צילום אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Emil, Flickr.

 >  >  > 

תרגיל באמפתיה - פרק י'

במקום עמוק מאוד הוא ידע שאבא שלו בעצם לא עשה כלום. אבל זה היה מקום עמוק מאוד באותו רגע.

"מה אתה עושה פה?"

אימא שלו נעצה עיניים משתאות. גל העיף מבט משועמם ברצפה ואמר, "זה הבית שלי, לא?"
"אתה אף פעם לא פה בחמישי בערב."

"לא." אמר גל ופתח את דלת המקרר. נופר צחקקה.

"בוא, אני אעזור לך." אימא שלו קמה. "רק שנייה, נופרי..." אמרה לנופר בקול מתיילד, ונופר, בתגובה, נהמה בתסכול, ואחר כך התחילה לאסוף את הספגטי בידיים ולדחוס אותו אל תוך פיה. "לא, לא בידיים, נופרי! יש פירה, ושניצל, ואתה יכול לגמור את הסלט מהצהריים."

כפות ידיה של נופר, היו מכוסות ברוטב עגבניות שמנוני. גם על החולצה הוורודה ניתז צבע אדום.

"בסדר, אימא, בסדר, אני יודע להסתכל."

"בואי, נופרי, אני אעשה לך אווירון," אמרה אמו, שחזרה לשבת. היא לקחה מפית שעמדה על השולחן וניגבה את ידיה של נופר שהתפתלה וניסתה לאכול שוב בחופשיות. גל טרק את דלת המקרר.

"נו, תאכל משהו."

 הוא הבליג, הידק את הלסתות זו לזו בכוח מכאיב.
"אני לא רעב."

הוא סגר את דלת החדר, והבחין מיד שאימא שלו שוב החליפה מצעים. אלה היו המצעים של בת הים הקטנה. פעם צעק עליה כי שמה אותם דווקא באותו יום שבו אירח את יערה בביתו בפעם הראשונה. עכשיו לא היה לו אכפת. לעשות סיפור ממצעים לא היה לגיל שלו.

הוא השתרע על הספה והדליק את הסוני פלייסטיישן. התכנון היה לשחק נגד מישהו מהאינטרנט, ואחר כך נגד מישהו אחר, ואחר כך נגד עוד מישהו, ככה להעביר את הערב הגוסס, אבל בדיוק כשלחץ על כפתור ההדלקה דלת החדר נפתחה בהיסוס ואבא שלו הופיע בפתח.

"מה קורה?" שאל אבא שלו, וגל הרגיש תיעוב. השפם, השיער הדליל, הכרס, החיוך הרחב מדי, ה"מה קורה" הזה, שממש לא היה לגילו. חסר רק שהיה מוסיף "אחי", כמו רועי הטמבל הזה. אבא שלו היה אוטיסט אמיתי.

"בסדר."

הוא התיישב, בלי הזמנה, על הספה לצידו. "אתה משחק?" הצביע על הטלוויזיה.
"תכננתי."

הישיבה שלו הייתה כאילו בטוחה – כתפיים משוכות לאחור, ידיים כלפיי פנים, גב זקוף. גל ידע שלא נוח לו, ורצה להתעלל. אז הוא הניח את הג'ויסטיק על השולחן ובהה במסך.

במקום עמוק מאוד הוא ידע שאבא שלו בעצם לא עשה כלום. אבל זה היה מקום עמוק מאוד באותו רגע.

"אתה רוצה לבוא איתי להליכה מחר בבוקר?"

"מה?!"

"להליכה. נוכל לדבר קצת."

"על מה?"

גל שמע מלמטה רעש של משהו נשבר. נתנו לנופר לעזור עם משהו.

"טוב, חשבתי שאולי יש לך קצת זמן כרגע, אתה לא נמצא באיזושהי מסגרת..." הוא ניסה לבלום את המילים לקראת הסוף, והם יצאו מפיו רסק של הברות.

גל התעלם.

"לא התכוונתי שאתה לא עושה כלום, אני זוכר שאתה עובד בהדרכה, בהדרכה של הפסיכומטרי, אבל זה פשוט אחר הצהריים, נכון? וגם לא תמיד, רק בראשון ורביעי, אתה מלמד רק אחר הצהריים, ומחר בכל מקרה שישי, יום חופשי, אז חשבתי..."

ידיו ליטפו את ברכיו החשופות, הוא תמיד לבש רק גופייה ומכנסיים קצרים בבית, לא משנה מה הייתה העונה, וגל התעצבן, מה הוא לובש גופייה ומכנסיים קצרים, אמצע החורף עכשיו.

"רצית לדבר על משהו?" שאל גל לבסוף.

"כן."

גל נעץ בו מבט חף מסקרנות.

"זה בקשר ליום הולדת בשבת, אצל משפחת רוזמן."

"מה לגבי זה?"

"בשבת."

"אוקיי."

"אתה רוצה לבוא?"

"לא."

"למה לא?"

"אין לי מה לחפש שם."

"אימא ואני נשמח שתבוא."

"לא מתאים לי."

"גל, תקשיב בבקשה רגע..."

"זה יום הולדת של שתי ילדות בנות חמש, עברתי את הגיל לזה."

"נופר לא בת חמש."

גל שתק.

"היא מאוד תשמח שתבוא."

"לא נראה לי שמאוד אכפת לה." אמר גל, ובדיוק באותו רגע שמע את צווחות הגיל שלה מקומת הכניסה.

"פעם הייתם נורא קרובים. אני מכיר בצורך שלך בנפרדות, אבל גל, אתה עדיין יכול לחבק אותה לפעמים, היא כל כך נעלבת ממך, מהריחוק שלך."

"אני לא מתייחס אליה בריחוק, אני מתייחס אליה רגיל."

"גל, אתה נורא חשוב לה. גם אם היא מאותגרת מבחינות מסוימות היא רגישה לאופן שבו אנשים מתייחסים אליה."

"אל תגיד מאותגרת מבחינות מסוימות, היא מפגרת."

הפנים של אבא שלו התכרכמו באחת, וגל ידע, הפעם לא במקום עמוק, שהגזים.

"אני צריך ללכת." אמר. הוא חטף מהשולחן את האוזניות ויצא מהחדר ברפרוף. אחר כך ירד במדרגות במהירות. בדרך עוד שמע את אימא שלו מדברת לנופר בקול איטי, סבלני.

הוא סגר את דלת הבית ויצא לרחוב.

הרחוב הקר והרך התנשם לקראתו. הוא תחב את האוזניות באוזניים, וניסה לחשוב אם הוא חסר עכשיו למישהו. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...