זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק סג'

צללי העבר

חזרתי הביתה מותש. השיחות עם ד"ר פאנוב תמיד מעייפות אותי ואחרי הלילה שעברתי עם בטי רציתי רק לישון. כל הזמן עברו לי בראש קטעים מהדברים שעשינו, או יותר נכון, שהיא עשתה לי. היא ליקקה אותי ונגעה בי וכל הזמן אמרה לי לא לזוז. זה היה עינוי, אבל עינוי מתוק. איזה מזל יש לי שגם הפעם חמקתי מעונש על הדברים הרעים שעוללתי, חשבתי לעצמי, ולשם שינוי הייתי אפילו מרוצה מעצמי. האישה המדהימה ביותר בעולם מוכנה לחיות איתי וללדת את התינוקות שלי, מה עוד צריך גבר?

ברגע שנכנסתי הביתה נעלמה כל שביעות הרצון שלי ושוב חזרתי לעצמי - מקס הנאצי - חדר השינה שלנו היה הפוך לגמרי, כל המזוודות והתיקים שהיו לנו בבית נערמו ליד הדלת, המיטה הייתה מכוסה בערמות בגדים, והמון שקיות עם עוד בגדים עמדו בשורה לאורך הקיר.

מבטי ראיתי רק את הרגלים, היא עמדה בחדר הארונות על סולם קטן והתמתחה על קצות האצבעות כדי להגיע למדף העליון. בכל הזדמנות אחרת הייתי נהנה ממראה הישבן היפה שלה שהיה עטוף במכנסים הודיים מכוסים בציורי פילים כחולים ואדומים, אבל עכשיו נבהלתי מאוד, בטוח שבטי אורזת את הבגדים שלה ומתכננת לעזוב אותי. בדקתי את השקיות, הן היו מלאות בבגדים של לירז. היא עוזבת אותי ולוקחת את הילד חשבתי, והקיבה שלי שקעה כלפי מטה מרוב פחד.

הרצון לשתות נכרך על צווארי כמו חבל, מושך אותי לכיוון המטבח, התחלתי להתגנב החוצה, אבל פתאום היא התעטשה, העיפה ערמה של סוודרים על המיטה וירדה מהסולם, קלת תנועה ומלאת חן למרות הבטן, לבושה בגופיה ישנה, שערה עטוף מטפחת צבעונית, מלוכלכת בקורי עכביש.

"סוף סוף הגעת." נזפה בי, "אני לא מצליחה להגיע למעלה ויש המון שקיות שצריך לפנות. אני לא מבינה איך שוב הכל מלא אבק וקורי עכביש." הוסיפה בטרוניה, ופקדה עלי לעלות מיד למעלה ולהוריד את כל מה שיש במדף העליון.

התיישבתי על המיטה בין ערמות של חולצות ובהיתי בה, "בטי." התחננתי, "מה קורה כאן? למה את עושה כזה בלגן? אמרתי לך שאני אעזוב, את לא צריכה..."

היא התרתחה ורקעה ברגלה על הרצפה. "אתה לא מתבייש? כל כך בוער לך לרוץ לזונה הזו?"

נשארתי פעור פה ולא הצלחתי לענות. "קדימה, לך!" צעקה וזרקה עלי כמה גרביים מגולגלים שעברו מעל ראשי ונחתו על השידה. "לך אליה, היא כבר תבזבז לך את כל הכסף!" התנפלה עלי, חובטת באגרופים קטנים על חזי.

כרכתי את ידי סביבה, מנסה לרסן אותה. "בטי." התחננתי, "בבקשה, אני אוהב אותך, אני לא רוצה שנפרד."

"אבל אמרת שאתה עוזב." בכתה, מטמינה את פניה בחיקי.

"כי חשבתי שאת עוזבת, כל הבגדים והכל... הייתי בטוח שהחלטת לעזוב אותי." ניסיתי להסביר.

התחלנו להתנשק, ועייף ככל שהייתי, שוב רציתי אותה, אבל הפעם לא היה לי מזל. התאומים התפרצו פנימה, עטים על כל הסוודרים המפוזרים מסביב והתחילו לריב מה שייך למי. אמונה באה והעמיסה על ואניה חבילות של בגדים שהיו קטנים על לירז והיו אמורים לעבור לללי, שכמובן לא רצתה אותם והעדיפה בגדי חורף חדשים.

שיר נגעה בסימן הכחלחל שנותר על צווארה של בטי והעירה שהיתושים בסתיו הזה נוראים, והנה, גם בצד השני יש לה כמה עקיצות. הילדים התחילו להתחרות למי יש יותר עקיצות יתושים, וכמובן שללי זכתה, כל עקיצה של יתוש על עורה העדין נראתה יותר מרשימה. 

עד שכל ההחלפות בין בגדי הקיץ והחורף הושלמו וכל הבלגן סודר השעה כבר הייתה תשע בערב. הילדים המותשים נרדמו במיטתו של אדם שהתעצבן ששוב הקטנים ומשתלטים לו על החדר, והלך לישון אצל חאתם.

בטי הלכה להתרחץ ולישון. אמונה הכינה לי ולואניה ארוחה קלה והסתלקה עם שיר והילל לראות אצלם איזה סדרה טיפשית בטלוויזיה, משאירה לנו את הסלון כדי שנוכל לצפות בתחרות אגרוף.

אני אוהב אגרוף ואני מוכן להתווכח עם כל אחד שטוען שזה לא ספורט אמיתי. בטי ואמונה למשל, ובעצם כמעט כל אישה שאני מכיר, סולדות מהספורט הזה, אבל מה הן מבינות?

הבעיה הייתה שהייתי באמת עייף, לקראת הסוף נרדמתי קצת על הספה והתעוררתי רק כשואניה כיבה את המכשיר. "בוא תלווה אותי החוצה." הוא אמר וניער אותי.

"בחייך, זה רק שני צעדים מכאן." רטנתי מנומנם, "לך לבד הביתה. לילה טוב."

הוא לא ויתר ופחות או יותר גרר אותי החוצה, שותל אותי על הספסל מתחת לברוש. "למה ניסיתי לחנוק את אשתך?" שאל ישר ולעניין, נראה מפחיד כשעמד מעלי. גדול, שרירי, כועס וצודק.

כל העייפות שחשתי נעלמה כלא הייתה. עכשיו הייתי ערני ונרגז. "ואניה, אני לא דוחף את האף לעסקים שלך." אמרתי בקור רוח, מתאפק לא להתחיל להרביץ לו, "אז אל תדחוף את האף שלך לעסקים שלי."

ואניה התיישב לצידי, רגוע פתאום. ניסיתי לקום, אבל הוא הניח יד על ברכי, מרתק אותי למקומי. "תרשה לי לספר לך סיפור מקסים." אמר בקול נעים, "אני, כל החיים שלי חשבתי שאני מטומטם. תמיד אמרו לי שלמזלי יש לי שרירים חזקים כי הראש שלי חלש מאוד. עד היום אני בקושי קורא, אני חושב לאט ואני לא חכם. אפילו אולג הקטן יודע את זה. עד עכשיו אנשים התייחסו אלי כאל שרירים בלי מוח, ובשביל נשים הייתי רק מקור לכסף. כשבאתי לישראל..." הוא נאנח, "הרגשתי עוד יותר טיפש, וגם בודד מאוד. היו לי שלוש נפשות לפרנס והתגעגעתי מאוד הביתה ואז פגשתי את בטי, היא הראשונה שהתייחסה אלי. היא לימדה אותי, הסבירה והקשיבה, ואמרה לי שיש לי ליקוי למידה ובגלל זה קשה לי עם הלימודים. היא הייתה כמו אחות גדולה בשבילי, החברה היחידה שהייתה לי אי פעם." הוא חייך ברוך אל פני, ואז הניח את כפותיו משני צידי צווארי, אגודליו הענקיים לוחצים על קנה הנשימה שלי. "הבנת?"

בכוחותיי האחרונים הצלחתי לנתק את הידיים הגדולות מעל גרוני והתמוטטתי על הקרקע, מתנשם ומתנשף. ואניה התיישב עלי, מעך לי את הצלעות ובחן את פני, "תירגע, לא ממש חנקתי אותך." הודיע לי, "רק רציתי לזעזע אותך קצת לפני שתספר לי את הגרסה שלך."

"אני לא מסוגל לדבר כשאתה יושב עלי." גנחתי, "אין לי אוויר." הוא התגלגל מעלי ונשכב לצידי. היה חשוך וקריר והדשא גירד את גבי דרך החולצה הדקה שלבשתי.

ניסיתי לקום, אבל ואניה לפת את כתפי ולא הניח לי לזוז, "ספר!" פקד עלי.

"מה אתה היית עושה אם מישהו היה מספר לך שראה את אמונה מתמזמזת עם גבר זר בלובי של מלון, ואחר כך עולה איתו לחדר?" שאלתי את ואניה.

הוא נדהם כל כך מדברי עד שעזב אותי וקם מהדשא. "אני הולך הביתה." אמר בקול חנוק, "ואני לא רוצה לשמוע על זה יותר כלום. יש לי רק דבר אחד להגיד לך, בשום מקרה לא הייתי חונק אישה בהריון, במיוחד אם היא הייתה בהריון עם הילדים שלי."

מיהרתי לספר לו על כל הבלבול וואניה צנח חזרה על הספסל וכבש את פניו בכפות ידיו. "למה אנחנו ממהרים כל כך לחשוד בנשים שלנו?" שאל אותי בייאוש.

"אולי בגלל שאנחנו יודעים שהן טובות מידי בשבילנו ואנחנו בטוחים שיום אחד הן יגלו את זה ויעזבו אותנו." אספתי את עצמותיי הכואבות מהדשא.

"סליחה מקס." ביקש ואניה, "לא הכאבתי לך באמת, נכון?"

חיבקתי אותו, הבטחתי לו שהוא לא הכאיב לי וצלעתי למיטה, אל זרועותיה המנחמות של אשתי.

היא התעוררה כשנכנסתי למיטה והתכרבלה בזרועותיי. "באמת חשבת שאני עוזבת אותך?" לחשה לאוזני ודחפה ברך עגולה וחמימה בין רגלי. לא יכולתי לענות, פי היה מלא בפטמותיה, הסתפקתי בהנהון.

היא דחפה אותי מעליה. "לאריסה אמרה שהיא עדיין אוהבת אותך." גילתה לי.

התיישבתי במיטה והדלקתי את האור, "מתי דברת איתה?"

בטי משכה בכתפיה, "היום. היא חיה עם איזה איש עסקים רוסי. הוא עשיר, אבל כמעט בן שישים. היא מתגעגעת אליך ורמזה שהיא תשמח לבלות אתך קצת כי אני בטח לא יכולה, בגלל ההיריון. היא תבוא לבקר בעוד כמה ימים. אתה עוד אוהב אותה?"

כמה קרת רוח היא נשמעה. "איך את יכולה לדבר ככה בטי? את יודעת מה אני מרגיש. למה את כזו? זה ממש מעליב." ניסיתי לעורר את מצפונה.

היא צחקה לי בפרצוף. "אם אתה מסוגל להאמין שאני, בחודש השמיני, בוגדת בך, אז למה שאני לא אחשוב ככה עליך?" ידיה החליקו על גופי ואני החנקתי אנחה, שוב ואניה השאיר עלי סימנים.

"ואניה לא קנה את הסיפור על היתושים?" שאלה בטי, בודקת את החבלות שעל גופי. זה הצחיק אותה, "הוא כזה בחור טוב." אמרה בשביעות רצון, "אני מקנאת באמונה שיש לה בעל כל כך נחמד, ונאמן, וחזק, ומאוהב. בחור צעיר שתמיד מוכן להראות לה כמה הוא אוהב אותה, חבל שלא חטפתי אותו כשיכולתי."

העפתי מעליה את הכותונת והראיתי לה שגם זקן בגילי עדיין מסוגל להראות לה כמה הוא אוהב אותה. איזה מזל שלקחתי יום חופש מחר כדי לצבוע את חדרי הילדים, לפחות אוכל לישון קצת יותר בבוקר.

רק אחר כך, כשכבר כמעט נרדמתי, נזכרתי לשאול את בטי למה, אם ואניה כל כך נחמד, היא לא התחתנה איתו?

בטי צחקה חרש, "זו הבעיה, הוא יותר מידי נחמד, אני צריכה רשע כמוך."

זה לא סיפק אותי. "זה מוצא חן בעיניך שאני קנאי ומציק לך?" המשכתי לנדנד, "ככה את רוצה לחיות, עם טיפוס מגעיל כמוני?" במקום להכחיש שאני טיפוס מגעיל, כפי שקיוויתי שתעשה, היא חיבקה אותי והשעינה את מצחה על מצחי.

"תראה." פתחה בהיסוס קל, וכיווצה את גבותיה, מתלבטת בניסוח המדויק של מחשבותיה, החלקתי עליהן באצבעי ונשקתי את אפה. "לראות מה?"

בטי נאנחה, "זה נשמע כל כך אידיוטי." אמרה ונשכבה על הגב, מקפלת את ברכיה כדי להקל על גבה. "תקשיב ואל תפריע עד שאני אגמור." פקדה עלי, "יש דברים שאתה לא יודע עלי מקס. בצבא היו לי כמה מחזרים פה ושם, אבל הבנתי שאם לא אכפת לי עם מי מהם אני נמצאת אז כנראה שאני לא רוצה אף אחד מהם. כולם השאירו אותי אדישה וכבר החלטתי שזהו, אני אף פעם לא אתאהב ואז ראיתי אותך. זה היה כמו מכה בלב. מכה אמיתית, כי היית שייך ללאריסה. כולם ראו שאתה חולה עליה. ותדע לך שהיא ידעה, היא ראתה איך אני מסתכלת עליך והיא מיד הבינה. יש לה חוש לדברים כאלה וזה נורא הצחיק אותה. היא נהנתה לענות אותי. לא סיפרתי לך קודם כי … כי… התביישתי ו... טוב, זה נשמע נורא טיפשי, העדפתי לשתוק."

רק עכשיו הבנתי שהייתי כלי משחק בין שתי נשים. חשבתי שאני חייל גיבור ובעצם הייתי צעצוע של שתי בנות יפות. "יכולת לנסות לדבר איתי, לפחות לרמוז לי קצת."

"לא יכולתי, בגלל זה ברחתי לחיל האוויר. גם שם לא רציתי אף אחד, ידעתי שלהב מאוהב בי, והיו עוד כמה, אבל לא הרגשתי כלום כלפיהם. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני סתם טיפשה רומנטית ושלחפש מישהו שיגע לי בלב זה אידיוטי וככה הגעתי ליובל. הוא לא בחור רע, אבל זה לא היה זה. איזה מזל שיובל קלט ברגע האחרון שאנחנו עושים טעות וברח למתנדבת הבלונדינית שלו. כנראה שאתה הגורל שלי."

היא נישקה אותי בחטף, "בוא לישון, כבר מאוחר." אמרה, "אה!" נזכרה פתאום, "קבלתי את התוצאות של הבדיקות דם של סבא. הרופא אמר לו שאם כולם היו בריאים כמוהו כל הרופאים היו מתים מרעב."

סבא לא רצה לעשות בדיקות דם וטען שהוא בריא לגמרי, אבל בטי התעקשה והוא נכנע לה, וגרר את עצמו לקופת חולים כדי לעבור מה שהוא כינה, "צביטות ודקירות, מישושים וחקירות משפילות." כמוני סבא לא היה חולה סבלני.

"מדהים כמה אתם דומים בשפת הגוף ובתנועות וגם באופי הדפוק שלכם. נכון שגנים זה דבר מצחיק?" היא חייכה לעצמה ונרדמה.

שכבתי ער עוד הרבה זמן, חושב על גנים ועל גילוי עריות. המחשבות האלו לא עוררו בי שום רצון לצחוק. אני מקווה שסבא הסתיר טוב טוב את האלבום ההוא.

***

רק נרגעתי מהסיפור עם מלון פאנורמה וכבר הגיעה צרה חדשה. אם בטי לא הייתה נתקפת בטירוף של סידורים והכנות לקראת הלידה לא הייתי יודע על זה כלום, אבל היא החליטה פתאום להפוך את הבית כדי להכין הכל לקראת הלידה, טוענת בתוקף שצריך לעשות הכל מיד ועכשיו כי מי יודע מתי היא תלד, ואחר כך כבר לא יהיה לה זמן.

את הרהיטים לתינוקות היא כבר קנתה מזמן, אבל סירבה בכל תוקף להביא אותם הביתה. מסתבר שזה הנוהג בישראל, קונים לתינוק הכל, אבל משאירים את כל הכבודה בחנות עד שהתינוקות מגיעים הביתה. בטי טענה שזה בגלל שאם חלילה יקרה משהו לתינוק או ליולדת עדיף שלא יחכה להם בבית חדר תינוקות מרוהט.

רק המחשבה שאולי משהו ישתבש, ובטי לא תחזור מיד אחרי הלידה עם שתי תינוקות בריאים ומושלמים, גרמה לקיבתי להתהפך. איזה סתום אני, איך לא הבנתי שלידה היא תהליך קשה ומסובך? ולידה של תאומים קשה פי שניים?

שיר נזפה בה שתשתוק. "תראי איך מקס החוויר." אמרה לה, "את מפחידה אותו. אל תדאג מאמי." ליטפה את ראשי, "זו סתם אמונה טפלה, נגד עין הרע כאילו, בגלל זה גם לא אומרים את השם של התינוק בקול."

אהה! עכשיו הבנתי למה היא התעקשה שתחליט על שמות התינוקות ברגע שתראה אותם ולא הסכימה להגיר על איזה שמות חשבה. כמו הרבה דברים אחרים גם זה היה משהו שהשארתי לה להחליט עליו. אחזתי את ידה הקטנה, לוחץ אותה בעדינות. גם היא פוחדת, הבנתי. פוחדת מהלידה ולא מודה בזה. כל הסידורים המפורטים, כל ההתעקשות שלה לשלוט על כל פרט קטן ולסדר הכל בעצמה, נועדו לגרום לה לחוש שהיא בשליטה.

חדר השינה הסמוך לזה שלנו נועד לתינוקות, צבעתי אותו בצבע צהוב בהיר ועליז ופתאום בטי התעקשה שצריך להוסיף ציורים סביב הקיר בגובה המיטה, כך שלתינוקות יהיה על מה להסתכל.

יש שבלונות שנועדו לצביעה וצריך רק להניח על הקיר ולצבוע, הראתה לי שבלונות עם מוטיבים ימיים. היו שם דגים, ברווזים, צדפים וכדומה. הכי אהבתי את סוסוני הים החינניים, לירז התלהב מהדולפינים. הוא כל כך נסחף עם ההכנות עד ששכח כמה התרגז כשבטי פינתה אותו מהחדר שלו וצמצמה את כל חפציו לחדר אחד בלבד.

הרכבתי את מיטתו של הילד על עמודים. בטי תכננה שהוא ישן במיטה מוגבהת, ויטפס על סולם כדי ללכת לישון, וכך יישאר די מקום לפסי הרכבת שלו מתחת למיטה. היה בחדר ארון קיר מרווח ומקום נוח מתחת לחלון לשולחן כתיבה. צבעתי את החדר בירוק בהיר והוספתי פס של דולפינים וסוסוני ים כחולים.

בינתיים צבעו חאתם ואדם את שאר יצורי הים בחדר של התינוקות. למעשה אדם היה אמור לעשות זאת לבד, אבל איכשהו העבודה נפלה על חאתם, כי הברווזים של אדם יצאו עקומים.

שמעתי אותם מתווכחים על נזילות צבע, ואדם צחק והתלונן שיש לו ידיים שמאליות. הם התלחשו ופתאום אדם התחיל לצעוק. חאתם ניסה להשתיק אותו בקול חרד. ניערתי את המיטה, בודק שהכל מחוזק כראוי וקיוויתי שהם יפסיקו לריב, לא היה לי חשק ללכת להפריד בין שני הילדים האלה.

"זאת זנות! פשוט זנות חאתם!" רעם אדם, "כבר קיבלת מלגה, למה אתה צריך להיות השרמוטה שלו? ואם הוא יחליט שנמאסת עליו? ואם לא יתחשק לך והוא יכריח אותך כי זו הדירה שלו? חשבת על זה?"

"אל תצעק בבקשה." התחנן חאתם, "נשים עושות את זה כל הזמן." הוסיף בקול כבוש.

"לנשים ולילדים יש הגנה של החוק, אבל אתה, טמבל אחד, אתה רק הומו קטן ומכוער, ואם הוא יעביר אותך לגברים אחרים או סתם יעיף אותך לרחוב?" צעק אדם בקולי קולות וחאתם נשמע על סף דמעות כשביקש ממנו שוב לשתוק.

נכנסתי לחדר הריק שקולותיהם הדהדו בו בין הקירות הצהבהבים. קיר אחד כבר עוטר בסדרה של יצורים ימיים בצבעי כחול וטורקיז. "אתה עושה עבודה נהדרת חאתם." שיבחתי אותו, "אדם לך תביא משהו לשתות." פקדתי על גיסי ודחפתי אותו החוצה. הוא רטן משהו לא ברור ויצא.

חאתם התחיל לעבוד על הקיר השני, מפנה אלי את גבו. הבטתי בו בשתיקה וחיכיתי להשראה. מסתבר שלא היה בכך צורך, הנער שפך לפני את ליבו מיד כשנוכח לדעת שאני לא מתכוון להציק לו.

הוא זכה במלגה ללימודי סָפרות בניו יורק - הפרס השלישי בתחרות ספרות שהשתתף בה - הבעיה הייתה שהמלגה כיסתה רק את שכר הלימודים ולא את שאר הוצאות המחיה היקרות בניו יורק.

"רק אחרי שנה ירשו לי לעבוד כמתלמד וישלמו לי קצת, ומה אני אעשה בינתיים?" אמר כשגבו מופנה אלי וידיו עסוקות במברשות. "חסכתי קצת כסף, אבל צריך לקנות כרטיס נסיעה ולשכור דירה. האיש הזה, יש לו עסקים באמריקה, הוא נשוי, הוא פוחד שיגלו שהוא... אתה יודע, ובניו יורק הוא שונא להסתובב במועדונים של הומואים כי זה מסוכן, אז הוא מעדיף לתת לי לגור בדירה של החברה שלו, וכל פעם שהוא ירצה אותי אני..."

אדם נכנס נושא מגש עם כוסות מיץ ועוגיות. "תגיש לו את התחת הקטן והנחמד שלך, או שהוא מעדיף שתמצוץ את הזין השמן שלו."

אם לא הייתי מכיר את אדם כל כך טוב הייתי חושב שהוא מקנא. לקחתי ממנו את המגש וטפחתי על פדחתו, "שתוק כבר אדם, לך יש משפחה שתדאג לך, אבל חאתם צריך לדאוג לעצמו ואין לך זכות לשפוט אותו."

"הייתי צריך לדעת שזה מה שתגיד." סינן אדם ועיניו הבהיקו ברשעות, "גם אתה דאגת לעצמך ככה בכלא?" לפני שהספקתי להתנפל על המנוול הקטן בטי נכנסה, שטפה אותו ביידיש וגרשה אותו מהחדר.

"הוא יבוא לבקש ממך סליחה אחר כך או שאני אפסיק להכין לו שניצלים וכל יום יהיה בשבילו יום כיפור." איימה. אדם היה מכור לשניצלים של בטי, זה היה הבשר היחיד שהוא אכל.

היא כרכה את ידה על כתפו של חאתם, "איזה ידיים יש לך, ממש של אומן." שבחה אותו בחום ונשקה על לחיו. חאתם התיישב על הרצפה והתחיל לבכות. היא כרעה לצידו, מצמידה את ראשו הכהה אל שדיה השופעים, מלטפת את גבו הצר שרעד מבכי. חאתם דיבר בערבית, נצמד אליה כמו ילד אבוד.

"כולנו מתגעגעים אל מיקי." אמרה בטי ברוך, "אל תדאג, הוא עוד יחזור."

היא אחזה את פניו הצרים בכפות ידיה הקטנות וחייכה אל עיניו. בחודשים האחרונים חאתם התבגר וגבה וכבר לא נראה כל כך רזה וילדותי, אבל בטי התייחסה אליו כאילו היה בגילו של לירז.

"אדם צודק." אמרה בעדינות, "זה לא רעיון טוב לשלם את ההוצאות שלך במין ולהיות תלוי ברצון הטוב של אדם אחר. גם אם הוא אדם נחמד זה משפיל ומדכא. אתה אוהב אותו?" חאתם הסמיק והניד לאות לא.

בטי קמה ומשכה אותו אחריה. "או. קיי. אני אדבר עם אחיך ונסדר משהו. אל תדאג, אתה תיסע ללמוד בניו יורק, אבל אל תעלם לנו כמו מיקי. תתקשר כל שבוע ותודיע לנו מה קורה אתך."

חאתם הניד בראשו וניגב את עיניו הלחות. "המשפחה שלי לא תסכים לתת כסף ללימודי ספרות." ניבא בקול קודר והמשיך לצבוע. הוא תמיד היה נעשה כזה כשדברנו על המשפחה שלו בכפר, אבל בטי הייתה מסוגלת לשכנע את הציפורים לרדת מהעצים כשרצתה בכך, וכבר למחרת הכניס אחיו הבכור של חאתם סכום נאה של דולרים לחשבונו כדי שיוכל ללמוד ולהיות בן אדם הגון ומסודר.

בטי הודתה שדי היה באיום שחאתם ילך לגור עם גבר אחר כדי שאחיו ימצא לו מקום מגורים בחינם אצל קרובי משפחה, וידאג למחייתו כל זמן שילמד בניו יורק. היא הצליחה להציג את הזכייה במלגה ככבוד גדול והזדמנות מצוינת לחאתם, וכמובן שככל שההומו הבעייתי עבר לגור רחוק יותר מהכפר שלהם, ככה הם היו יותר מרוצים.

למרבה הצער, את הבעיה של מיקי לא ניתן היה לפתור בעזרת כסף. מיקי נעלם מיד אחרי הלוויה של לידי די, ומאז לא שמענו ממנו כלום. גם אחיו ואימו לא ידעו היכן הוא ודאגו מאוד. יעצנו להם לאתר את ג'פרי, בטי חשבה שמיקי בטח נמצא איתו. אחרי המון מאמצים הם מצאו את כתובתו של ההוספיס של ג'פרי וגילו שהוא יצא משם ונעלם בחברת צעיר בלונדיני מתולתל. בהוספיס סרבו לספר להם מה מצבו הבריאותי של ג'פרי, אבל ברור היה שאף אחד עדיין לא הבריא מאיידס וגם ג'פרי לא יחמוק מהגורל הזה.

"מיקי יחזור אחרי שהוא יגמור את ההתחייבויות שלו." אמרה בטי בשלווה לאימו המודאגת שנהגה להתקשר אלינו מידי פעם כדי לברר מה חדש. "ואנחנו נחכה לו כאן ונחזיק לו אצבעות." הבטיחה לה.

היא נפרדה ממנה בחום ונשקה לי על שפתי, "ונרים לכבודו מידי פעם כוס שמפניה ורודה." הוסיפה בלחש לאוזני הימנית, מחליקה את ידה לתוך מכנסי, בודקת את תוצאות מעשיה.

נפלנו על המיטה מתנשקים, לרגע חלף במוחי הרהור שבעוד כמה ימים יהיה יום כיפור ועדיין לא שמענו כלום מעמנואל, או מיפה ודוד. קיוויתי שאולי גם הפעם אחמוק בזול ואחיה של בטי יוותר על בקשת הסליחה ממנה, אבל הפעם לא היה לי מזל. אלוהים כבר ויתר לי מספיק פעמים, הגיע זמני לקבל את מה שמגיע לי.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...