בחור חתיך. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

שושן צחור - פרק ב'

ערב אחר

הצעיר לא שתה אפילו חצי מהכוס שלפניו, והוא מעוך. וזאת רק השנייה שלו הערב. דחה אותה הצידה ושם ידיים על הבר ואת הראש על הידיים וככה כמו שהוא מונח, בעיניים חצי עצומות ולגמרי עייפות, הוא מסתכל בסמיון. בלי סיבה מיוחדת. פשוט, אין משהו אחר להסתכל עליו. המקום ריק. והוא שפוף. ומעוך. סמיון שואל, או אומר, שהיה יום קשה.

לא, הצעיר אומר, לא במיוחד. בכלל לא. סתם יום. הוא סתם עייף. יותר מדי משמרות ומעט מדי שינה. היא לא נותנת לך לישון, מה, סמיון אומר ברצינות הרגילה שלו. בלי להוריד את העיניים מהמסך. והצעיר אמר שכבר כמעט שבוע הוא לא ראה אותה. זה יצא לו רגיל לגמרי, הוא אפילו לא חשב על זה. אבל סמיון מסתובב ושואל אם קרה משהו. ברצינות אמיתית.

לא, הצעיר אמר, מה פתאום, פשוט יש לה הגשות. בקושי יש לה זמן לנשום. חוצמזה מה כבר יכול לקרות. אנחנו סתם חברים. וסמיון, שכמעט השתכנע שהכל באמת כרגיל וכבר הסתובב בחזרה למחשב שלו, סמיון מתעכב עליו עוד רגע, בעיניים שואלות, כי המילים האלה לא נשמעות כל כך סתמיות. אבל הצעיר שותק.

שקט הערב. כי קר, וקצת גשום, והאווירה הכללית חונקת ודכאנית. וזה גם אמצע שבוע. חוץ מהצעיר יש זוג דוסים אמריקאים, שאחרי שהזמינו הובגובלין וקולה התיישבו למעלה ולא שמעו מהם יותר. כבר לפני שעה סמיון סימס לאסי שהוא כנראה לא יצטרך אותו הערב, אבל שיישאר זמין. כשהצעיר הגיע הוא סידר את הניירת, אבל זה לא לקח הרבה זמן. עכשיו הוא יושב לידו, בצד השני של הבר (כלומר בצד שלנו), מעלה כתבות לאתר, מנסה לעצב פוסטר לפסטיבל בחודש הבא (לא הגיע הזמן שתיקח מעצב גרפי, הצעיר אמר. לא, סמיון ענה), מחפש מזקקות שהוא עוד לא מכיר (זה הולך וקשה מיום ליום, אבל עדיין יש הפתעות), ומתעמר בספקים בטלפון. ונכון, הוא נהנה מזה. אבל בסך הכל הערב שפוף. שקט ושומם. אולי בגלל הצעיר. אולי סתם בגלל האווירה הכללית.

תגיד, הצעיר אמר. הממ, סמיון ענה. אתה חושב שהג'ירף באמת רוצה אותי. כלומר לזיין אותי. ברור, סמיון פולט. אפילו לא מסתכל עליו. הוא חולה לך על התחת. אם היה יכול היה אונס אותך בשירותים כל ערב. הבעיה שהוא פחדן. והוא (סמיון) צוחק קצר וגבוה. אבל הצעיר מוטרד באמת. אבל למה אותי, הוא אומר. אני לא כזה יפה. ועכשיו סמיון מפסיק לתקתק סוף סוף ומסתובב אליו ותוקע בו עיניים מצומצמות וכמעט כועסות. ברור שאתה יפה, הוא אומר, כמעט נוזף. מי אמר לך שאתה לא יפה. וחוצמזה, הוא לא כזה בררן. ושוב הוא צוחק גבוה וקצר. אני לא חושב שאני יפה, הצעיר אמר, אז יש לך בעיה, מיד סמיון החזיר. תראה, הוא מסביר, אתה בנוי טוב, אתה שחום, אתה שעיר בחזה ויש לך קעקוע גדול על כל אחת מהזרועות. וגם יש לך עיניים כאלה של גור נמרים, לא לשכוח. בטח שאתה יפה. תכיר בזה. אתה חושב שאני יפה, הצעיר שואל ליתר בטחון. להגיד לך את האמת, סמיון שואל ושוב פונה אליו, כבר בלי סבלנות, כן. אני חושב שאתה יפה. מאוד יפה. עכשיו תגמור את הבירה שלך ותפסיק לדבר שטויות.

אבל הצעיר בשלו. שואל בקול פתייני כאילו, ואתה היית, ולא גומר. סמיון גילגל עיניים והנחית שתי ידיים על הבר (מלמעלה נשמעה פתאום דממה מבוהלת) ואמר, מה יש לכם, מה, מה יש לכם ממני (הפטפוט מלמעלה נרגע והמשיך). מילא הג'ירף, אני כבר רגיל, אבל גם אתה. מה אתם מוצאים בי, תגיד לי מה. הוא מאוד מנסה לכעוס, אבל אפילו הצעיר יכול לראות כמה הוא מתאמץ לא לחייך. וכשהוא לא עונה מיד סמיון ממשיך, זה בגלל הזקן, נכון. הזקן והקרחת. טוב תשמע, הצעיר אומר, אתה מאוד גברי. סמיון גילגל עיניים (שוב) ושחרר אויר. גברי בתחת שלי, הוא אמר. אני רוסי (לשעבר). זה מה שעושה לכם את זה, נכון. אני יודע. זה המבטא. ובנימת ניצחון החלטי הוא מסתובב למחשב.

בכל זאת, הצעיר לא מפסיק, אם הייתי מנסה עם מישהו זה היה איתך. סמיון נאנח בקול בייאוש כאילו וממשיך לקרוא. וממלמל, הג'ירף לא מספיק טוב לך. אבל הג'ירף הומו, הצעיר אומר. למרות שאפילו את עצמו הוא לא משכנע. ושוב השקט שוקע עליהם. סמיון מתקתק עוד קצת. בוהה במסך. ושואל, בקול אחר, באמת היית רוצה שאני אזיין אותך. בלי להסתכל עליו. והצעיר אומר, לא יודע. אולי. יכול להיות. לא יודע אם לזיין, אבל... סמיון יושב בידיים שמוטות, בוהה מולו. והצעיר אומר, סליחה. תשכח מזה.

הצעיר חוזר לחצי הכוס (המלאה) שלו. סמיון מחפש משהו בטלפון. שם של מישהו. כשהם עלו לי"א פיטר הגיע פתאום. רזה, שיער שחור, ופרצוף עייף שאמר, זה בזבוז זמן אז בואו נגמור עם זה כמה שיותר מהר, אני לא אפריע לכם ואתם לא תפריעו לי. סמיון תיעב אותו מיד. אולי כי כולם הניחו שבתור שני רוסים הם אמורים להסתדר ביחד (לפחות, הוא הניח שזה מה שכולם מניחים). בהפסקה השנייה הם כבר הלכו מכות, וסמיון, שהיה נמוך ועבה, לא שמן אבל חזק, והתכוון לשלוט בעצמו אבל איבד את זה תוך שנייה, מצא את עצמו על הדשא ואת פיטר מעליו, מהדק אותו יפה יפה. אני יכול ללמד אותך כמה דברים, הוא אמר, בלי לעג ובלי ניצחון, כמעט אדיש. וסמיון, המום ונעלב, אמר שקדימה, הוא מוכן ללמוד.

אז יצא שהם באמת הסתדרו ביחד. הלכו לאותן מגמות, ישבו באותו שולחן, ענו על אותם מבחנים (בתורנות. פשוט כי זה נראה להם מצחיק), הריצו בדיחות ברוסית ובאופן כללי התעלמו מבית הכלא לקופים שהם היו תקועים בו בשנתיים הקרובות. ומכיוון שהם לא הפריעו לשאר הקופים, או לסוהרים (באופן יחסי לפחות), גם לא הפריעו להם. ורק הקרפדה החיוורת שלימדה לשון והבעה נאנחה פעם מיואשת, כשהם הגישו זוג חיבורים טובים מאוד ודומים מאוד, היא אמרה, אני יודעת שכתבתם אותם ביחד אבל מה אפשר לעשות, אתם כמו זוג נאהבים. הקופים פלטו אווו מזועזע והם צחקו לה בפנים. כן, סמיון נדאג לרגע, אבל הוא הסתכל על פיטר ונרגע.

אחר כך הם התגייסו, כמעט ביחד. ואחרי איזה זמן השתחררו, כמעט באותו זמן. עכשיו התראו פחות, כי פיטר נשאר אצל ההורים וסמיון עבר לדירה לבד. אבל רק קצת פחות. לפעמים פיטר נשאר לישון אצלו, כשנשבר לו מההורים או כשהיו גומרים לשתות ממש מאוחר. ערב אחד הם ישבו אצלו בסלון וראו סרט. כלומר, סמיון ישב ופיטר שכב עם הרגלים מחוץ לספה והראש על הרגל שלו. סמיון עשה לו נעים בבטן ביד אחת, עד שפיטר התלונן שהוא מדגדג. הוא הפסיק לרגע והתחיל שוב. כרגיל. ראו את המסע של צ'יהירו. בפעם האלף. הערב יורד, והילדה הקטנה רצה מבוהלת ויתומה בגן שעשועים סיוטי שהולך ומחשיך ומתמלא רוחות. אלף פעם הוא ראה את זה ועדיין זה צובט בגרון. גם את פיטר. הוא ממשיך לעשות לו נעים בבטן, אבל בלי לדגדג. פיטר זז קצת, מוצא תנוחה נוחה יותר. אבל לא מפריע לו.

וטוב לו. פשוט ככה. טוב. כלומר טוב להם. נוח להם ביחד. הם מבינים אחד את השני. הם צוחקים ביחד, מאותם דברים. הם מתעבים את אותם הדברים. הם יושבים ביחד, והם פשוט שניהם, וזהו. לא צריך לחשוב על זה. אפשר פשוט להיות ביחד, בלי לחשוב מה להגיד ואיך להתנהג ואם מותר לגעת או שזה מוקדם מדי או חלילה מאוחר מדי. עכשיו הוא רואה שהמכשפה, המנהלת של גן השעשועים הסיוטי ההוא, דומה מאוד לקרפדה החיוורת ההיא, שלימדה לשון והבעה ואמרה שמה אפשר לעשות, הם כמו זוג נאהבים. אבל הפעם הוא לא צוחק. ולא נדאג. הוא מביא את היד לאט מהבטן לחזה, לצוואר, מלטף לו בזהירות בשקע הכתף ובסנטר. פיטר הסתכל עליו מלמטה, ושתק. והשפיל עיניים. הרים את עצמו אליו, לאט, צמוד. מגיע מצח וסנטר (אבל לא שפתיים) ללחי ורקה (אבל לא לשפתיים). והם נשארו ככה, מחובקים, עד שיר הסיום, שסמיון אהב מאוד (פיטר אמר שהוא סתמי ודביק).

אתה תישאר לישון, סמיון שאל כשהסרט נגמר. וכבר הצטער. זה כבר נעכר. הוא כבר חושב אם הוא לא נמהר מדי. ופיטר רק הנהן רפוי. הוא התפשט, אבל פיטר נשאר בתחתונים וגופיה. אמר שקר לו. אז בוא מתחת לשמיכה, סמיון אמר. הוא ניסה לעשות את זה, לגעת בו ולשקוע בתוכו כמו שהוא עשה (או לפחות ניסה) כל כך הרבה פעמים עם יותר מדי בנות. וגם פיטר ניסה את אותו הדבר, כנראה. זה לא הלך. זה היה רק בשר וגוף. זה היה רק הוא וגוף אחר. קודם הם היו ביחד, אבל זה נעלם. זה נורא. זה מגעיל. הוא רצה לסלק אותו, את הגוף הזה, לבכות מייאוש ותסכול, לחבק ולתפוס ולבכות בתוכו, בתוך הגוף הזה שכל כך רחוק ממנו עכשיו, רחוק ומגעיל ומפחיד. סמיון, פיטר אמר, בלעג קטן ואהבה גדולה, אתה בוכה. וחיבק אותו חזק ולא נתן לו לברוח לצד האחר של המיטה (או לבעוט אותו ממנה). וסמיון בכה, ואהב, ולא הבין כלום ולא היה יכול כלום.

פיטר הלך בבוקר. סמיון חיכה שהוא יתקשר, אבל הוא לא. אולי גם הוא חיכה. בסוף נשבר לו וערב אחד הוא התקשר ושאל אם בא לו לצאת. כאילו לא קרה כלום. אני כבר לא בעיר, פיטר אמר. אבל אם אני אגיע אתן לך צלצול. בכיף, סמיון אמר, אז ביי. ביי. וניתק. ולא היה לו לב. רק חלל ריק בתוכו, כואב וקר.

אז נכון, כשפיטר מגיע לעיר הם נפגשים. וזה כיף, כמו אז. הם מריצים בדיחות על ילדות קטנות וערבים. מראים אחד לשני סרטונים לא מהוגנים. סמיון מספר על הצרות שיש לו עם הברמנים ופיטר על הקבלנים שלו. זה כיף, וזה ריק. הוא נשמר לא להתקרב מדי, לא לעבור, לא לגעת ולא לזכור. הוא יודע שזה לא ילך. לצערו הרב. אז למה הוא מחפש אותו עכשיו, את השם שלו, כאילו הוא יתקשר עכשיו. הנחית את הטלפון על הבר מולו והתרכז במחשב. לפחות ניסה. טוב שהזוג מלמעלה בדיוק החליט להתקפל, סוף סוף. סיבה מצוינת לקום ולעבור לצד שלו של הבר ולהתעלם רק לרגע מהצעיר והשאלות שלו ועיני הנמר העצוב שלו.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...