זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק סא'

צללי העבר

השולחן היה ערוך, ריחות טובים ריחפו מהמטבח ונרות השבת דלקו בפמוטים. בטי הופיעה לבושה שמלה אדומה חדשה. האדום הדגיש את עורה הזהוב והבליט את צבען החם של עיניה, היא נראתה יפה מאוד. נישקתי אותה ואחר כך נישקתי שוב. היא צחקה חרש והסמיקה.

"איחס, כולם מתנשקים כאן!" צעק לירז, "גם יפה מתנשקת בחוץ עם איש אחד וגם אמונה וואניה מתנשקים בסלון, אתם מגעילים!"

הצעקות גרמו לדוד ויפה להתנתק זה מזה ולהיכנס הביתה. מצב הרוח הקרבי שלי התפוגג בינתיים, כמה זמן אפשר לכעוס כשאתה מתנשק עם אישה אהובה? בטי יצאה מהמטבח עם מגש עמוס צלחות וחייכה אל האורח שלנו. היא נראתה נפלא, סמוקה קצת, עיני הזהב שלה זורחות בפניה החמודים וקווצות שיער חומות זהובות נופלות על מצחה.

היא הניחה את המגש ולחצה את ידו של דוד שהצליח להתאושש מתדהמתו ולחייך אליה, "אז את בת-אל, האחות המכוערת של יפה." אמר בקול חמים ומשועשע.

זה לא שבטי הפסיקה לחייך חלילה, זו הייתה סעודת ליל שישי, כל המשפחה, כולל סבא וגניה ובבושקה, נכחה. היא לא התכוונה לעשות משהו שיהרוס את קבלת השבת, אבל החיוך שלה, שעד כה קרן כמו יהלום אמיתי, נעשה מלאכותי כמו זיוף זול עשוי זכוכית. לזכותו של דוד אומר שהוא קלט מיד את ההבדל. אחרי הכל הבן אדם היה ממשפחת יהלומנים ותיקה, מי אם לא הוא ידע להבדיל בין יהלום אמיתי למזויף.

הוא ניסה הכל, סיפר בדיחות משעשעות, החמיא לה ללא הרף על האוכל הטעים ועל הבית הנחמד ועל השמלה היפה ועל הופעתה המקסימה. זינק לעזור בפינוי הצלחות המלוכלכות, וממש התאכזב כשלא בקשו ממנו לשטוף כלים והותירו את העבודה הזו למדיח. "אם הוא ימשיך להימרח ככה על אשתך אני נכנס בו." התרגז ואניה לבסוף, כשישבנו בחוץ עם הבירות שלנו.

סבא גיחך, "טמבל אסטוני שכמוך." נזף בו. רק לסבא היה אומץ לדבר ככה עם ואניה, "הוא רק מנסה להתנצל על השאלה ששאל אותה קודם."

ואניה נדהם. "אבל הוא התלוצץ." אמר בפליאה, "בטי מבינה את זה. הוא פשוט הופתע כשראה אותה."

"נכון ואניצ'קה, הוא הופתע מפני שעד כה הוא חשב שאני התחתנתי עם הבת המכוערת של הרב שנכנסה להריון כדי לקבל את הלינקולן." צחקתי.

מוזר עד כמה בטן מלאה אוכל וקצת בירה משנה את השקפתו של אדם. מה שקודם הרגיז אותי נורא גרם לי עכשיו לצחוק. סבא התרתח. "אל תקרא לה ככה, בטי יפה ויש לה יותר שכל מאשר לכולכם ביחד, כולל אדם."

"מה שנכון נכון." הסכים אדם בנדיבות, "אבל אני לא מבין למה בטי התעצבנה ככה? ברור שהיא לא מכוערת, הרי היא דומה לי."

כולנו צחקנו יחד. דוד, שנואש מניסיונו להפשיר את חיוכה של בטי, הצטרף אלינו. "נדמה לי שאתה דומה לה יותר משהיא דומה לך." אמר ולקח לו פחית בירה. הוא החליף את בגדיו ולבש מכנס חאקי מקומט באלגנטיות, עם חולצת סריג תואמת. ראיתי איך אדם בוחן אותו בהערכה, וניצוץ מרושע עלה בעיניו לפני שאמר, "כן, אתה צודק דוד. אני דומה לה בכל כולל בטעם שלנו בגברים."

לקח לו שנייה בערך לקלוט מה שאדם אמר. ידו שהושיטה את הפחית לפיו קפאה לרגע ואז הוא המשיך את התנועה ולגם בנחת מהבירה. "אז בגלל זה עזבת את הישיבה?" הפטיר בקור רוח, "כמה חבל." הוסיף בשקט בצרפתית.

לפני שאדם יספיק להעיר עוד משהו מכוער, אני בטוח שהיו לו עוד כמה הערות מחוכמות בקנה, הילל הניח יד מרסנת על כתפו של אחיו. "אני מקווה שאתה לא מצטער שנכנסת למשפחה שלנו דוד." אמר, "כמו לכל משפחה גם לנו יש כמה שלדים בארון."

"לא הילל." אמר דוד בנועם, "אם כבר אז אני מצטער שלא הספקתי לשדך את בטי לבן דוד שלי, גם הוא חובב של כתבי הרמב"ם."

אדם צחק חרש. "בטי היא הבחורה היחידה במזרח התיכון שהיא גרופי של הרמב"ם. מאור הגולה בטח מתהפך בקבר."

"שתוק תוגת אמך." אמר הילל וחבט על פדחתו של אחיו בעיתון המגולגל שאחז בידו.

"מה? איך הוא קרא לו?" שאל ואניה, שניסה לעקוב אחרי השיחה המהירה שניהלו שלושת היהודים חריפי הלשון. ואניה היה בחור טוב ולא טיפש, אבל קשה היה לא להרגיש טיפש ליד המינצים.

"בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אימו" ציטטה בטי, "הילל אמר לאדם בנימוס שהוא טמבל." הסבירה בחיוך.

בטי האמינה בכל ליבה שלא הקפדן מלמד והתרגלה להסביר את החוכמות של אדם לכל קשי ההבנה במשפחה, בעיקר לי ולואניה.

"חשבתי שרמב"ם זה בית חולים." המשיך ואניה להפגין את בורותו.

סבא גלגל עיניים בחוסר סבלנות, אבל אבא שלי שיגר אליו בעיניו אזהרה קפואה והסביר ברוסית לואניה מי היה הרמב"ם - רבנו משה בן מימון, מאור הגולה - ולמה בטי עם עוד הרבה יהודים אחרים מעריצה את תבונתו ומשנתו.

"זה באמת מוזר בטי, בחורה כל כך צעירה ויפה כמוך מקדישה זמן לרופא עתיק שמת לפני חמש מאות שנה." העיר ואניה בתום. "נשים במצבך צריכות לדאוג בגלל הגזרה או לקרוא על לידה והנקה."

בטי צחקה. "אני כבר יודעת יותר מידי על לידה והנקה ואניצ'קה." היא ליטפה את ראשו הגזוז ואמרה לו בחיבה, כמו תמיד. "תביא סיבוב על המברשת." בין השנים שררה ידידות שהחלה עוד מהימים הראשונים של ואניה ב'יהלום'. כשואניה הגיע ל'יהלום' הוא בקושי גמגם קצת בעברית ובטי לקחה אותו תחת חסותה, עזרה לו ולימדה אותו עברית. הוא היה צעיר מבטי רק בשנתיים, אבל התייחס אליה בכבוד כאילו הייתה המורה שלו. בטי טענה תמיד שלואניה יש נשמה רגישה של ילד, כלואה בגוף של מרים משקולות. איזה מזל שהוא לא התאהב בה. מה הייתי עושה אם הם היו זוג? מן הסתם אוכל את הלב ומוותר עליה, כמו שטרית. 

ואניה הביט בה בהערצה. "אני רציני בטי. כל אחת יכולה ללדת ילדים ולבשל, את צריכה ללמוד באוניברסיטה. את יכולה להיות דוקטור ואולי אפילו פרופסור."

בטי שלחה אלי מבט מודאג, "יהיה לי עוד זמן להמית את עצמי באוהלה של תורה. אם לא הייתי מתחתנת ומקימה משפחה עכשיו, בעוד כמה שנים זה היה עלול להיות מאוחר מידי, ואז כולם היו מרחמים עלי שנשארתי רווקה בלי ילדים ובלי בעל כי רציתי לעשות קריירה." 

"כן, אולי." גמגם ואניה. לא היה לו סיכוי בוויכוח עם בטי, אבל הוא בכל זאת ניסה. "יש נשים נשואות שגם לומדות וגם עובדות." הוסיף חרש, "אבל כמובן שעם בעל כמו מקס..." הוא לא השלים את דבריו כי ללי השמיעה קול זעקה, לירז ניסה להרגיע אותה שתעמוד רגע בשקט, בעוד אולג מלבה את בכייה בגידופים על טיפשותה. בטי ואמונה זינקו מיד פנימה וטרחו לשחרר את שערה השופע של הילדה שהסתבך במחרוזת אבנים ורודות.

אימצתי את כל כוחי והכנסתי לואניה אגרוף בכתף. אגרוף שלא גרם לו אפילו להעוות את פניו. "תודה רבה איבן סרגייביץ!" הטחתי בזעם. קמתי והסתלקתי עם מנגו לפני שמוחו האיטי של האסטוני הספיק להגיב על דברי.

קיוויתי שבטי תמצא אותי יושב זועף בתוך החבית ותגיד לי שלא אכפת לה שאני נודניק שתלטן וקנאי שלא רוצה לוותר על אוכל ביתי טעים ועל אישה קטנה בבית גם אם בגלל זה היא צריכה לוותר על לימודים וקריירה אבל מי שצץ בפתח החבית ונתן לי פחית בירה קרה היה דוד. "אפשר?" שאל בנימוס. זזתי והנחתי לו להתיישב לצידי, נזכר פתאום במיקי שחיבק אותי כל פעם שהייתי אומלל בגלל המריבה עם בטי ונמלאתי געגועים אליו. "בטי אמרה שאמצא אותך כאן." אמר ברוך, "אני מצטער על ההערה חסרת הנימוס שלי." הוסיף,

"איזה מהן?" שאלתי ברשעות.

הוא חייך, "ההערה בקשר לבן דוד שלי. הוא בחור חכם, אבל הוא קטן, שמן, קירח וביישן נורא. הוא יצטרך לקחת ואליום לפני שיעז לדבר עם אישה כמו בטי. חבל שעמנואל לא סיפר לי איך היא באמת. הוא הטעה אותי לגמרי. כנראה שקשה לבן אדם להיות אובייקטיבי בקשר לאחותו הקטנה."

עמנואל, המכונה מנו, היה אחיה הבכור של בטי, מבוגר ממנה בשלוש שנים. לדברי תהילה הוא עדיין לא התגבר על האכזבה שנגרמה לו כשהתאומות חלו בדלקת אוזניים חמורה, מקלקלות את טקס החאלקה המפואר שתכננו הוריו לעשות לכבודו על פסגת הר מירון.

בטי דברה עליו מעט מאוד, רק תהילה והתאומים נידבו מעט מידע על אישיותו. תהילה ספרה שהוא ובטי מעולם לא הסתדרו היטב. ראשית, הוא נטר לבטי על הרס טקס התספורת הראשונה שלו, ושנית, חמור יותר, למרות גילה הצעיר ומינה, בטי הצליחה בלימודים יותר ממנו.

עמנואל הבכור חש מאוים בגלל הילדונת הרזה שענתה מהר יותר ממנו על שאלות הרב למרות שהקדישה את רוב זמנה לעבודות הבית ולטיפול בתינוקות הצליחה לרכוש, פירור פה פירור שם, השכלה תורנית מקיפה.

גם העובדה שהעילוי העדיף אותה על פניו של עמנואל, שראה עצמו כיורשו של הרב, גרמה לו לקנא בה. "הכי הוא כעס בגלל שסבתא בתיה העדיפה את בת-אל." גילתה לי תהילה יום אחד, מנצלת את העדרה של בטי. "גם אימא סמכה עליה בכל דבר. היא הייתה כזו חכמה ואחראית, ועמנואל המסכן קינא." תהילה המתוקה, היא כמובן לא קנאה ולא נטרה לאיש. היא התפעלה מאחותה והבינה את אחיה הגדול והנערץ ובאורח פלא לא הסתכסכה איתו, למרות שגם היא חלתה באותו ל"ג בעומר גורלי.

"מה מנו סיפר לך על בטי?" שאלתי.

דוד השפיל מבט אל ידיו ובחן את ציפורניו העשויות למשעי. "הוא נסע לבקר אותה בבסיס שלה בפיקוד צפון כדי להתפייס איתה." החל לספר חרש. "הוא לא פגש אותה, אבל פגש חברה שלה, בחורה רוסיה מתוקה ויפה, בלונדינית כזו, עם עיניים כחולות יפות, גבוהה ודקה כמו דוגמנית. שכחתי מה שמה, אבל מנו מאוד התרשם ממנה. הוא שמע ממנה שבטי...  שבטי..." הוא השתתק, נבוך, מחפש מילים עדינות.

ידעתי בדיוק מה הוא מנסה לספר לי. "לבחורה קראו לאריסה והיא ספרה למנו שבטי היא עובדת במרכזיה ומחלקת מספרים לכל מי שמתקשר, נכון? טוב, אז תדע שאני מכיר טוב את לאריסה והיא שקרנית."

מנו נחנק עם הבירה והשתעל, "אבל הוא ראה בחור שישן אצלה על המיטה. החברה שלה אמרה שבטי סילקה אותה מהחדר כדי שהיא והחייל הזה..."

"זה קרה בפורים 94 מיד אחרי הטבח במערת המכפלה, נכון?" הוא הנהן, מופתע. "אני הייתי החייל שישן שם ולאריסה הייתה החברה שלי אז. בשבילה זו הייתה מין בדיחה, לספר לכולם שבטי היא המזרון של הבסיס. נקמה על זה שבטי לא סבלה בדיחות גסות, ולא שתתה איתן, ולא הייתה אחת מהן. כולן בחדר שלה היו בחורות מאוד חופשיות, משוחררות כאלו, ובטי לא, ככה הן התנקמו בה."

לא חשבתי שהוא ייקח את זה כל כך קשה. הוא תפס את הראש בידיים ונאנח, "לא העזנו לספר להורים. אני נשארתי בחוץ כי לא היה לי אישור להיכנס. מנו היה אז עוד חייל אז נתנו לו להיכנס וכשהוא חזר הוא בכה ואמר שזו אשמתו, שבגללו, בגלל שהוא לא שמר עליה, לא הבנתי את זה אז." הוא שתק רגע כדי לחשוב, "ומה אתה עשית שם בחדר שלה?" תקף פתאום.

"באתי לראות את לאריסה. היא לא הייתה בחדר ואני הייתי יותר מידי עייף ושבו"ז בשביל לחפש אותה, הייתי גם קצת שיכור... ללאריסה היו המון דובונים ובובות על המיטה ובטי עשתה לי תה ונתנה לי לשכב על המיטה שלה, ואני, אפילו תודה לא אמרתי לה, הייתי כזה חרא. גם בתור בעל אני חרא, תוקע אותה עם ההיריון הזה במקום שהיא תוכל ללמוד. "

דוד הניח יד חמה על כתפי. "לא, לא. זה לא נכון, אתה אוהב אותה והיא אותך." ניסה לנחם אותי. "תראה." הוא התעשת ועבר לפסים מעשיים, "בוא ננסה להפגיש אותם. עוד מעט יום כיפור. הוא יתנצל בפניה, יבקש סליחה, יכיר לה את אשתו, הוא התחתן עם בחורה חילונית נחמדה מאוד, ג'ינג'ית כזו. אל תדאג מקס, בבקשה. לבטי לא אכפת להיות עקרת בית ואימא. שמעת מה היא אמרה לואניה." הוא באמת היה בחור טוב.

 

שאר השבת עברה בנעימים, עד שעת הצהרים דוד הצליח לפייס את בטי ובשעת הערב, כשדוד ויפה נפרדו מאתנו ונסעו לדרכם, היה שוב חיוכה זוהר כמו יהלום אמיתי.

"איזה בחור נחמד." השתפכה אמונה, "כל כך מנומס וכל כך יפה, נכון בטי?"

"הוא מתאים ליפה והיא מתאימה לו." פסקה בטי ביידיש, ועד היום איני יודע אם זו הייתה עקיצה או שהיא באמת התפעלה מהתאמתם של בני הזוג יפי התואר הללו.

"הוא לא רק יפה אלא גם מאוד אלגנטי." התפעלה אמונה, "ראית איזה בגדים יפים יש להם? נורא חבל שחאתם לא ראה אותו." חיוכה היה מלא התפעלות כנה. "למה אצלנו אין גברים כל כך יפים ואלגנטיים אדם?"

הנער משך בכתפיו. "אנחנו בלבנט מאמי, יש כאן אבק וקוצים. אין כסף, אין סטייל, אין קלאסה. אנחנו סתם פרובינציאלים עלובים. למה אתה נשאר כאן מקס? מילא ואניה, אבל אתה? אתה גדלת במוסקבה ועכשיו אתה תקוע כאן בגלל בחורה?" הוא נד לי בראשו ברחמים והסתלק לחדרו.

בטי הביטה בי, "איך זה להיות תקוע בלבנט המאובק, מקסים?"

"איך זה להיות תקועה במטבח בטי?" החזרתי לה בשאלה. היא משכה בכתפיה וחייכה אלי, אבל לא ענתה.

"למה הוא אמר שמילא אני?" הגיב ואניה בהצתה מאוחרת, "למה מילא ואניה? מה, אני לא סובל מחום ומאבק? אני גדלתי בטאלין, לא באיזה כפר נידח. למה הוא התכוון?" שאל, מפנה את שאלתו אל כולנו כאחד.

"הוא התכוון לזה שאתה חזק מאוד ואניה." ענתה לו אמונה, "ושברור לו שהאהבה שלנו חזקה יותר מהכל." היא חיבקה אותו וסחבה אותו הביתה.

***

"אז מה זה אומר לגבי האהבה שלנו בטי?" שאלתי אחרי ששוב חזרתי לנשום כהלכה. ההתעלסות שלנו הייתה פראית וסוערת יותר מהרגיל. בטי התנהגה כאילו שכחה שהיא בסוף החודש השמיני והרשתה לעצמה להתפרע, סוחפת אותי אחריה, כמו תמיד.

"די כבר דוסטויבסקי." ענתה בקוצר רוח. משתטחת על צידה, דוחפת את ברכה מתחת לירכי. היא תמיד קראה לי דוסטויבסקי כשחשבה שאני מדבר ומתלבט יותר מידי.

"דברתי על אהבה בטי." הזכרתי לה, מרגיש מין עצב מוזר. "אני אוהב לחיות כאן בלבנט המאובק, אבל את מוותרת על כל כך הרבה דברים בגללי. לא רק השכלה אקדמאית, אלא גם על כל מה שיש ליפה, כסף, וסטייל, וכל הדברים היפים האלו שמגיעים לך. אם היית מתחתנת עם בחור כמו דוד, או עם הבן דוד שלו היו לך חיים יפים כמו ליפה." 

בטי הסתובבה על צידה השני ודחפה את ישבנה אל בטני, "שתוק כבר אוויל!" אמרה בחביבות. "דוד נורא נחמד ומשפריץ טונות של סטייל ונימוס לכל הכיוונים, אבל לא הייתי יכולה לחיות עם אחד כזה." פסקה.

לא נעלבתי, כבר מזמן למדתי לדעת שבעברית נימת הדברים חשובה יותר מהתוכן. היא יכלה להגיד לי דברים איומים ונוראים, שאני א' ידישע המלט, נודניק, קרציה וקשקשן רוסי מתלבט, אבל בקול כל כך נעים ורך כאילו השמיעה הצהרות אהבה ענוגות. אחרי שהבנתי שבנסיבות המתאימות נודניק יכולה להיחשב למילת חיבה הפסקתי להיעלב.

"אהבה זה לא רק תכשיטים ופרחים ונשיקות על הידיים." אמרה ופיהקה, "אלא גם כיור מלא כלים מלוכלכים, חיתולים מסריחים, אובר דראפט ו... אה..." היא פיהקה שוב והתפתלה במיטה, מחפשת תנוחה נוחה.

"ולדעת שכשאשתך אומרת לך שאתה נודניק וטמבל היא בעצם מצהירה הצהרת אהבה." השלמתי את דבריה, אבל בטי כבר ישנה ולא שמעה את דברי.

החלטתי לא להגיד לה כלום על אחיה עמנואל שאולי יבוא לבקש ממנה סליחה. למה להרגיז אותה? עמנואל חי בנגב, באיזה מושב ליד באר שבע, אולי הוא בכלל לא יבוא? למה לעצבן אותה סתם? חיבקתי אותה, טומן את אפי בעורפה ונרדמתי גם כן.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...