צבא. צילום: Maxim B, flickr.

 >  >  > 

שתיקות

כל הנסיעה חזרה לבסיס הוא לא אמר כלום, וגם הנהג, כלומר אלכס, גם הוא המשיך לשתוק. והג'ירף התכווצה לו הבטן וכאבה לו מרעב ושתיקה

בסוף המשאית פונה ימינה, לכביש הגישה הצר הישן המתפורר. היא יורדת ירידה קלה מתונה עם הכביש ומתיישרת ומתחילה לטפס. אקליפטוסים עוברים מימין, מבשרים את החורשה השכוחה הזעומה שליד הבסיס, ואז משמאל משטח כורכר קטן שמחזיק, משום מה, שלד ברזל שכנראה היה פעם סככה לא גדולה. וזהו. ואז מגיעים לשער וזה כבר הבסיס והגעתם ונגמר.

עוד כשהתקרבו בנסיעה איטית עידו התחיל לפתוח את השער. וכשהגיעו אליו הוא עמד בצד, מחזיק את הכנף הימנית פתוחה לרווחה בשבילם, נופף לגי'רף וחייך מאוד. חיוך צוחק ולא נעים. המשאית גלשה לאט לתוך הרחבה ונעצרה. הנהג, כלומר אלכס, ירד, הג'ירף ירד, ונועם, המפקד הצעיר שלו (כלומר מי שהיה המפקד הצעיר שלו. החלוקות האלה בטלו עכשיו, אמנם באופן זמני), הגיע בצעד נמרץ ושאל בקול שניסה להיות גם תקיף וגם סמכותי וגם מבודח אבל נשמע בעיקר עצבני ומבוהל, מה ברחת לי, תגיד, הבהלת את כל הבסיס.

הג'ירף היה יכול לענות. להגיד לו שלא יאשים אותו (את הג'ירף) בפדיחות שלו (של נועם). הוא היה יכול לשאול למה אף אחד לא אמר לו שמישהו היה אמור להצטרף אליו. הוא היה יכול להגיד שזאת לא אשמתו שהוא (נועם) לא היה בשער בזמן. הוא אפילו היה יכול להגיד שנועם צריך להודות לו שהוא חסך לו את הסינג'ור, ובטח לא להתלונן. אבל הוא לא אמר כלום. גם לא היה יכול. כל הנסיעה חזרה לבסיס הוא לא אמר כלום, וגם הנהג, כלומר אלכס, גם הוא המשיך לשתוק. והג'ירף התכווצה לו הבטן וכאבה לו מרעב ושתיקה, והוא חשב שכשיגיעו סוף סוף הוא יוכל לפחות להציע לאלכס להצטרף אליו לארוחת צהרים מאוחרת, והם בטח יאכלו שניהם ביחד לבד בחדר האוכל הקטן הריק בשעה הזו, ואולי עם השאריות המחוממות מארוחת הצהרים הוא יצליח סוף סוף להגיד משהו, לדבר על היום, לשאול מה שלומו ואיך זה להיות נהג, שטויות כאלה. אז מה נועם נדחף לו עכשיו עם הפגנת הסמכות המטופשת שלו. אתה בסדר, נועם שאל. קובי אמר שאתייצב אצלו, הג'ירף אמר בשקט, והלך. אפילו לא חיכה לראות אם נועם בכלל שמע אותו. אבל הוא כבר היה עסוק עם הניירות של הנהג.

קובי הוא הקצין היחיד שנמצא איתם בבסיס כרגע. במקרה הוא גם (היה) המ"מ של הג'ירף, למרות שהוא מצא אותו במשרד מ"פ (שנבדל משאר הקראוונים בשולחן, שניים שלושה כסאות ופינת קפה). דפק בדלת. קובי אמר תיכנס והוא נכנס ואמר לו לשבת והוא ישב. חיכה לנזיפה או לפחות בירור עוין. אבל קובי רק אמר, מה שלומך, סתמי לגמרי. ואז שאל, אתה בסדר. הג'ירף הנהן. וקובי אמר, קצת הלחצת אותנו היום בבוקר, אתה יודע. אני מצטער, הג'ירף אמר. והתכוון להסביר שלא אמרו לו, והוא לא ידע, וזאת לא אשמתו, וזה לא הוגן, וכבר שנא מראש את ההצטדקויות וההתנצלויות שלו ואת הקול הבכייני המתגונן שהוא יודע שיהיה לו עוד לפני שהתחיל לדבר. וקובי אמר, למה אתה מצטער. היית בסדר גמור. יש נזיפה בקול שלו, אבל היא לא מכוונת לג'ירף. גם היית בשער בזמן, הוא אומר, גם גמרתם את הפריקה מהר ויעיל, גם טיפלת בנגדים שם (אני חושב שבעיקר אתה טיפלת בהם, הג'ירף אמר כמעט בלחש, אבל קובי לא נתן לו להפריע לו), אז למה אתה מתנצל. בגלל שלא ידעת שאתה צריך לחכות לנועם. אם כבר, זה היה באחריותי להגיד לך שהוא צריך לבוא איתך. וזה שהוא קם באיחור של שעה וגילה שחטפו לו חייל, זאת בטח לא אשמתך. זאת אשמתו, ואל תדאג, הוא ישלם עליה.

האיום הזה אולי אמור לנחם את הג'ירף, אבל ההבטחה לעונש צה"לי, אפילו אם הוא מוצדק, עושה בדיוק ההיפך. הבטן מתכווצת עוד יותר, לא רק מרעב, גם מאשמה וייאוש ופחד, משום מה, למרות שאין בזה שום הגיון. הג'ירף מסתכל מאוד על השולחן לפניו, משתדל לא לחשוב ולא להרגיש שום דבר באופן מיוחד ורק לענות כן כן לקובי, ששוב שאל אותו אם הוא בסדר, ואמר שהוא לא נראה טוב ושאל אם הוא שתה מספיק היום. כן, הג'ירף אומר, שתינו כל הזמן. אני בסדר, הוא אמר. חסר סבלנות ועייף ומיואש. והרים את העיניים והסתכל על קובי. קובי הסתכל עליו. בשקט. והג'ירף מתחיל להבין שכל השאלות האלה וכל השיחה הזאת הן לא משהו רשמי בין קצין לחייל, ושקובי פשוט מתעניין ודואג, והוא כנראה רואה ויודע משהו, או לפחות מנחש. וקובי אמר, בקול שהיה לגמרי שלו, ולא היה בו שום דבר פיקודי או קציני, בקול פשוט, עבה ומבקש, ג'ירף. ותלה בו עיניים כהות מאוד ושואלות מאוד.

הג'ירף רצה להגיד שיעזוב אותו. שהוא בסדר, כן, הכי בסדר שיכול להיות. שלא קרה כלום. ורצה לספר לו הכל, על הנהג, כלומר אלכס, על הנגדים, על השתיקה, על המוכר בתחנת הדלק מתחת לארבל והעיניים הכהות שלו והזיון המלוכלך המשתוקק המחניק שלהם והנסיעה הארוכה המסנוורת השתוקה אחר כך. והעיניים שלו (של קובי) עדיין תלויות בו והשאלה שלו, ג'ירף, עוד עומדת ביניהם, שקטה ושבירה. ואז הג'ירף טעה. ונתן לה לגעת בו. והיא צבטה לו בעיניים וכיווצה לו את הבטן ורעדה לו בידיים והוא לא יכול להגיד כלום ורק לבכות, לבכות מאוד, יושב במשרד מ"פ מול המ"מ שלו ובוכה בקול, ורועד, מחזיק את הפנים בידיים וממשיך לרעוד ולבכות ואפילו לא זוכר להתבייש בעצמו, באמת, ילד גדול, חייל קרבי (מיועד לפיקוד), מתנהג ככה.

כשהג'ירף נרגע קצת, מכל מקום כשהבכי נבלע והדמעות נפסקו, הוא ראה מולו את קובי שוב. כלומר עדיין. וציפה למבט נוזף, או מלגלג, או מבועת. אבל קובי לא הסתכל עליו בכלל. הוא הסתכל על נקודה לא מסוימת בשולחן לפניו. הסתכל מאוד, בשפתיים מהודקות. ובסוף אמר, כשגמרתי את הצמ"פ, לפני שנתיים בערך, גם כן היה לנו שבוע שמירות כזה. הצמ"פ נגמר, הקמ"ט עוד לא התחיל, ובמקום לשלוח אותנו הביתה שננוח קצת השאירו אותנו כאן בתור צוות שמירה. הוא משתתק, אצבעות מתופפות על השולחן. הג'ירף שקט ולא מבין. וקובי הזדקף קצת בכסא והמשיך, לא סבלתי את זה, את ההמתנה, שתקעו אותנו ככה בבסיס בלי טעם. בכלל די נמאס לי מכל העניין הצבאי באותו זמן. אז הברזתי מכמה תורנויות, שברתי שמירה או שתיים, ובסוף חטפתי שבת. שהיום זה נראה לי דבר סתמי לגמרי, אבל אז חשבתי שזה סוף העולם. ניסיתי לדבר עם המפקדים שלי, אבל זה רק החמיר את המצב. אמרו לי שאם אני רוצה לצאת לקורס מפקדים עדיף שאשתוק ואפסיק לעשות צרות. אז שתקתי. התקשרתי לחברה שלי, להגיד שאני לא אגיע השבת. היא שאלה למה, ואמרתי לה ככה, כי הצבא מחורבן, כי היה צריך להשאיר מישהו לשמירה ודפקו אותי. והיא אמרה, ונשמעה עייפה וכועסת, ואתה לא יכול להתחלף עם מישהו מהחברים שלך. ניסיתי, שיקרתי לה, אני לא יכול. אולי לא ניסית מספיק, היא אמרה, אולי לא כל כך אכפת לך. אמרתי לה שהיא לא מבינה מה עובר עלי ושאני מת, מת לצאת שבת ולראות אותה, אבל אין מה לעשות, ואיך היא יכולה לדבר ככה, היא לא מבינה, היא לא מרגישה שגם לי כואב ושגם אני עצוב. והיא אמרה שלא, היא לא מרגישה ככה. היא מרגישה שלא אכפת לי ממנה, שאין לי מושג מה זה לחכות לי שבועיים ואז ברגע האחרון לגלות שאני לא מגיע בגלל איזה פרוצדורה מעצבנת שלא מספיק חשוב לי לפתור, ושבכלל היא מקבלת את הרושם שהצבא יותר חשוב לי ממנה. וזה נגמר בזה שאמרתי שאם ככה אז אולי עדיף שנפרד ונפסיק להפריע אחד לשני. או שאולי היא הציעה את זה.

בכל אופן ככה נפרדתי ממנה, בשיחת טלפון במגרש כורכר הקטן ליד השער (כי רק שם יש קליטה, הג'ירף ידע וקובי לא היה צריך להגיד). גוש כבד התיישב לי בבטן וחנק לי בגרון, אבל חשבתי שזה מכעס. בדיוק אז (או קצת אחר כך, אבל מה זה משנה בעצם) בא איזה מפקד, לא זוכר מי, וסינג'ר אותי להובלה מחר בבוקר. רציתי להגיד לו שידחוף את ההובלה ואת הטנק יחד עם הבסיס המחורבן שלו לתחת, ואם הוא יכול אז שיכניס לשם גם את החברה שלי. אבל רק אמרתי שבסדר. אבל זה לא היה בסדר. ההובלה הזאת התחרבשה מהרגע הראשון. המוביל איחר בכמעט שעה. להעלות עליו את הטנק (אני הייתי נהג) לקח איזה שעה וחצי. זה היה בחורף, ואתה יודע איזה בוץ יש כאן בחורף, והטנק הדמים כל פעם שהורדתי סל"ד, והקצין שהיה אמור להכווין ולהעלות אותי על המוביל היה צעיר מת וזאת היתה בטח הפעם הראשונה שהוא מעלה טנק על מוביל והוא לא ממש ידע מה לעשות, ויחד עם הבוץ והעצבים שלי יצא שהטנק כמעט התהפך שלוש פעמים, והנהג של המוביל היה עצבני ולחוץ וצעק עלינו שאנחנו הורסים את הטנק, והמוביל, ואם לא לימדו אותנו לנהוג. כל הדרך לנפאח הוא ירד על הנהיגה שלי ועל הקצין שלי. ואני, במקום לשתוק, צעקתי עליו בחזרה, אמרתי שאם הוא כזה חכם הוא יכול להעלות את הטנק לבד, ולמה הוא איחר כל כך. בנפאח הורדתי את הטנק, לפחות זה הלך חלק, ואחרי שהכנסתי אותו למתחם שלו ואחרי שניערתי מעלי את הנגדי חימוש, גיליתי שהמוביל נסע בלעדי.

כלומר, ברור. זה לא שירות הסעות, והוא בטח נסע לעבודה הבאה שלו. גם ככה היה באיחור. אף אחד כנראה לא חשב על איך אני אמור לחזור לבסיס. אז ניסיתי לתפוס טרמפים, למרות שכמובן אסור (וכאן הוא עבר לנימה רשמית ונתן בג'ירף מבט רשמי, והג'ירף החזיר לו מבט צוחק ומודה. קובי חייך לעצמו והמשיך). כמובן שהתחיל לרדת גשם. אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם, אבל זה היה נראה כמו המון זמן. מישהו כנראה עצר לי בסוף והביא אותי לבסיס, או מספיק קרוב. אני כבר לא זוכר. אני זוכר שהגעתי לבסיס רטוב, מטונף, עצבני, ואיך שנכנסתי החניך תורן שאל אותי בנזיפה איפה אני ולמה לא עליתי לשמירה. רציתי למלוק לו את הראש, לדוס הממושקף עם הלחיים התינוקיות. בדיוק חזרתי מנפאח, אמרתי, הייתי בהובלה. לא אמרו לך. אה, הוא אמר. האידיוט. בכל אופן, הוא הודיע, החלפתי לך משמרת, אתה עולה בעוד שעה. והלך לו לדרכו. שאלתי אם נשאר אוכל והוא אמר שהוא לא יודע, שאסתכל בחדר אוכל. כמובן שלא נשאר. עשיתי ארוחת צהרים של לחם וגבינה לבנה. הלכתי לחדר, ועמית (המפקד עמית, הג'ירף שאל, וקובי אמר שכן. הם מאותו מחזור. אם כי אז הוא עוד לא היה מפקד, כמובן) שכב במיטה בבגדי ב' יבשים נקיים וגרביים עבות וקרא עוד אחד מהספרים שלו, משנתו של דון חואן או משהו מהז'אנר. וכשנכנסתי, רטוב ומלא בוץ ומוכן לרצוח, הוא הסתכל עלי מעל הספר ואמר, ככה סתם, מה נשמע, ומיד תיקן את עצמו ושאל, מה קרה. לא קרה כלום, אמרתי. לא רציתי לדבר עם אף אחד ובטח לא איתו, למרות שהוא הדבר הכי קרוב לחבר שהיה לי באותו רגע. והוא אמר, טוב. אבל כדאי שתתקלח. אני עולה למשמרת עוד מעט, אמרתי, והוא אמר שיש מספיק זמן. מה שהיה נכון בעצם. אז ארגנתי לעצמי את הדברים, תיק כלי רחצה, תחתונים, מדים יבשים. חיכיתי שהוא יגיד עוד משהו. אבל הוא לא אמר.

המקלחות היו ריקות באותו זמן, כי מי כבר מתקלח באמצע היום ככה סתם. וכשעמדתי במים החמים נזכרתי שהיום יום חמישי, ושהייתי יכול להיות עכשיו בדרך הביתה, ואת המקלחת הזאת אולי הייתי עושה בבית, ואולי היא אפילו היתה שם. חשבתי על השיחה שלנו אתמול, ושיותר אני לא אראה אותה. ועל ההובלה, והבוץ, והגשם, והחוסר צדק והחוסר טעם הגמור של כל זה, והגוש הכבד החונק שישב בתוכי עוד מאתמול בערב נעשה כבד מדי וגדול מדי ואז בכיתי סוף סוף, עמדתי ובכיתי והתביישתי כל כך.

ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, קובי אמר. ולא דיברתי על זה עם אף אחד. עד עכשיו. הג'ירף יושב, שקט ונדהם. וקובי שותק גם הוא עכשיו. שפשף חזק עין אחת, השתעל קצת והתיישר בכיסא. והג'ירף אמר, כי הוא היה חייב להגיד משהו עכשיו, אחרי הזמנה, לא, תחינה כזו הוא חייב להגיד, להיענות, לתת משהו שירפא את הסדק והכאב. והוא אמר, לא התבאסתי בגלל הנסיעה והפריקה. בכלל לא. להיפך, שמחתי על השבירת שגרה. אבל, והוא נעצר. ומכריח את עצמו להמשיך. אבל כל הדרך, כל היום רציתי לדבר עם הנהג, אלכס, ולא הייתי יכול. זה נשמע טפשי. אבל אפילו לשאול אותו איך קוראים לו לא הצלחתי. ולא שהוא היה אנטיפת או שלילי, להיפך, הוא היה נראה לי אחלה בחור מהרגע הראשון ונראה לי שהוא באמת כזה. ודוקא בגלל זה לא יכולתי להגיד לו שום דבר. הג'ירף השתתק שוב. כשהוא אומר את הדברים הם נשמעים סתמיים, טפלים, טפשיים. לא משהו שיכול להסביר למה הוא התפרץ בדמעות ככה. וקובי אומר, הוא בסך הכל נהג. ונשמע קצת מאוכזב. בטח ציפה לסיפור קצת יותר מעניין. ועוד אחרי הסיפור שלו. והג'ירף אומר, בעיניים נמוכות, כמעט לוחש, בשבילי הוא לא היה סתם נהג. והעז להציץ בקובי וראה שהוא לא מבין, ואז מבין, ומופתע. וחייך חיוך קטן וטוב. והג'ירף ענה בחיוך משלו ואמר, כאילו בצחוק, אולי אני קצת מאוהב. זה בסדר, זה קורה לכולם, קובי אמר. ותלה בו מבט של, ואז.

אז במקום לדבר עם הנהג, הג'ירף מכריח את עצמו להגיד, להתוודות, במקום זה, כשעצרנו בתחנת דלק בדרך חזרה הלכתי לשירותים והמוכר תפס אותי שם ואז, ואז, הג'ירף לא מצליח לגמור את הסיפור, להוציא את המילים, או בכלל למצוא אותן. וקובי, כבר קצת חסר סבלנות, אמר, מה, הזדיינתם בשירותים. ומיד תופס את עצמו, אבל מאוחר מדי. הג'ירף יכול רק להנהן, ושוב נרטבות לו העיניים, לעזאזל.

תגיד לי ברצינות עכשיו, קובי אומר בקול רציני ורשמי ומודאג מאוד, ואל תתבייש, אם הוא – הוא לא, הג'ירף אומר. אני זיינתי אותו, בסדר, הוא אומר כדי להרגיע אותו. אבל זה היה כל כך... כל כך לא נכון. מלוכלך ולחוץ וחם ומחניק ומזיע ודוחק כל כך ומשתוקק בתיאבון ורעב רע כל כך. אני רציתי, הג'ירף נעצר לרגע, אבל המילים מתגלגלות בו ושוטפות מתוכו, אני רציתי את הנהג, את אלכס, להחזיק אותו ולהיות בו, בשר בבשר, גוף בגוף, לגעת אמיתי ואוהב. ובמקומו זיינתי מוכר של תחנת דלק בשירותים של תחנת דלק.

הג'ירף שותק. נבוך מאוד. גם קובי שתק. הסתכל ממנו והלאה, בכיוון הכללי של הקומקום החשמלי. ואמר, הפתעת אותי, אתה יודע. הג'ירף עמד להגיד שכן, הוא יודע, הוא לא נראה כמו הומו, נכון. וקובי אמר, אתה לא נראה כמו בחור שמזדיין בשירותים. של תחנת דלק או של כל מקום אחר. הג'ירף, מופתע ומבויש, אמר, אני לא. כמעט בלחש. ומיד הוסיף, זאת בכלל היתה הפעם הראשונה שלי. בשירותים, או בכלל, קובי שואל, חצי צוחק. בכלל, הג'ירף משלים את החצי השני. משך כתפיים. טוב, קובי אמר, דברים כאלה קורים. אל תיקח את זה קשה מדי. נראה שהוא רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודע מה. הג'ירף הנהן, להראות שהוא מבין ושזה טוב ושלא צריך להגיד עוד כלום. ואחרי ששניהם – הוא וקובי – נאנחו אנחה ארוכה של טוב-גמרנו-מה-עושים-עכשיו, הג'ירף שאל אם נשאר אוכל מהצהרים. אמרתי למויש שישמור לך, קובי אמר. טוב, לך לאכול. מספיק זיינתי לך את השכל. אה, וג'ירף, קובי אמר כשהג'ירף כבר עמד לצאת, קיבינימט, אל תעשה שטויות. תשמור על עצמך. אתה מבין אותי, נכון. כן, הג'ירף אמר, והיה אשם מאוד. טוב נו, קובי אמר בוויתור, אני לא אבא שלך, ואתה ילד גדול. יאללה, לך לאכול.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...