זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - סב'

יידישע המלט

"אתה יודע שעכשיו הימים הנוראים?" סיפרתי לד"ר פאנוב, אחרי שנתתי לו תקציר של ביקורם של הזוג טולדנו.

"מה כל כך נורא בימים האלו?" הוא גיחך אלי. בזמן האחרון, בעיקר מאז שחזרתי מהמילואים, הוא התנהג יותר כמו חבר מאשר רופא. "אתה הרי לא מאמין ביום כיפור וכל זה?"

"לא, בשבילי הימים הנוראים הם בין יום השואה ליום הזיכרון, אבל אחרי מה שקרה אתמול..."

הוא רכן קדימה בלהיטות. "נו, מה שוב עשית?" שאל בסקרנות.

אוי מה שאני עשיתי, אפילו לפסיכולוג קשה לספר דברים כאלו. "אני כזה טמבל." הסברתי לו, "וגם קנאי ורשע, ובטי אומרת שאני אטום."

"אבל היא תמיד קוראת לך בשמות." הזכיר לי הרופא.

"כן אבל הפעם היא באמת צודקת, הייתי בסידורים במכס בחיפה." ספרתי לו, "ופגשתי שם את דימה וסטס, מכרים שלי ממרכז הקליטה. בפעם האחרונה שראיתי אותם הייתי עדיין עם לאריסה בתל אביב. גרנו שם כמה חודשים לפני שנסענו לאמריקה. נפרדתי מהם כשעשינו מסיבת פרידה בפאב בתל אביב ומאז לא ראיתי אותם.

הם לקחו אותי לשתות משהו במין קיוסק קטן, שהזכיר את המקום של מוסה. בחדר האחורי שתו הגברים אלכוהול, ובחדר הקדמי עמד דלפק למכירת  ממתקים לילדים.

הם כבר התחילו לשתות לפני, אולי עוד מהבוקר, וכבר היו די עליזים, אחרת לא היו פותחים ככה את הפה. חשבתי להסתפק בבירה, לא רציתי לחזור שיכור הביתה, אבל כמו שקורה לפעמים עם חברים, נסחפתי קצת. אחרי שאכלנו קצת ושתינו הרבה, הם וודקה ואני בירה, הם סיפרו לי, כאילו בחוסר רצון ובצער, אבל ראיתי שהם נהנו מאוד, שראו את האישה שלי מתחבקת ומתנשקת עם איזה גבר באמצע הלובי של מלון פאנורמה, ואחר כך עולה איתו לחדר.

"זה קרה אתמול בצהרים." סיפר לי סטס, בחור רזה עם קרחת ושפם שחור שמוט על פיו, גורם לו להראות כמין שודד ים נוגה.

"גבר לא צעיר, אבל מאוד אלגנטי, עם עניבה וז'קט." השלים דימה את התיאור. "הם התנשקו והתמזמזו בפינת הלובי  וברחו למעלית כאילו שהתחתונים שלהם בוערים." גיחך דימה ופני הירח העגולים שלו זרחו מנחת.

"אתם נשואים נכון?" שאל אותי, מנסה להראות כאילו הוא משתתף בצערי, ונכשל.

הנהנתי בפיזור נפש, מנסה להיזכר איפה בטי אמרה שהיא הייתה אתמול. "היא סיפרה לי שהיא אצל אחותה." גיליתי להם, "והיא חזרה עם שיער רטוב, חשבתי שהיא התקלחה אצלה בגלל החום."

המחשבה על בטי מתקלחת במלון בעוד איזה גבר מביט בגופה הזהוב והמעוגל, ואחר כך חוזרת אלי ומשקרת גרמה לי לרעוד. ברור שאחותה תתמוך בסיפור שלה, תהילה תעשה הכל למענה. הייתי קצת שיכור והיה לי חם והייתי נורא עצבני בגלל שביעות הרצון הצדקנית של הצמד חמד.

"אנחנו גרים אצל אלכס מלקין." סיפרו לי, "וחוזרים מחר לתל אביב. באנו ליומיים לסדר משהו במכס. איזה מזל שפגשנו אותך." הם ניסו לגרור אותי אתם לעוד פאב, אבל היה לי די.

"אני חייב ללכת הביתה לדבר איתה." הסברתי וקמתי.

"תעיף אותה מהבית בבעיטה בתחת!" קרא אחרי דימה בקול הבס שלו.

"שתיקח את הסמרטוטים שלה ותלך לעזאזל, הזונה!" השלים סטס.

השארתי אותם עם הבקבוקים שלהם, שילמתי ונמלטתי החוצה. כמו תמיד, בתחילת תהליך ההשתכרות, אני עושה רושם שאני לגמרי שולט בעצמי. רק אחר כך, אם אני ממשיך לשתות, העולם מתערפל והזיכרונות שלי מתמסמסים, ככה הצלחתי לשרוד את הכלא ואת רומן ואחר כך את המלחמה בצ'צ'ניה.

 ***

אולי לא נראיתי שתוי, אבל התגובות שלי היו קצת איטיות וזה היה טירוף מצידי לנהוג ככה. איך הגעתי הביתה בלי לעשות תאונה? אולי בכל זאת יש משהו בסיפור של הייחוס שלי. כנראה שלא נאה לאלוהים שנצר למהר"ל מפראג יגמור את החיים שלו מרוח על הכביש כמו חתול דרוס.

להפתעתי הצלחתי להחנות את הלינקולן בלי להתנגש בקירות המוסך. השפעת האלכוהול כבר החלה לפוג, הכאב שחתך אותי היה חזק מתמיד, אבל לא רציתי לחזור שוב למחוזות הערפול והבלבול האלכוהולי. החלטתי שהפעם אתמודד עם העסק הזה בלי אלכוהול. תכננתי להתעמת עם בטי, להגיד לה מה אני חושב על התנהגותה ואחר כך לארוז קצת בגדים ולהסתלק. אומלל ונרגז ככול שהייתי, לא העליתי על דעתי לסלק אישה הרה עם ילד קטן מהבית וברור היה שלירז חייב להישאר עם בטי. הוא אהב אותי מאוד כמובן, אבל בטי הייתה מרכז עולמו. העדרה, אפילו לכמה שעות, גרם לו חוסר שקט גם כשידע היכן היא. בטי נהגה להתקשר אליו כמעט כל שעה כשנאלצה להעדר, והשתדלה מאוד להיות בבית בערב, כי הוא לא נרדם עד שהיא הגיעה. לא הייתי יכול לטפל בו לבדי. התלבטתי אם ללכת לדוב או לאבא, וכמה זמן ייקח לי להשיג גט. אני אשלם לה מזונות כמובן, אבל... מחשבותיי התערפלו כשראיתי אותה עומדת בחדר השינה ומגהצת מול המאוורר. היא לבשה רק חולצה ארוכה שחשפה את ירכיה העגלגלות והרכות. ידעתי שחוץ מתחתונים היא ערומה לגמרי מתחת לבגד הרפוי והשקוף למחצה.

היא הביטה בי בחיוך והניחה את המגהץ על מדף המתכת המיועד לכך. "רעב?" שאלה, כמו ששאלה תמיד כשחזרתי הביתה.

אחזתי בזרועה והושבתי אותה על המיטה. "הילד בבית?"

"בבריכה עם ואניה ושאר הילדים." ענתה. "אנחנו לבד בבית." הושיטה את ידה לגעת בפני, מחייכת חיוך שנמוג למראה הבעתי.

"מה קרה מקסים?" שאלה, מודאגת, מנסה לגעת במצחי.

העפתי את ידה ממני בחבטה על פרק ידה, ובעטתי בדלת כדי לסגור אותה. "למה עשית את זה? לא טוב לך איתי בטי? למה כל השקרים האלו? למה?" זה כל כך כאב. לא יכולתי להמשיך לדבר. מה שרציתי היה לברוח משם ולבכות באיזו פינה חשוכה. היא הביטה בי, מודאגת ותמימה למראה.

איך זה יכול להיות? איזה סתום אני? איזה מין מטומטם אני שנותן לנשים לסדר אותו כל פעם מחדש?

"אתמול כשאמרת שאת אצל אחותך, ראו אותך במקום אחר." אמרתי. מביט בה בעיניים שקיוויתי שהן קרות כמו של אבא. מבפנים לא הרגשתי שום קור, רתחתי כולי והעיניים בערו לי בגלל הדמעות שהחזקתי בכוח ולא נתתי להן לזלוג.

היא כיווצה את גבותיה בחן והסמיקה, היה עלי להתאפק לא להחליק עליהן באצבעותיי. יש לבטי גבות דקות, מתעקלות בצורה מקסימה, טבעיות לגמרי. היא לא מורטת גבות כי ככה אני אוהב אותן.

"אבל היה נורא חם אתמול." הצטדקה, "ובבריכה היו רק ילדים קטנים וזקנים. תהילה נתנה לי ללבוש את הבגד ים מההיריון שלה, הוא ממש צנוע מקס."

"על מה את מדברת?" גערתי בה ובלי לזכור איך מצאתי את עצמי אוחז בה, יד אחת לופתת בחזקה את כתפה והשנייה מועכת את צווארה. לא לחצתי מספיק חזק כדי לחנוק אותה, אבל הצלחתי להפחיד אותה ולגרום לה חוסר נוחות.

היא ניסתה למשוך את ידי מעליה ואישוניה השחורים התרחבו בבהלה. ראיתי את עצמי משתקף בהם ונזכרתי בכל הפעמים שישבנו ככה, פנים מול פנים, משוחחים וצוחקים. כמה אהבתי לראות את פני משתקפות באישוניה. כל זה הולך להיפסק עכשיו. "אני רואה את עצמי באישונים שלך." אמרתי, "גם את יכולה לראות את עצמך באישונים שלי? זה בכלל מעניין אותך להסתכל לי בעיניים?" הסרתי את ידי מצווארה וניערתי בחזקה את כתפה. "תעני לי?"

היא ניסתה לדבר והתחילה להשתעל. אולי לחצתי קצת יותר מידי חזק. ניסיתי לגרש את הרגשת החרטה בעוד מתקפת שאלות שתלבה את מדורת הכעס שהחלה לדעוך בתוכי. "את חושבת שאני סתם נודניק, א' יידישע המלט, נכון? אבל יש גבול גם למה שאני מוכן לסבול."

זה לא עבד, לא הייתי מספיק שיכור, לא יכולתי להמשיך עם זה. "אל תפחדי, אני לא אעשה לך כלום." אמרתי והורדתי ממנה את הידיים, דוחף אותה ממני. "אני מסתלק מכאן. את תישארי עם הילד ותתחילי לטפל בגט. אל תפחדי, אני אשלם לך מזונות והכל, אבל אחרי מה שעשית אני חייב לעזוב. איפה הצ'ימידאן שלי?" מדהים כמה רגיל ורגוע נשמעתי.

"אתה עוזב אותי כי הלכתי לשחות בברכה ביום מעורב?" שאלה בטי מביטה בי בפנים קפואים. רק שני כתמי סומק יפים על לחייה הראו כמה היא נרגשת.

יום מעורב הוא יום שבו מותר גם לגברים וגם לנשים לשחות יחד בבריכה. עד היום היא הקפידה ללכת לברכה רק בימים של נשים. זה תמיד הצחיק אותי, הצניעות הזו שלה. "לא גברת פרידמן!" עניתי בזעם, איזה מטומטם היא חושבת שאני? משכתי את הצ'ימידאן הצבאי הישן שלי מפינת חדר הארונות והנחתי אותו פתוח על הרצפה. "אני עוזב אותך כי הלכת להזדיין עם גבר אחר במלון פאנורמה. אמרתי לך, ראו אותך מתמזמזת איתו שם." הטחתי בה בכעס.

היא פערה את פיה וניסתה לענות, אבל שום קול לא יצא. היה עלי להסתובב ולהתרחק ממנה כדי להחניק את החשק לגשת ולחבק אותה. מה לעשות? אפילו אז, תוך כדי הכעס והעלבון שחשתי, עדיין דאגתי לה. הטלפון צלצל פתאום, צליל שפוי ורגיל בתוך הטירוף הזה שנמצאנו בו. בטי קמה וענתה בקול חנוק, כאילו סבלה מדלקת גרון. היא הושיטה לי את השפופרת ויצאה מהחדר בלי להביט בי. זה היה אלכס מלקין, חבר שלי עוד ממוסקבה, שהכיר טוב את בטי. "מקסים?" אמר בקול לחוץ. "בטי בסדר? לא עשית איזה שטות, נכון?"

התיישבתי בזהירות על הרצפה, כל העולם הסתחרר סביבי. בקושי שתיתי ארבעה פחיות בירה וכבר אני לא יציב על הרגליים. אני כנראה מזדקן, או שאולי זו ההשפעה של הלבנט המאובק. "מה הבעיה סאשה?" להפתעתי נשמעתי רגוע לגמרי.

"דברתי עם דימה וסטס. הסתומים האלו, הם היו שיכורים לגמרי. הם אמרו לי שסיפרו לך שהאישה שלך נפגשה עם משהו במלון פאנורמה." התנפל עלי. הודיתי מיד בעובדות ואמרתי לו שלא יתערב בעניינים שלי. "אבל הם ראו את לאריסה!" הוא צעק בזעם. "הם בכלל לא מכירים את בטי. הם חושבים שאתה עדיין עם לאריסה!"

פתאום רציתי להקיא, איך שכחתי שבטי אף פעם לא פגשה אותם? "לאריסה בצרפת." לחשתי.

"לא. היא בארץ. חזרה כבר לפני שבוע. חיה עם איזה זקן אחד, עשיר. הם גרים במלון פאנורמה. היא נראית נהדר, מוסרת לך ולבטי דרישת שלום. איפה היא?" חזר לחקור אותי בדאגה, "היא בסדר? אני רוצה לדבר איתה."

"אני בסדר גמור סאשק'ה." אמרה בטי שהאזינה בקו השני, מהמטבח כנראה. "בדיוק עכשיו גמרנו לצחוק על הסיפור של החברים שלכם. מה פתאום שאיזה מיליונר יתלהב ממני, אישה בחודש השמיני? איזה שטויות! מקס צחק כל הדרך הביתה. מה שלום קתרינה? שמעתי שהיא קבלה מלגה?  נהדר, שיהיה לה בהצלחה. היא תהיה אחות נהדרת. ביי סאשה." 

היא חזרה לחדר השינה ומצאה אותי יושב על הרצפה, משעין את ראשי על הקיר, מנסה לאסוף כוח ולקום. "רק אל תתחיל עם ההתנצלויות המרגיזות האלו." אמרה ביובש. קפלה את קרש הגיהוץ, סילקה אותו ואת גיגית הכביסה לחדר הארונות ונכנסה למקלחת. אחרי כמה דקות היא יצאה, לבושה חצאית וחולצה מכופתרת עד הכפתור האחרון, מכסה את צווארה לגמרי. "הילדים חוזרים עוד מעט." אמרה. "אני מבקשת שתאסוף את עצמך מהרצפה ותתקלח. אני אגיד להם שאתה לא מרגיש טוב, לך לישון."

היא הלכה, משאירה אותי עם חרב הרפאים שחתכה אותי שוב ושוב, מפריעה לי להירגע ולישון. בסוף כנראה נרדמתי כי התעוררתי באמצע הלילה, מזיע ומבוהל מסיוט ישן שחשבתי שכבר נעלם מהרפרטואר שלי. מופיעה שם אימא שלי עם סבא וסבתא ומארק, וגם אני ואבא שם. אני ואבא נסחפים מהם, לא ברור איך ולאן, אבל אני יודע בבירור שברגע שהם ייעלמו מעיני נמות מיד ולא נהיה יותר. ואבא, משום מה, למרות שברור לו כמה המצב מסוכן, מסרב לעזור לי. לא יודע איך ובמה הוא מסרב, אבל הוא אדיש לגמרי לייסורי. לפעמים נדמה לי שהוא בעצם מפריע, אבל לא ברור לי באיזה אופן. הכל מעורפל מאוד והמון פרטים חסרים. רק תחושת הפחד הנורא חדה וברורה. כשהתעוררתי שכחתי את רוב החלום, נשאר רק הזיכרון של הפחד.

כפי שהבטחתי לד"ר פאנוב זינקתי מהמיטה והתחלתי לרשום את החלום, ורק אז אחרי הבחנתי שבטי איננה והצ'ימידאן שלי מונח על הרצפה נזכרתי מה קרה והתקפלתי על המיטה בהרגשת ייאוש איומה. אפילו הסיוט העתיק ההוא היה יותר טוב מהמציאות. "מה דעתך ד"ר פאנוב? להתעורר מסיוט ולגלות שהמציאות גרועה יותר? לדעתי זה לא סימן כל כך מעודד לבריאות נפשית."

לחצתי על הרקות הכואבות בכפות ידי. ראשי כאב כל כך ועדיין לא גמרתי את הסיפור שלי. ד"ר פאנוב נגע בידי במין לטיפה מגושמת, "תמשיך בבקשה." ביקש בעדינות. לפחות אני לא משעמם אותו בסיפורים על הילדות שלי, ועל איך אימא לא נישקה אותי מספיק, אני חושב וממשיך. בטי מופיעה פתאום בפתח החדר, "כבר שתים לפנות בוקר." היא אומרת לי, "איך אתה מרגיש?"

אני מנסה להגיד משהו, אבל לא מצליח. אני יודע שהיא לא רוצה את ההתנצלויות שלי, "איפה ישנת?" אני שואל.

"אצל לירז." היא עונה, "אבל לא נוח לי שם. אפשר לחזור למיטה שלי?" אני קם מהמיטה ומתכוון להסתלק.

היא מביטה בי מופתעת. "אתה רעב? יש אוכל בשבילך במקרר. אתה נראה עייף, למה שלא תישן עוד קצת?"

עכשיו אני כבר לגמרי מבולבל. "כאן, אתך?"

"זו גם המיטה שלך, לא?" היא עונה באדישות ונשכבת בצד שלה, מושכת על עצמה את הפיקה. היא לבושה כרגיל, בכותנת הקיצית שלה, אבל הצווארון סגור עד הסוף, מכסה את הצוואר. אני לא מצליח לעצור את עצמי, אני חייב להגיד משהו, גם אם זה מאוס בעיניה.

"אני אישן איפה שתגידי בטי, אפילו במלונה של הכלב." אני מבטיח לה. עומד ליד המיטה, מביט ולא מעז להתקרב.

"כן, כן, אני יודעת." קולה משועמם, כאילו ענתה לאיזה ילד מנדנד. "תכבה את האור ובוא כבר לישון."

"הצוואר שלך?" אני מנסה לברר את מידת הנזק שגרמתי, "אפשר לראות?" היא מתיישבת בצייתנות ופורפת את הכפתורים הזעירים. ארבעה כתמים אדומים בצד שמאל - סימני האצבעות שלי, ועוד אחד, גדול יותר ממול - האגודל.

"כואב?" אני שואל, מנסה לגעת.

היא נרתעת בתנועה לא רצונית ומהדקת את הבד הפרחוני אל גופה, מכסה את טביעות אצבעותיי. "לא." היא אומרת בקול בוטה. "די כבר, נלך לישון." אנחנו שוכבים ערים, מתוחים ואומללים. בכל אופן, אני אומלל מאוד.

"בטי." אני מנסה שוב, "לא חשבתי כמו שצריך, הייתי שיכור והם צחקו ממני."

"אולי תחזור ללאריסה?" היא זורקת, "אני מוציאה ממך רק רוע."

המחשבה על לאריסה מעוררת בי רתיעה. "לא, עדיף להיות נזיר."

בטי מגחכת חרש. "כן, בטח." היא אומרת בצחוק ונוגעת בפלומת השיער היורדת מטבורי אל המפשעה. חוץ ממנה חזי חלק לגמרי, ובטי אוהבת ללטף אותי בעדינות דווקא שם, מדגדגת את השיער, גורמת לאיבר הדבילי שלי להתקשות.

"כבר שתיים לפנות בוקר." היא מזכירה לי, "בוא נלך לישון. אל תהיה עצוב כזה." היא מחבקת אותי ברכות, מחליקה את שפתיה על פטמותיי. עכשיו כבר יש לי זקפה מפוארת ואני מרגיש עוד יותר חרא.

"את לא כועסת על מה שעשיתי?" אני שואל אותה בייאוש, מנסה לחבק אותה ותוך כדי כך לא להניח לה להרגיש כמה אני מיוחם.

כמובן שזה לא הולך ובטי מצטחקת לעצמה. "יחסית למה שהרגשת התנהגת מאוד יפה." היא מפתיעה אותי. "לא שברת כלום, לא הרבצת לי, לא העפת אותי מהבית. אפילו הבטחת דמי מזונות."

"הייתי אידיוט." אני אומר ונשכב על בטני כדי להסוות את הבעיה המזדקרת שלי. יש לי הרגשה ברורה שאסור לי בשום פנים ואופן לעשות מה שאני רוצה, כי זה פשוט לא לעניין כעת.

"נכון, אבל אידיוט אצילי." עונה בטי ומלקקת בלשון ורודה וגמישה את הגומות בקצה גבי. בטי מכירה את כל הנקודות הרגישות לאורך חוט השדרה שלי ומתחילה במסע מענג של ליטופים על גבי. מגע אצבעותיה מטריף אותי מעונג ואני גונח וכובש את פני בכרית, עוד שנייה יהיה מאוחר מידי. אני מזנק מהמיטה ומתיישב על הכיסא, הכרית מונחת בחיקי כדי להסתיר את מצבי הנואש. עכשיו אני נראה מטופש עוד יותר ממה שאני מרגיש.

"לא בטי!" אני אומר בתוקף, "אי אפשר להתעלם ממה שקרה ואנחנו צריכים..." היא מתחילה לפשוט את הכותונת שלה ומראה השדיים הגדולים והזקופים שלה עם הפטמות הכהות והגדולות, משכיח ממני מה אנחנו צריכים. אני עוצם את עיני בכוח ועובר בעל כורחי לרוסית כי העברית שלי נעלמה פתאום. "אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה." אני חוזר בתוקף על דברי.

"ומה קרה אז?" שואל ד"ר פאנוב, מכיוון שאני מפסיק לדבר וסתם יושב שם על הכיסא.

"החלטנו שאני אדבר אתך על כל מה שקרה." אני אומר ומסמיק כמו ילד.

"זה הכל?" מתאכזב הרופא.

"ואחר כך עשינו אהבה." אני מודה בחצי פה, "וזה סוף הסיפור." אני מוסיף בהחלטיות שמצחיקה אותו.

שנינו יודעים שזה אולי סוף הסיפור, אבל לא כל הסיפור. בכל אופן, אני לא מוכן לפרט יותר והוא מבין למה ועוזב אותי לנפשי. "טוב." הוא חוזר להיות שוב מקצועי ואובייקטיבי. "ברור שיש לך רגשות אשמה וצורך לתקן דרך בטי את הקונפליקט עם אימא שלך. זה הרבה יותר שכיח מכפי שנדמה לך." הוא מוסיף בחיפזון לפני שאגיד לו שהוא מדבר שטויות.

"אבל למה היא סובלת את זה." אני חוקר אותו, מנסה לשאוב קצת נחמה ממאגר הידע והניסיון שהוא מחזיק מתחת לקדקודו המקריח.

"זה כפי הנראה עונה על הצרכים שלה, שהם אגב, די דומים לשלך." הוא עונה לי בנדיבות. "גם לה יש יחסים מסובכים עם אימא שלה. שתי האמהות שלכם דומות, נשים חזקות, אינטליגנטיות, קרות כלפיכם וחמות כלפי בני משפחה אחרים." הוא מביט בשעון, סימן שעלי להסתלק. "אני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב מקס." הוא אומר בנימוס ומלווה אותי לדלת.

"לא." אני מודה בכנות, "אני עדיין מרגיש אשם, וכואבת לבטי היד איפה שנתתי לה מכה. הבוקר שמתי לב שזה מציק לה." אני מגלה לו.

הוא נאנח ומלטף את גבי, "סך הכל, יחסית למה שחשבת, התנהגת מאוד יפה." הוא מנחם אותי, "היה יכול להיות יותר גרוע. שלטת בעצמך טוב מאוד. גם בטי חושבת ככה."

"כן, אבל הייתי צריך לזכור מיד שהם סתם מטומטמים שיכורים ולא להתנפל עליה." אני ממשיך לייסר את עצמי.

"טוב." הוא צוחק, "אני מבין שאתה מתבייש לספר לי, אבל היא הרי הענישה אותך, לא?"

אני נזכר בעונש של בטי ושוב מסמיק. "ד"ר פאנוב, אם בבתי הסוהר היו מענישים ככה את הפושעים אף אחד לא היה רוצה להשתחרר לעולם." אני מאחל לו גמר חתימה טובה ויוצא.     

אחרי שכבר המון זמן לא כתבתי ביומן אני שוב צריכה לכתוב. נזכרים לשפוך את הלב רק כשיש צרות. הרגשתי כל כך אשמה שהלכתי לברכה ביום מעורב וכל מיני גברים ראו אותי עם בגד ים למרות שהם היו די מבוגרים, הילדים לא נחשבים, ובכלל לא התעניינו בי. חוץ מזה הבגד ים של תהילה, זה שהיא קנתה להריון, היה נורא גדול וצנוע, ונראה יותר כמו שמלה.

בהתחלה אפילו לא התפלאתי שמקס חזר עצבני הביתה, שמחתי שהילדים לא בבית ויש לנו זמן לדבר, רציתי לשמוע אותו צוחק ממני ואחר כך ללכת איתו למיטה. רק אחרי שהוא התחיל לדבר הבנתי במה הוא מאשים אותי. הוא חשב שהייתי עם איזה גבר במלון. רק אז התחלתי לפחד שהוא באמת מתכוון לעזוב אותי וכשהוא הוציא את הצ'ימידאן של המילואים בכלל קפאתי מבהלה. מובן שזו הייתה רק אי הבנה מטופשת, אבל עד שהכל התברר עברו עלי כמה רגעים של אלם מוחלט.

איזה חמוד סאשה מלקין. איך הוא בא מיד לעזרתי? מובן שמעולם לא אספר לו מה באמת היה ואיך מקס לחץ לי על הצוואר ככה שלא יכולתי לדבר, אני יותר מידי מתביישת. גם מקס נורא התבייש, הוא נרדם עוד לפני שכולם חזרו והתעורר רק לפנות בוקר. שמעתי אותו צועק בגלל סיוט, אני יודעת שהוא חלם על אימא שלו, אלו תמיד חלומות קשים.

אחרי שדברנו קצת, הוא התעקש להתנצל, כאילו שלא ידעתי שהוא נורא מצטער ואוכל את עצמו, הגענו, כמו תמיד כשאנחנו יחד, לסקס, אבל הפעם החלטתי להיות זו ששולטת בו. הרגשתי שהוא רוצה שנתנהג בצורה שונה מהרגיל. איך זה שבמיטה אנחנו מבינים זה את זה בצורה כל כך טובה? הוא היה כל כך חמוד עם הכרית הזו על הברכיים, מנסה להסתיר כמה הוא מיוחם.

גברים, כמו שלאריסה אמרה, הם בעלי חיים נוחים לאילוף. כמה נגיעות פה ושם וכבר הוא שפוט שלי. אולי כדאי שאתקשר אליה לברר מה היא זוממת?

אחרי ששכנעתי אותו לחזור למיטה לא נתתי לו לזוז. השתמשתי בגוף היפה והלבן שלו, אוסרת עליו לגעת בי. הוא גנח כשליקקתי את בתי השחי שלו, ואחר כך, כשירדתי לכיוון הצלעות והבטן הוא התחיל לקלל ברוסית, וכשעברתי לאשכים הוא עבר לקללות גרוזיניות ובסוף גם בכה קצת, אבל אני לא נשברתי. אחרי שנשכבתי עליו הפוך ודגדגתי את הפנים שלו עם שערות הערווה שלי, הוא התחיל להתחנן שארשה לו לנשק אותי, אבל אני נשארתי קשוחה ולא הרשיתי, הפכתי אותו על הבטן ועשיתי לו דברים שכבר המון זמן לא עשיתי וגם המצאתי עוד כמה שאף פעם לא ידעתי שאפשר לעשות.

בסופו של דבר ריחמתי על שנינו והתיישבתי עליו, אבל לא נתתי לו לגמור עד שגמרתי פעמיים. נרדמנו בחמש לפנות בוקר ובקושי קמנו לעבודה. כמה חבל שאני לא יכולה לספר למיקי על זה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...