אילוסטרציה. , shutterstock.

 >  >  > 

התבגרות - פרק א'

שמאי

סגרתי את הדלת, ירדתי במדרגות ויצאתי מהבניין. כמו תמיד בשעה זו השמיים היו עדיין אפלוליים והרחוב היה ריק מאדם. נשמתי את האוויר הקריר והתחלתי לרוץ במורד הכביש. כשהתקרבתי לכיכר בקצה הרחוב ראיתי את שמאי מגיע מימין. הגברתי את הקצב; אולי היום אצליח להשיג אותו. הגעתי לכיכר ופניתי שמאלה לרחוב הנגב. הבתים החד-קומתיים מצידו הימני של הכביש הביטו בשני הרצים הבודדים, תחילה בשמאי שרץ בקצב קבוע, ידיו עולות ויורדות, שרירי רגליו נמתחים ונרפים, ולאחר מספר שניות בי, שמנסה ללא הצלחה להדביק אותו. חלפנו על פני מכסה הביוב שלפחות פעם בחודש הפך למעיין של נוזל מסריח וגרם לי לתהות פעם אחר פעם מדוע התושבים לא ממלאים דליים של מי שופכין ומרוקנים אותם במשרדו של ראש עיריית הרצלייה עד שהעובדים שלו יתקנו אחת ולתמיד את הבעיה. כשהגענו לצומת של רחוב סעדיה גאון ראיתי נער בן גילי חולף על פני קבוצת מתפללים שיצאו מבית הכנסת ומתקרב בריצה. במגרש הפתוח אחרי הצומת עמדו שני סוסים בעלי צלעות בולטות וליחכו עשב. האם סוסים ישנים בעמידה או בשכיבה או בכלל לא? אבדוק בגוגל אחרי בית הספר. המשכתי הלאה אחרי שמאי שהתקדם לעבר השדות של גליל ים. הצעדים מאחור העידו שהבחור ההרצליאני רץ אחריי. מעניין, עד היום שמאי ואני היינו הרצים היחידים שהטרידו את הציפורים והעכברושים בשעות הבוקר בחלק הזה של הארץ.

עברתי על פני המכלאה של הכלבים העזובים, ופניתי שמאלה לשביל כורכר שאליו נכנס שמאי. עצי ההדר שצמחו משני צידי השביל פזלו לעברי, מניעים את ענפיהם כדי שיוכלו להשקיף עלי טוב יותר. יכולתי לשמוע את התפוזים לוחשים אלה לאלה. "אתה חושב שהוא רץ מהר יותר מאתמול?" שאל הפרי מימין את חברו. "לא, אבל הוא מתנשם פחות." בשבת לפני שבועיים לקחתי את אלמוג ויוני לטיול בשבילים. הראיתי להם את עמוד הברזל החלוד התקוע ליד גדר הפרדס ועליו מאות שבלולים מתחממים בשמש, את העץ שיש לו פנים של זָקֵן, את שיחי החוחובה שמצאו את דרכם ממקסיקו לשדות לידנו ואת ערימת הצמיגים הבלויים, שם נחנו והוצאנו סנדביצ'ים.

השביל הסתיים בכיכר הנמצאת בכניסה למכון הטיהור החדש. שמאי נעלם. ניחשתי שהוא פנה שמאלה לכיוון בית הקברות של גליל ים, ובחרתי בדרך הזו. הצעדים מאחור המשיכו לעקוב אחריי. עצרתי והתכופפתי, מעמיד פנים שאני שורך את נעליי, ובינתיים בחנתי את הרץ. הוא היה מעט יותר נמוך ממני, לבש מכנסיים קצרים אדומים וחולצה ארוכה לבנה, שיערו גלש עד הכתפיים וזקנקן קצר צמח על סנטרו. הוא חלף על פני והזיז מעט את ראשו; האם גם הוא מסתכל עליי, תהיתי, האם הוא יעצור? הנער המשיך לרוץ דרומה לכיוון בית הקברות של הרצלייה ובסיס חיל המודיעין. התרוממתי ורצתי אחריו, שומר על מרחק של חמישים מטר ממנו ומדי פעם מחפש במבטי את שמאי. הרגליים של ההרצליאני היו שריריות ונדמה היה לי שגם ידיו רחבות יותר משלי. נעליו כמעט שלא העיפו חול, כאילו הוא רץ ומרחף בו זמנית, מתכונן להמריא ולעוף אל על. מה יקרה אם החיילים בבסיס יראו אדם טס בין האנטנות?

חצי שעה לאחר מכן חזרנו למגרש הסוסים מבלי שההרצליאני נתן סימן שהוא שם לב לקיומי. הוא פנה שמאלה לרחוב סעדיה גאון ואני המשכתי ישר עד הכיכר ומשם הביתה, למקלחת ולבית הספר.

* * *

דפיקה קלה על הדלת של חדרי. העפתי מבט בפינה הימנית-תחתונה של מסך המחשב. 23:03.

"כן," קראתי.

הדלת נפתחה והראש של אבא הציץ.

"אימא ואני הולכים לישון," הוא אמר, "מחר אתה מתכוון לרוץ?"

הנהנתי. "אחזור בשבע וחצי."

"ניפגש בארוחת הבוקר, לילה טוב, אל תלך לישון מאוחר."

"לילה טוב."

אבא סגר את הדלת ושמעתי את צעדיו במסדרון ואת דלת חדר השינה שלו ושל אימא נסגרת.

כיביתי את האור בחדר, התפשטתי, נכנסתי למיטה, עצמתי את העיניים וציירתי בדמיוני את שמאי יושב בחדרו מול המחשב, כמו שהוא יושב בכיתה, רחוק מהמשענת. המזגן בחדרו דולק והוא לובש מכנסיים קצרים בלבד. על המסך מתרוצצות הדמויות של league of legends. שמאי הוא מִיס פוֹרְצֶ'ן, הלוחמת הראשית של הקבוצה, וחברו לקבוצה הוא בְּרוֹם. שני היריבים מסתערים עליהם, וברום מציב את עצמו בין דמותו של שמאי לדְרֵייבֶן, הלוחם של הקבוצה היריבה. חנן, אחיו הצעיר של שמאי, שלומד בשכבה מתחתנו, נכנס לחדר, גם הוא לובש מכנסי ספורט בלבד, עומד מאחורי הכיסא ומביט במסך.

"הגַ'נְגְלֶר שלהם מתקרב אליכם," הוא אומר.

על מסך המחשב מיס פורצ'ן נסוגה ושמאי מסמן לבְּרוֹם ללכת לשיח המשולש ולארוב לאויב.

"תודה," אומר שמאי, "אבא ואימא יצאו?"

חיוך עולה על שפתיו של חנן והוא מתיישב על החצי האחורי של כיסאו של שמאי.

"כן."

"אני משחק," נוהם שמאי.

"אתה כוכב, אתה תתמודד עם הסחות דעת." חנן מניח את כפות ידיו על כתפיו של אחיו.

"אני משחק."

"מלך הכיתה משחק, כולם להסתדר בשלשות ולשתוק." אצבעותיו של חנן מעסות את השכמות של שמאי, שיורה בג'נגלר של הקבוצה היריבה. הידיים מחליקות לאורך הגב ועוברות לבטן. על המסך נמלט על נפשו ראמוס, הג'נגלר האויב.

"שִיט, בגללך לא הרגנו אותו."

"הבחור שיצא עם כל הבנות של שכבת י"א לא מצליח להתרכז כשמלטפים לו את הבטן."

"יצאתי רק עם השוות."

חנן ממשיך להחליק את ידיו על שרירי הבטן של שמאי ונושק קלות לעורפו של אחיו. "איך הם?"

"אם לא תפריע לי, נחסל את שניהם עוד רגע."

הידיים עולות לחזה, נוגעות בפטמות, צובטות אותן קלות, נוגעות בצוואר, בשכמות.

"זהו, הם מתים. עכשיו נחסל להם את המגדל."

נשיקה נוספת על העורף, הידיים יורדות לעבר המכנסיים ונוגעות ברכות בתפיחה במרכזם.

"אני מנסה לשחק."

ההתנגדות לא נשמעת משכנעת. חנן מצמיד את כפות ידיו לבטנו של שמאי ומוריד אותן מטה, בצמוד לעור, עד שהוא מגיע לאיבר הזקור. "אני רואה שאתה מאוד מרוכז במשחק," הוא לוחש ומנשק מספר פעמים את העורף של אחיו. אצבעותיו ממשיכות לשחק באיבר של שמאי, יורדות לביצים ומלטפות אותן. אנחה של עונג נשמעת בחדר.

"מאוד מרוכז." קולו של חנן נשמע אך בקושי. הוא מרים את הקצה הקדמי של המכנס של אחיו מעל הזין ומושך את המכנסיים מטה. שמאי מרים את הישבן ומאפשר למכנסיים להישמט לרצפה. חנן פותח קופסה של קרם גוף שמונחת בצד השולחן, לוקח מעט משחה, ומעסה את האיבר הארוך, מעלה ומטה. שמאי גונח פעם נוספת. אצבעותיו של חנן מלטפות את האיבר, מתמקדות במשך שניות ארוכות בפטרייה, ויורדות לכיוון הביצים שאותן הוא מלטף בקצות ציפורניו. גרגור של חתול עוזב את שמאי והוא פורש את רגליו לצדדים. האצבעות של חנן נעות מעלה לפטרייה ומטה, לאורך המפשעות. חנן מרים יד אחת, מלטף את חזהו של שמאי וצובט את הפטמה. אצבעות ידו השנייה מדגדגות את הביצים של שמאי בעוד שורש כף היד מצמיד את האיבר המתוח לבטן התחתונה. עוד גרגור של חתול. הוא מלטף את האיבר, מעסה את הפטרייה ורעד עובר בגבו של שמאי. מעלה ומטה, דגדוג ביצים, מעלה ומטה, עיסוי הפטרייה, נשיקה בעורף. שמאי עוזב את העכבר והמקלדת, עוצם את עיניו, נשען לאחור על חנן ומניע את האגן בתנועות סיבוביות. מעלה ומטה, דגדוג, מעלה ומטה, עיסוי. נשימתו של שמאי מתקצרת והוא מרגיש את הלחץ נבנה בתחתית האיבר. מעלה ומטה, דגדוג, נענוע אגן, מעלה ומטה, עיסוי. הלחץ גובר, ההרגשה האלוהית ממלאת את הזין, שמתנפח, מתארך, מתפוצץ.

פקחתי את עיניי, לקחתי מספר ממחטות טישו מהחבילה שעומדת ליד המיטה, ניגבתי את עצמי, התהפכתי על הבטן ונרדמתי.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...