחה ובלי טיפול רפואי, וכשהן רוצות להתלונן במשטרה הן מוכנסות לכלא, כי אין איפה לשים אותן.

זו לא הייתה כתבה קלה לצפייה, בטי ואמונה הביטו במסך חיוורות, ושמתי לב שכפות ידיה של בטי מאוגרפות חזק בחיקה, סימן בדוק לכך שהוא נרגזת ונסערת. חלק גדול מהן טענו שהן באו לישראל לעבוד בטיפול בזקנים או במלצרות ושכלל לא ידעו שיכריחו אותן לעסוק בזנות. למרות שקולן עוות ופניהן הוסתרו, הרגשתי שהן משקרות, אולי לא כולן, אבל בטח רובן. העפתי מבט חטוף בבנות והחלטתי לשמור את מחשבותיי לעצמי.

אמונה קלעה צמה בשערה ושבה והתירה אותה, חוזרת על כך שוב ושוב, כל פעם בצורה יותר רשלנית, ובסוף שערה נעשה סבוך לגמרי. בטי מרטה בעצבנות את שולי חצאיתה ונראתה כאילו רצתה להיות במקום אחר. היה עדיף שואניה פשוט יסתום את הפה ויעביר ערוץ, אבל כמובן שהאסטוני העקשן הזה היה מוכרח לדבר, הוא המתין עד שהכתבה הסתיימה ואז פתח את פיו המטופש. "זה לא מדויק, רובן ידעו שהן באות לעבוד בזנות." אמר, "הן קצת מגזימות כשהן אומרות שלא ידעו, למרות שזה לא מצדיק כלום." אמונה הביטה בו במבט חמור, ממשיכה להתעסק עם שיערה.

"זו חוצפה לשים אותן בכלא כשהפושעים האמיתיים הם הטיפוסים שמנהלים את המקומות האלה." הטיחה בזעם, "ומה עם הגברים שבאים לשם, הקליינטים שלהם? הם הפושעים." הוסיפה, וקולה רעד קצת.

"יש מקומות שנשים מנהלות." העיר ואניה ופניו החלו להאדים, "ולא כל המקומות הם כאלה, רק מטומטמים שלא מבינים בזה כלום מנהלים ככה את העסק."

עכשיו גם בטי הביטה בו באותו מבט חמור. "העסק? זנות וסחר בנשים זה עסק בעיניך?"

ואניה הסתכל על הרצפה ושתק וגם בטי שתקה. אולי הדיון היה מסתיים בכך, אבל אז אמונה קמה, מפנה את גבה לדני רופ שקשקש על מזג האוויר היפה שצפוי לנו בשבת, ופנתה לואניה, מניחה סוף סוף לשיערה שנעשה כולו סבך של קשרים. "כן ואניה." אמרה בחריפות, "אולי תסביר למה בדיוק אתה מתכוון?"

לדעתי ואניה היה צריך להמשיך במדיניות של שתיקה, אבל הוא לא התייעץ איתי אלא הוסיף להסתבך, מנסה להסביר שהכתבה הראתה מקומות יוצאי דופן, וברוב המקומות בעלי הבית מבינים שצריך לתת לעובדות תנאים טובים אחרת הן ישרפו מהר, ושזה פתרון טוב לגברים בודדים שלא רוצים או לא יכולים למצוא בנות זוג קבועות.

"אתה מגעיל, לפחות תשתוק! אתה פשוט מגעיל! לא רציתי להאמין כשספרו לי, אבל עכשיו..." אמונה יצאה מהבית בטריקת דלת, משאירה אותנו נבוכים ושותקים.

אולג ירד יחף במדרגות מהחדר של אדם, הילדים ישנו שם הלילה, והביט בתוכחה באחיו שרק עכשיו נזכר לסתום וישב מאובן במקומו. "לך אחריה טיפש שכמוך." אמר בתוכחה.

בטי נזפה בו ללכת לישון ולא להתערב בעסקים של המבוגרים והוא פרץ בבכי, מתנהג פתאום כמו ילד בן שמונה ולא כמו החוליגאן הקטן והקשוח שהוא היה. "ואם היא לא תחזור?" בכה וחיבק את בטי, כובש את פניו בחיקה.

הדלת נפתחה ואמונה חזרה, ראיתי שגם היא בכתה קצת, אבל כעת הייתה רגועה. היא חיבקה את הילד הבוכה, אמרה לו שיפסיק לדבר שטויות, אף אחד לא הולך לשום מקום ושילך מיד לישון, ואז לקחה את ואניה הביתה. הוא הלך אחריה בראש מושפל, כמו חוטא שהולך לווידוי. אני לא הייתי מסוגל לעבור את זה בלי קצת שתייה, כנראה שבסופו של דבר ואניה יותר אמיץ  ממני.

 

הם מתפשטים בשתיקה, לובשים את הפיג'מות שלהם, מבצעים את כל הפעולות השגרתיות של הכנה לשינה בשתיקה רועמת, ואחר כך נשכבים במיטה. כל אחד שוכב בצד שלו, נזהר לא לגעת בשני. שניהם שותקים בעקשנות במשך דקות ארוכות ואז הוא נשבר, מסתובב על צידו בלי לגעת בה, ומביט בפרופיל האצילי שלה.

קצות שערה הארוך והמבריק מדגדגים את לחיו, הוא מושיט אצבע וכורך קווצה שחורה ורכה על קצה אצבעו ומגיש אותה אל שפתיו. היא ממשיכה לשכב בלי נוע ורק קצב נשימתה מתגבר מעט.

"עד שפגשתי אותך לא האמנתי, לא חשבתי..." ואניה משתתק ואז מושיט את ידו ומסבך אותה בתוך השיער הריחני הפרוש על הכר לידו. "תביני אמונה." הוא מנסה שוב, "כולם כל כך אומללים שם. הבנות כמובן, והקליינטים שלהם, וגם הסרסורים שעושים כסף מהאומללות של כולם, גם הם אומללים ואפילו לא יודעים את זה. צריך לרחם עליהם."

היא מסתובבת קצת לעברו, עיניהם נפגשות והיא מושיטה יד ונוגעת בלחיו בליטוף קליל. "היית אומלל?" היא לוחשת.

הוא מניד את ראשו, "הייתי אומלל עד שפגשתי אותך." אמר, "אלוהים עשה לי נס אמונה, אבל לא לכל אחד קורים נסים." עיניו מתמלאות דמעות והיא מנשקת אותו.

"חשבתי שאת לא יודעת כלום." הוא מתוודה, "ניסיתי לספר לך, אבל לא העזתי. מי סיפר לך?"

אמונה מושכת בכתפיה, מתרפקת עליו אבל שותקת. "זה בטח אדם." מהרהר ואניה בקול רם, "זה מתאים לו. אני אף פעם לא אלך יותר למקומות כאלו אהובתי, לא אחרי שהייתי אתך."

"ששש... אל תדבר יותר על זה. בוא תאהב אותי." אומרת אמונה ופושטת את הכותונת שלה.

דוד פעל בזריזות והיה יעיל מאוד. הוא שכנע את אביו להניח לו לנהל את הסניף הישראלי של העסק ושכר בית גדול בקיסריה. יומיים לפני יום כיפור הוא התקשר אלי לעבודה והודיע לי שהכל מסודר, הם יבואו לבקר אותנו לפני יום כיפור ויביאו אתם את עמנואל ואת טלי אשתו.

"לקח לי יום שלם לשכנע אותו. הוא די פוחד מבטי, אבל אשתו הצליחה לשכנע אותו שהוא חייב לסגור את הפרק הזה בחיים שלו." דוד היה עדיין מספיק תמים וצעיר כדי לחשוב שאתה יכול לסגור פרקים בחיים שלך כאילו שהם ספר. לא התווכחתי איתו, הוא עוד ילמד בעצמו שזה לא כל כך פשוט. "תגיד לבטי שנבוא אליכם לפני יום כיפור, אבל אל תספר לה על מנו וטלי, בין כה וכה היא מכינה הרבה אוכל ככה שלא תהיה בעיה. יש לכם מספיק מקום לכולנו?" נזכר לשאול בדאגה.

"יהיה בסדר." הרגעתי אותו. הדירה של ורד הייתה עדיין פנויה נוכל לשכן שם זוג אחד ועוד זוג בחדר העבודה. "תמיד אפשר לישון בשק שינה, כמו במחנה קיץ." הציע דוד באבירות. ניסיתי לחשוב על הצעיר האלגנטי הזה, שישן בפיג'מת משי, נדחף לשק שינה וישן על הרצפה, ופרצתי בצחוק, הוא צחק יחד איתי ואז ביקש ממני שאגשש בזהירות אצל בטי איך היא מרגישה לגבי התפייסות עם אחיה הבכור. הבטחתי שאברר בזהירות רבה, ונפרדנו בידידות.

ראשית חכמה סיפרתי לואניה על כל המזימה. הוא לא אהב את זה בכלל. "אם בטי לא רוצה לראות אותו כנראה שיש לה סיבה טובה." אמר, לוקח כמו תמיד את הצד של בטי. "למה להסתבך? מה בוער כל כך להתפייס? יש לה מספיק משפחה גם ככה. מה עושים בכלל ביום כיפור?"

"מה זאת אומרת?" התפלאתי, "צמים כמובן, תוכל להחזיק מעמד ולא לאכול יום שלם ואניצ'קה?" הקנטתי אותו.

הוא לא התרגש, "לא לאכול זה כלום." אמר בביטחון, "הבעיה היא שתצטרך להיות כל היום בבית כנסת ולהתפלל."

"למה אני? ומה אתך?" נבהלתי. יכול להיות שבטי תתעקש שאני גם ארעב ואתפלל יום שלם?

"אני לא יהודי עדיין." התמוגג ואניה, "רק אתה צריך לסבול." חייך לעברי בשמחה והתחיל לתאר לי את התכניות שהוא ואמונה עשו לחופש סוכות. הם תכננו להתחתן בקפריסין ומשם להמשיך לרודוס ולכרתים. "נעשה ירח דבש בחופי הים התיכון." פנטז, "אני מקווה שאמונה תסכים ללבוש בגד ים. לא מפריע לך שבטי לובשת תמיד בגדים כאלו של דוסית?" אמונה התלבשה בצורה יותר נועזת מבטי וואניה קיווה שבחו"ל היא תשתחרר עוד יותר.

"לא מפריע לי, אני אפילו מרוצה מזה." הודיתי, "אני שונא שמסתכלים עליה."

ואניה צחק. "אתה באמת משוגע." החמיא לי.

בארוחת הערב היה לתאומים מצב רוח נוסטלגי והם החלו לדבר על ילדותם, מעלים זיכרונות וצוחקים. לפי הסיפורים שלהם מנו אחיהם הבכור היה אח גדול נפלא, ששירת בצנחנים, עשה טיול נהדר בדרום אמריקה, ולקח את הדתיות שלו בקלות רבה.

הם סיפרו שוב על החתונה שלו שנערכה על שפת הברכה בקיבוץ של הכלה. על מי הברכה צפו בלונים צבעוניים והכלה לבשה שמלה לבנה עם כתפיות שחשפו את כתפיה, ומיד אחרי החופה החליפה לג'ינס והפליאה לרקוד עם כל האורחים.

"טלי מדליקה." אמר הילל בהתפעלות, "ג'ינג'ית כזו, עם המון מרץ. הם גרים בנגב, מגדלים פלפלים בחממות, עובדים נורא קשה ועושים המון כסף."

"אבא אומר שהוא דתי לייט." אמר אדם בצחוק, "למרות שבתור ילד הוא היה אדוק מאוד."

בטי הקשיבה בפנים אטומות לסיפוריהם, "במאה שערים כל ילד רוצה להיות רב." אמרה ביובש. "אבל לעמנואל לא היה ראש ללימודים תורניים. היו לו סיכות בתחת ולא היה לו זיכרון טוב."

"אבא אומר שאת למדת יותר ממנו מזה שרק עברת ליד הספרים שלו, חבל שלא נולדת בן בטי, הוא חושב שהשכל שלך מתבזבז על אישה." עקץ אותה אדם.

בטי קמה ממקומה חיוורת מכעס, "והשכל שלך מתבזבז על פייגלך." התיזה חזרה ביידיש, כדי שהילדים לא יבינו.

אמונה הניחה יד על כתפיה, "די, די." בקשה, "אל תכעסי כל כך. בואי נשכח מזה."

"בסדר גמור מצידי." אמרה בטי, "אני אשמח לשכוח את מאה שערים ואת מנו." היא החלה בתהליך השכבת הילדים לישון ואחרי שנפטרנו מהקטנים שנרדמו מיד, מותשים מעייפות, חזרנו לסלון והמשכנו לדבר על מנו.

בטי לא דברה מרצונה על החיים שלה במאה שערים, וכששאלו אותה ענתה תשובות קצרות וזועמות. פעם כשללי שאלה אותה איזה בובות ברבי היו לה, ענתה בטי שלא היו לה בובות אלא תינוקות אמיתיים לשחק בהם. היא סיפרה שהתינוק הכי חמוד שטיפלה בו היה הילל, בעוד שאדם היה גועלי ובכיין, וכל פעם שהורידה לו את החיתול הוא היה משתין עליה בקשת.

צחקנו אבל היא נשארה רצינית ותארה במרירות שלא נחלשה במשך השנים את העוני והכיעור, החטטנות המתמדת בחיי הזולת, הצפיפות, המחנק וחוסר הפרטיות. ומה שפגע בה יותר מכל - היחס המתנשא כלפי כל מי שלא היה מאה אחוז אשכנזי. לפי התיאור שלה החרדים היו גזענים שתעבו ספרדים וסלדו מבני התערובת שנולדו לרב מינץ ולאשתו.

זה היה תיאור קשה, גם אני גדלתי במשטר הקומוניסטי שלא היה ממש פיקניק, אבל בכל זאת היו לי פה ושם זיכרונות טובים מהילדות שלי. לבטי לא היה אפילו זיכרון נעים אחד.

"את מגזימה בטי." מחתה אמונה. "גם אני גדלתי שם, זה לא היה כל כך גרוע."

בטי העיפה בה מבט חד, "בשבילך אולי, אבל בשבילי זה היה נוראי. למרות שלא הכרתי משהו אחר ידעתי שרע לי וחייב להיות משהו טוב יותר. אימא..." היא נאנחה, "לא חשוב, גם לה היה קשה. ואתם," פנתה אל התאומים שהביטו בה נבוכים ואשמים, "יצאתם הכי בזול, עברתם משם בגיל שלוש, לפני שנשרטתם כמוני."

"איזה שטויות." התפרץ אדם "תפסיקי לרחם על עצמך! מנו היה בן שש עשרה כשהוא יצא ממאה שערים ולא קרה לו כלום. זו את שלא הסכמת להתפייס איתו, אני זוכר שהוא נסע לבקר אותך בפיקוד צפון וחזר נורא מדוכא. מתי בכלל ראית אותו בפעם האחרונה?"

בטי הביטה בו ורק מי שהכיר אותה טוב כמוני יכול היה לאתר את הלעג בחיוכה הדק, "ראיתי אותו בשנת 92 לפני שהתגייסתי. הייתי בת תשע עשרה. הוא שוב התנצל וביקש סליחה, ורצה שאני אוותר על הגיוס ואסתפק בשירות לאומי."

היא הבזיקה מבט מחויך אל שיר, שגם היא התעקשה על גיוס, וסירבה להפצרות הילל להסתפק בשירות לאומי אנמי. "סלחתי לו, אבל סירבתי לחזור לירושלים והתעקשתי להתגייס. הוא טען שהסליחה שלי היא מהשפה ולחוץ ולא נשמעת לו משכנעת." היא חזרה לנושא הקודם, מביטה באדם שהקשיב לה בריכוז, "נכון שהוא בילה במאה שערים יותר זמן מכולנו, אבל הוא היה בנו בכורו של הרב מינץ ואני הייתי רק החצי הפחות מוצלח של תאומות. וכמו שאתם יודעים, שחרור האישה עוד לא הגיע למאה שערים. נשים נועדו לשרת את הגברים, להביא ילדים, ולקבל בתמורה לחיים העלובים האלו מחמאות ריקות על אשת חייל, ועל כבודה של בת מלך פנימה."

שיר העיזה להתערב בשיחה המשפחתית ולשאול על מה בעצם ביקש מנו סליחה מבטי? היא הביטה בהילל והוא החליף מבט עם אחיו ואחר כך עם אחותו. שניהם משכו בכתפיהם.

"אז אף אחד לא יודע בעצם מה קרה?" שאל ואניה בפליאה. "אני מצטער." הוסיף במבוכה, "אבל גם אחותי נכנסה להריון מאוד לא רצוי בגיל צעיר מידי, ועוד מהחבר של אימא שלי." הוא הסמיק קצת והשתתק, ואמונה אחזה בכפו בעדינות כדי לעודד אותו. ואניה חייך אליה בחיבה והמשיך, "היה כמובן סקנדל וצעקות, אבל אף אחד לא חשב להעיף אותה מהבית. גם הפלה לא באה בחשבון כי היא הייתה כבר בחודש החמישי ולא רצתה לתת את הילדה לאימוץ. היו כמה ימים קשים ואפילו הוא, זאת אומרת האבא שלנו, התקשר לצרוח על אימא, אבל אחרי שללי נולדה כולם התאהבו בה מיד ונרגעו."

"לא תהיה כזה ליברלי כשללי תהיה יותר גדולה." סנט בו אדם, "בעוד עשר שנים יהיה תור של גברים מול הדלת שלה ואז נראה אותך."

אמונה ירתה בו מבט חמור. "שתוק אדם!" פקדה בזעם. היא אהבה את הילדה אהבת נפש ודבריו של אדם הרגיזו אותה מאוד.

"אל תדאגי." התלוצצתי, "נמקש את החצר וכל מחזר לא רצוי יועף לשמים." כולם צחקו, ורק בטי נותרה רצינית, "הדרך היחידה למנוע מילדה לקים יחסי מין מהר מידי ולהגן עליה מהצרות האלו היא לאהוב אותה." אמרה בפשטות. "לא מוקשים ולא צניעות, רק ילדה שיש לה מספיק אהבה בבית לא תנסה לחפש אותה ביחסי מין מוקדמים מידי. זה יעיל יותר מכל האיסורים והחרמות והנידויים והשרוולים הארוכים. ילדים רוצים שיאהבו אותם והם מחפשים אהבה בכל מקום שנותנים להם אותה ומשלמים עליה במין אם צריך."

הקשבנו לה בשתיקה, מופתעים. כמו הרבה אנשים מופנמים ושתקנים כשבטי כבר התחילה היה לה קשה לעצור. פניה האדימו מכעס ועיניה ברקו בזעם, כל מה שהיא שמרה בבטן כל השנים התפרץ בבת אחת. "מגיל שנתיים כל הזמן הטיפו לי על החובה של כל ילדה ואישה להישאר טהורה וצנועה, אתה מבין ואניה?"

הוא הניד בראשו בפליאה, "אז איך נכנסת להריון?"

בטי קמה ממקומה, נרגזת פתאום, "הייתי ילדה בת שלוש עשרה שלבשה שמלות ארוכות עם גרבי צמר גם בקיץ, ונזהרה שאף אחד לא יראה לה את הברכיים או את המרפקים חס וחלילה. איך אתה חושב שנכנסתי להריון?"

ואניה לא היה טיפש, הוא הביט בה מוטרד, "זה קרה בבית." לחש, "מי זה היה? אחיך? דוד? שכן?" הוא קימט את מצחו, "לא הרב? לא אבא שלך, נכון?" ואניה העריץ את הרב מינץ, המחשבה שהוא עשה דבר כזה החרידה אותו.

בטי הנידה בראשה, "חס וחלילה." אמרה, נחרדת גם כן, "לא. זה היה הבן דוד של אימא שלי, הוא כבר מת מאיידס. זה התחיל בצורה תמימה כשהייתי בת אחת עשרה, ו... זהו, שנתיים אחר כך, יותר בטעות מאשר בכוונה, זה נגמר בהריון."

אדם נגע בידה כדי למשוך את תשומת ליבה, "אז למה סלחת למשה העילוי ולא סלחת למנו?" הקשה.

בטי נעה בכיסאה בחוסר נוחות. ידעתי שהיא מצטערת שהתחילה לדבר, כל הנושא היה מכאיב מאוד בשבילה. הערכתי מאוד את האומץ שגילתה, להיפתח ככה לפני כל בני משפחתה, למה אני לא מסוגל לדבר על הדברים המבישים שעשיתי אפילו עם הפסיכולוג?

"משה היה הומו אדם. ההיריון שלי היה טעות. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל הוא פעל מתוך דחף של צעיר מבולבל בגלל הזהות המינית שלו." היא עצמה את עיניה, "סלחתי לו כי הוא לא הבין מה הוא עושה ולמה הוא נמשך דווקא לילדה הרזה והמכוערת שהייתי."

היא פקחה שוב את עיניה והביטה בהם, "אני מאוד שמחה שמנו יצא בשלום מהילדות הזוועתית שלנו, אבל כל פעם שאני חושבת עליו אני נזכרת בבחור בן שש עשרה, עומד וצורח בקולי קולות שבגללי, הקופה השחורה והמכוערת, ככה הוא קרא לי תמיד, הוא לא יצליח להשיג שידוך, שאני הרסתי את השם הטוב של המשפחה, והוא צדק כמובן, גם ככה הייתה לנו הגיבנת הזו של סבתא גיורת ועכשיו הנכדה... הוא צדק לגמרי. הם היו צריכים להיפטר ממני. הוא היה לחוץ והיסטרי ואימא נלחצה עוד יותר והתחילה להכות אותי. אם אבא לא היה חוזר בזמן... טוב, סלחתי לו, סלחתי לכולם. אני פשוט לא רוצה לראות אותו יותר. יש לי משפחה משלי עכשיו והוא חי את החיים שלו, וככה אני רוצה שזה יישאר."  

בטי קמה ויצאה במהירות מהחדר, סוגרת אחריה בזהירות את דלת חדר השינה שלנו. נשארנו לשבת בשתיקה עוד כמה דקות, ואז אמונה קמה ויצאה עם ואניה, מנגבת את דמעותיה. הילל ושיר יצאו גם כן ואני נשארתי עם אדם. הוא הביט בי, ניסה לדבר ונתקע, ושוב ניסה ושוב לא הצליח, "נו, תגיד כבר." לא התאפקתי.

"ידעת?" שאל אדם, "היא ספרה לך על זה?"

"כן, היא ספרה לי כמעט הכל. לא ידעתי על ההתנהגות של מנו."

"הוא עשה טעות כשהיה צעיר." הגן אדם על אחיו הבכור, "אבל הוא התנצל והתחרט. בטי סלחה להורים ולמשה אז למה דווקא למנו היא לא סולחת? ולמה היא לא התפייסה איתו בצבא כשהיא כבר יצאה מהטראומה." חקר אותי.

"לא יוצאים כל כך מהר מטראומה כזו, ובצבא הם בעצם לא נפגשו." ספרתי לו על הפגישה של מנו ושל לאריסה ואיך לאריסה קלקלה לבטי את הפיוס עם אחיה. גם את חלקי בסיפור הכנסתי לעסק, מרגיש אשם משום מה, למרות שסך הכל נרדמתי על מיטה של בחורה שכמעט לא שמתי לב אליה. איזה דביל הייתי, כמה זמן וכאבי לב הייתי חוסך מעצמי אם רק הייתי יודע שבטי בם השותפה של לאריסה היא הנסיכה האמיתית שלי.

"מנו המסכן, בטי המסכנה." אדם תמך את ראשו בידיו, מחכך את מצחו באגרופו תנועה שהייתה אופיינית גם לאחיו וגם לאביו וגם לסבא שלי. קיוויתי שאיש מהם לא שם לב לכך.

"בגלל זה הוא חזר שבור לגמרי מפיקוד צפון ולא רצה להגיד שום דבר לאף אחד." אדם הציני וחד הלשון איבד את כל העוקצנות שלו פתאום.

רכנתי מעליו ואחזתי בכתפיו, חש להפתעתי שהנער שבא אלינו בחורף רזה וצנום התחיל להתבגר ולהתמלא, "אחותך אף פעם לא התנהגה בצורה לא צנועה או מופקרת." ספרתי לו, "חוץ מהעילוי, אני הגבר היחיד שהיא הייתה איתו. היא התאהבה בי עוד כשהייתי חבר של לאריסה וחיכתה בסבלנות עד שנפגש שוב. אפילו יובל, הבחור ההוא שהיא התארסה איתו, לא שכב איתה."

"אולי בגלל זה הוא ביטל את החתונה." אמר אדם שהתחיל להחלים מהתקף האנושיות שלו וחזר לעצמו, "אז היא באמת שרוטה, מה? איך הצלחת לשכנע אותה ללכת אתך למיטה?"

"איך לי מושג." הודיתי "היא פתאום החליטה שאני עושה לה את זה, ושאיתי היא כן רוצה, ואני רק מודה לאלוהים ומתפלל שזה לא יגמר לעולם." טפחתי על שכמו והלכתי לישון.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...