לב
לב. צילום: קיפודית, צילום עצמי.

 >  >  > 

שנתיים

היא רצתה רק נשיקה, נשיקה אחת וקיבלה הרבה יותר.

בדיוק שנתיים מאז.

באותו יום בכלל לא חשבתי לצאת מהבית אבל חברה התעקשה שנצא למסיבה.

אני לא יכולה להגיד שהקהל נחצה לשניים והיא צצה מתוכו.

זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון , גם לא מהשני.

אולי דווקא בגלל זה היא כל כך אמיתית, כי היא נבנתה בתוכי אבן אחריי אבן.

לא נתתי לה להיכנס אל תוכי בהתחלה, לא התכוונתי. הייתי עוד של מישהי אחרת בראש, בהליכי שחרור.

גם הסיטואציה בה היינו, הייתה כזאת של...

נשיקה.

היא רצתה רק נשיקה.

נתתי לה את הנשיקה שביקשה, משועשעת מעט מהתעוזה, שלה, שלי.

למחרת כשהתקשרה דיברנו ארוכות שיחה שהייתה עבורי מביכה.

על מנת לברוח מהמבוכה דיברתי עם הוייז תוך כדי.

אותה זה הצחיק, היא לא שוכחת לי את השיחות איתו עד היום.

אחר כך נפגשנו איזה ערב, היא אמרה שרק רוצה לדבר. גם שם עוד לא הייתי מאוהבת, כבר לא אדישה אבל לא מאוהבת.

נראה היה ששתינו צמאות למגע אישה שהיה חסר לשתינו זמן רב.

בילינו שעות במבטים, ליטופים ונשיקות מאחורי הקולנוע הישן.

בסופן ברחנו משם משועשעות כשגילינו מצלמת אבטחה שהיינו עסוקות מידי מכדי להבחין בה.

שבוע אחרי קבענו להיפגש, אני התעכבתי אצל מישהי בצפון.

נרדמנו בצהריים והתעוררנו מאוחר.

הבחורה שהייתי אצלה הייתה ריגשית באותו יום והתחילה לבכות, נשארתי לנחם אותה.

ידעתי שהיא מחכה לפגוש אותי, אבל היה קשה לי לצאת והיא גם ככה לא באמת שלי.

הגעתי אליה ולא ידעתי מה מצפה לי.

לא ידעתי שזה, זה הערב בו אתאהב בה.

אספתי אותה ונסענו מרחק קצר.

התיישבנו ברכב ואני התכרבלתי מתפנקת בתוכה.

היא הסתכלה עליי, ליטפה לי את השיער ודיברנו.

השיחות שלנו תמיד ארוכות.

יכולות לדבר שעות על הכל ועל כלום ואף פעם לא נמאס ואף פעם לא מספיק.

באותו ערב כשהסתכלתי עליה, ידעתי שאני שלה.

עוד לא נתתי לעצמי לגמרי ליפול ידעתי שהיא לא שלי שאמרה שלעולם לא תהיה.

הימים עברו, השיחות נמשכו והיא ביקשה כבר יותר מנשיקה.

רק פעם אחת, אחר כך נתרחק.

הסכמתי, איזה סיכוי בכלל היה לי להגיד לה לא?

בחדר מתחת לסדין דקיק לצלילי פלייליסט שהכינה לנו במיוחד התחבקנו התנשקנו ועשינו אהבה.

הגוף שלי הגיב אליה כמו שלא הגיב אל אף אחת לפניה, כאילו חיכה לה כל חייו.

ברגע אחד כששכבתי מעליה, הכי קרוב שאוכל, הסתכלתי אל תוך עיניה ולחשתי " אני אוהבת אותך".

היא רצתה רק נשיקה, נשיקה אחת וקיבלה הרבה יותר.

האהבה שלנו התפתחה וגדלה.

כל פעם אמרנו רק עוד פעם אחת ודי וזה אף פעם לא הספיק.

בכל פעם זה נהפך לקשה יותר ויותר.

אני כבר הייתי שלה ורק שלה, היה ברור לי שזה מה שאני רוצה וארצה כל חיי.

מכירים את הקלישאה הזאת, כשזה זה, אז יודעים?

אז היא נכונה.

אבל זה לא אומר שזה מה שתקבלו.

הייתי עושה הכל לחזור אל אותם רגעים.

להיות לידה שוב.

להרגיש את החיבוק שלה.

לראות את המבט שלה.

להרגיש את השפתיים המושלמות שלה נצמדות אל שלי.

ברכות, בתשוקה.

להפשיט אותה, קודם במבט אחר כך באמת.

לנשוך אותה.

לשכב לידה ולהעביר יד עדינה על הפנים שלה, על השיער, על כולה.

אבל היא לא פה יותר, היא לא רוצה לחזור.

זה עושה לה בלאגן בלב.

אף אחת לא יכולה להחליף אותה.

אף אחת לעולם לא תוכל.

הודפת את החיזורים שלא חסרים.

מקיפה את עצמי עשייה, חברים, חברות.

אני אף פעם לא לבד.

יש לי חברה לכל שעה ביום, עיסוק בכל דקה.

אני ישנה ארבע שעות בלילה במקרה הטוב.

נכנסת מותשת אל המיטה, מחבקת חזק את התחליף שהביאה לי באחת הפעמים, שיהיה לי מה לחבק.

לוחשת אל תוך החושך "אני אוהבת אותך יפה שלי, אני מתגעגעת אלייך, לילה טוב".

כל לילה, תמיד.

לפעמים נרדמת מיד, לפעמים פרץ של בכי געגועים מקדים את השינה.

האהבה מולה כל כך שלמה וטהורה תמיד.

היא נטולת אגו, נטולת אינטרסים.

היא שלמה לי גם כשהיא לא פה.

היא נכונה לי גם אם הפעם האחרונה בה הקדישה לי שיר הייתה לפני חמש עשרה שבועות בדיוק.

היא נכונה לי גם אם הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני תשעה שבועות בדיוק.

היא נכונה לי גם אם הפעם האחרונה ששמעתי את קולה הייתה לפני שבע שבועות בדיוק.

היא נכונה לי גם אם לעולם לא אראה אותה שוב בחיי.

היא נכונה לי גם אם לעולם לא תגיד לי יותר "אני אוהבת אותך", "אני מתגעגעת אלייך", "אני רוצה לראות אותך", "אני רוצה אותך"...

היא האהבה היחידה שרוצה לדעת בחיי.

יום שנה שמח אהובה יפה שלי.

אליעד - אור

 

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...