שקיעה
שקיעה. צילום: אור, צילום עצמי.

 >  >  > 

ונהיה מוקפים בשקט - פרק י'

חצי לילה לבן

לפני כחצי שנה נרשמנו אמנון ואני למשלחות הסברה לקצינים לחו"ל, מין פרויקט כזה של דובר צה"ל בו הם לוקחים קצינים מכל מיני עולמות תוכן ולאחר קורס קצר מאוד מוציאים אותם למשלחות הסברה בעיקר בארה"ב, עוברים בין המכללות הקהילות והאוניברסיטאות, מציגים את נקודת המבט של הצבא הישראלי על שמפורסם בתקשורת, עונים על שאלות ובעיקר מראים שהאנשים האלה, שקל לכעוס עליהם מרחוק, הם רק בני אדם וצריך לזכור את זה.

מפני שאני לא יכול לפרט יותר מידי על העשייה היומיומית שלי התקבלתי למשלחת מצומצמת מאוד, ואמנון, בעיקר עקב הגיל שלו, התקבל גם הוא למשלחת אנשי עסקים, פחות סטודנטים ויותר ארגוני כלכלה ועסקים. התכנון היה לצאת למשלחת בעוד חודש, האמת היא ששכחתי לגמרי את קיום המשלחת הזו, עם כל הבלאגן של המעבר, הבסיס הדירה מערכת היחסים הכל דרש להיות מרוכז בכאן ועכשיו, ופתאום תוך כדי השיחות שלנו אמנון הזכיר את המשלחת. הזכרתי לעצמי שאני צריך לשוחח על כך עם המפקד שלי, ויצאתי מהמקלחת. אמנון כבר היה על מדים, מנקה את הנעליים ומשחיר גם את שלי על הדרך.

"דודו אתה צריך נעליים חדשות, אלה כבר לא נראות טוב." הוא אמר לי כששמע שיצאתי מהמקלחת.

"אקנה זוג חדש בתל השומר, אני חושב שיש בחנות מכר." החזרתי לו תוך שאני מתנגב.

המראה של אמנון על מדים עשה לי טוב, הוא נראה כל כך רשמי ונקי, ייצג בעיני כל מה שטוב בצבא, הדרגות שלו נצנצו, כל הסיכות והאותות ישבו כמו שצריך, הוא היה מגולח מסופר והריח נהדר, מה הפלא שנדלקתי עליו אז בפעם הראשונה, פתחתי את הארון ושלפתי זוג תחתונים וגופיה לבנה, תוך כדי שהעברתי את הראש דרך הגופייה תפסתי את המבט של אמנון בוהה בי מתוך המראה, "כמה אתה יפה ילד." הוא אמר לי, אני כהרגלי הסמקתי והמשכתי להתלבש. כשסיימתי ניגשתי אליו נישקתי אותו על הראש, "יאללה, נצא?" ויצאנו אל החושך של הבוקר, שנינו אהבנו להגיע למשרד לפני כולם. היינו נוהגים להתייצב בקריה כבר בשש וחצי בבוקר, נותן זמן לעבור על מיילים, לנקות קצת את המשרד, לבנות לו"ז עבודה נוח לאותו יום, לקפוץ לקנות קפה, וכל זאת עוד לפני שאתה צריך להתמודד עם כל האנשים שמגיעים לעבוד בשבע וחצי. תוך כדי שנכנסתי למשרד מצאתי את עצמי חושב על שגרת הבוקר שלי עם אמנון, ועל השגרה שלי איתו בכלל, על כמה נח לי לידו, כמה נעים לנו יחד ובאיזו מהירות התרגלנו להיות יחידה משותפת.

היום התקדם ובערך בשעה תשע פגשתי את עמוס שחזר מהגולן, נסע להביא קצת דברים לעוד תקופה שהוא לא יודע כמה זמן תארך, כשראה אותי מרחוק הרים את היד ונפנף, החזרתי לו נפנוף והחולצה יצאה לי מהמכנסיים, אמנון צודק חייב להחליף מדים. "עמוסי, מה שלומך? איך היה בגולן? אתה נראה קצת עייף הכל בסדר?"

"אל תשאל דודו, הגעתי הביתה והדבר הראשון שרציתי זה להתקלח אחרי הנסיעה המתישה הזו, הדלקתי את הדוד והתחלתי לסדר, להשקות את העציצים, הכנסתי את הדואר והתחלתי לארוז תיק, פתאום שמעתי פיצוץ וזרימה של מים, היה פיצוץ בצינור של הדוד או משהו כזה, בכל אופן כל התקרה נתמלאה מים, הזמנתי שרברב, שהזמין מתקין דודים, לא משנה, סיבוך גדול שלקח לי את כל הפנאי בחצי יום חופש שלקחתי לעלות לגולן, מפה לשם, אני מותש ומבואס, אבל אתה, אתה נראה עשר דודו, ממש התנפחו לך השרירים בידיים, מתי יש לך זמן ללכת למכון כושר?"

"באמת? אתה רואה הבדל?" לא חשבתי שאפשר לראות, אמנון המשוגע הדביק אותי בטירוף שלו וקנה לנו משקולות לבית, אני לא באמת הולך למכון כושר יותר. "טוב אתה רואה אותי מתחת לאדמה כל היום זה לא שזה בכלל אופציה."

"לא יודע איך אתה עושה את זה אבל אתה נראה ממש נהדר, מתי אתה מחליף מדים עודדי?"

"עוד בערך שבועיים יש לי הענקת דרגה, בגלל שזה מצטיין זה הענקה מכובדת כזו, אני שונא את הטקסים המגוחכים הללו."

"אני זוכר כשסיימת את בה"ד 1 בהצטיינות והמפק"צ שלך לחש לך משהו באוזן וכולם התלחשו עליכם, אתה זוכר את זה?"

"ברור, לצערי אני לא יכול לשכוח, הוא לחש לי שהוא חושב שההצטיינות שלי לא מוצדקת, שאני חצוף וזה שאני יפה לא יעזור לי לנצח, הוא שנא אותי כל כך המפק"צ שלי, מהפעם ההיא שהתלוננתי על ההתנהלות שלו בשבוע שטח, מאז הוא ניסה להתנכל לי, אבל תכלס, נהניתי מזה, רק בגלל המשחקים שלו השקעתי יותר."

"אני בהלם עודד, איך אף פעם לא סיפרת לי שזה מה שהיה? הייתי בטוח שהוא אמר לך משהו יפה, כי המשכת לחייך כמו כולם."

"טוב, לא באמת ציפית שאתחיל לצעוק עליו באמצע הענקת סיכות מ"מ נכון? בקיצור, הייתה לנו מערכת יחסים מיוחדת."

ופתאום משום מקום נשמעה סירנה, אף פעם לא שמענו את הסירנות במטה, אבל ידענו מה הייתה המשמעות, עמוס הסתכל לי בעניים הניד את ראשו והחל לרוץ באמוק אל החלק של הסוכנויות החיצוניות במטה, אני רצתי אל המשרדים של הזרוע שלי, הגעתי והמסכים הגדולים שעל הקירות שידרו כבר תמונות של ירי לכיוון הגבול הצפוני, לא ברור אם אני רואה שידור ישיר או משהו מדומה, ניסיתי לשאול את רובי אבל היה כל כך הרבה רעש שלא הצלחתי לשמוע את עצמי מדבר, פתאום עלתה תמונה של מפקד המטה מדבר, "אנשי מטה החירום, אנחנו פותחים בתרגיל רטוב ראשון מסוגו, בשבעים ושתיים השעות הקרובות אנחנו עומדים לדמות לחימה מסיבית בכל גבולות ישראל, הטיפול כולו בשליטת מטה החירום, כל זרוע פיקוד וסוכנות תופעל ותזוז על בסיס ההוראות שלכם, אתם צמרת הפיקוד החל מעכשיו ועד לשעת הסיום, הערכות המצב נמצאות במחשב האישי של כל אחד מכם, בשעה 18:00 תתקיים ישיבת אמצע מאוחרת, מלבד זאת כל אחד מנהל את זמנו לעצמו, ברוכים הבאים למלחמה! שיהיה בהצלחה!"

המסכים חזרו לשדר את הירי הפיקטיבי בגבולות הצפון, רובי הכניס את כולנו לחדר הדיונים והתחלנו לעבוד, אני הייתי ממונה על הפעלת הכוח, האחרים נשלחו אל מטה החיל לשיח עם מחלקת מבצעים ומדורי ההפעלה, ורובי נשאר לצידי לראות אותי בפעולה, הזמן החל לטוס קדימה ופתאום השעה הייתה כבר 18:02, משמע שאני מאחר לישיבת אמצע, רובי תפס אותי מהחולצה משום שלא הייתי מוכן להתנתק מהמערכת, ורצנו לחדר הדיונים האמצעי,

"יפה כולם פה, אם כי באיחור קל, נתחיל... חברים זוהי תמונת המצב." מפקד המטה החל להציג את מפת השטח, העיניים של כולם נצצו, זו הפעם הראשונה שכל כוחות הביטחון במדינה מופעלים מקומה אחת של מטה מתחת לאדמה, אין מטכ"ל ואין צמרת, יש נציגים של כל זרוע שמוכנים לכל תרחיש. "ברור לחלוטין שהצוות של רובי הוא היחיד שהצליח להפעיל כוחות בצורה הנדרשת, כל השאר מדשדשים מאחור - עודד בר לב, הוא האדם שמהווה איום עבורכם, אותו אתם צריכים לנצח." וכשאמר את זה הבנתי, זו תחרות! התרגיל הזה כולו הוא תחרות בין הזרועות והסוכנויות, מי הצליח להתכונן בצורה הטובה ביותר בזמן הקצר שהיה לנו מאז שנפתח המטה. "מה הפלא שהוא מדורג ראשון, אין לו בית הוא כל החיים שלו פה." שמעתי מישהו מתלחש, חייכתי לעצמי קצת והסתכלתי על עמוס שסימן לי עם היד, "חכה חכה." התחרות נחשפה ועכשיו, עכשיו זה הזמן לנצח!

פתחתי את תיבת המייל הצבאי שלי כדי לראות אם הועברו אליי הנתונים שצברתי מהחודשים האחרונים ופתאום ראיתי מייל מאמנון, "אני יורד לשטח, אתה בלי הפלאפון אז אין לי איך לתפוס אותך, תזכור לקחת את התרופות ולאכול, אוהב..." הרגשתי את הלב שלי מתפוצץ משמחה, איזה מתוק היפה שלי, אני כל כך אוהב אותו, דמיינתי כמה ישמח כשאחזור הביתה אחרי ניצחון בתרגיל הרטוב הזה.

התחרות הזו היא ראשונה מסוגה, בדרך כלל נהוג כמובן לשלב כוחות ומטרות ולעזור האחד לשני, אך כיוון שזוהתה שאננות מסוימת במטה, והורגש שהמצב הביטחוני שהיה לחוץ יותר קודם נרגע, הוחלט לתבל קצת את העסק, הכל כמובן לא אמיתי ונמדד כתרחישים דמיוניים, אנחנו לא גורמים לכוחות הביטחון להילחם האחד בשני, אנחנו נמדדים על מהירות, מהלכים נכונים, נכונות של החיל והזרוע לכבד את הפקודות והנהלים שאנחנו מורידים עליהם וכמובן, התוצאה, הפיקטיבית אמנם אך עדיין...

עשרים וארבע השעות הראשונות עברו בלי בעיה כלל, המצב נראה מצוין ועוד ועוד תרחישים זרמו אלינו, הרגשתי במשחק מטורף, ונהניתי כי אני המוביל, רובי הסתכל עליי ובחן כל צעד שלקחתי, כל טלפון, כל פקודה והודעה במערכות, לא אמר יותר מידי רק מידי פעם העיר לי ב"אתה בטוח?" כזה או אחר. רציתי להרשים אותו ולגרום להיות בטוח בהחלטות שלי ובינתיים המשכתי לרוץ נכון.

עשרים וארבע השעות של היום השני נפתחו בהערכת מצב יומית, הערכות המצב התכנסו כל שעה אך היינו מחויבים להשתתף רק באחת יומית, הגעתי לחדר הדיונים האמצעי, ופגשתי שם כמות גדולה של פרצופים עייפים ורצוצים, רובם היו בשלבים שונים של התפשטות ממדים, חלק היו על ב' חלק על אזרחי, רק אני ועוד שניים היינו על מדי א' מתוקתקים, מצחיק אותי איך כולם נשברים תחת העייפות, בסוף הערכת המצב הוצגה טבלת הניקוד, הזרוע שלי עדיין הובילה ומתחתיי הסוכנות של עמוס, הפרש נקודות מזערי, לא טוב! חשבתי לעצמי, עמוס הסתכל עליי עם חיוך ערמומי, רובי קלט את המבטים בינינו וצחק הישיבה נסתיימה וחזרנו לעבוד. רק באמצע היום השני הרשתי לעצמי לפהק, בדיוק אז עמוס נכנס למשרד שלי

"מה אתה עושה פה? באת לחבל?"

"עודדי, תן לי קצת קרדיט, אני לא צריך לחבל כדי לנצח בתחרות הזו. אחרי הכל אני קצת יותר שנים בעסק הזה, ברור לך שאני אסיים ראשון נכון?"

"עמוס, אני לא זוכר אותך כל כך יהיר, לא יפה לך, אבל הפעם אני לא נותן לך לנצח כמו שהיינו ילדים. אז קדימה, לך לעבוד."

"אני הולך קופיף אחד, רק באתי לראות שלקחת את התרופות שלך ושאתה מרגיש טוב."

"לא לקחתי את הכדורים כי שכחתי אותם בבית, אבל אני ממילא לא צריך אותם כי אני לא הולך לישון, אני צריך לקחת אותם רק לפני שינה, עד אז אני בסדר."

תוך כדי שעמוס משדר אליי מבט חמור סבר נשמעה כריזה שקוראת לכל אנשי המטה להגיע לחדר דיונים האמצעי, התרגיל מושהה עד להודעה חדשה.

הלכנו יחד במהירות לחדר הדיונים. עמוס התיישב אני עמדתי מאחוריו, "ערב טוב לכולם, אחד ממאפייני התרגיל הוא שהוא מפתיע ולצערנו נתקלנו בהפתעה במרכזו, צוות של חיל המודיעין ממחלקת מבצעים הותקף בנסיעה אל בסיס של חיל האוויר בדרום, היו יריות מסיביות לכיוון הגלגלים, אין לנו הרוגים רק שני פצועים, לצערי זה אומר שהצוות של חיל המודיעין יוצא מהמשחק, איתו גם מג"ב, מפקדת העומק, תכנון המערכה, ומייצגי מז"י. התרגיל הסתיים, הצוות הזוכה הוא הצוות של רובי, אך הניצחון לא מוחלט, מציע לכם לקבוע פ.ע צוותי עם הצוות של רובי ללמוד לקחים, תחקיר יפורסם בסוף היום, חזרו לעבודה השוטפת, ממליץ שמי שיכול ילך לישון, סגן בר לב, ומר בר לב מתבקשים להישאר, כל השאר, המשך ערב טוב."

אני ועמוס נשארנו ומפקד המטה הסביר לנו שאחד מהפצועים הוא המפקד הקודם שלי. אני מנסה לחבר ואז מבין שהוא מדבר על אמנון, הרגשתי את הלב שלי דופק וזיעה קרה מתחילה להתפזר על העור שלי. הובהר לי שהוא נפצע קל, ושהוא כבר התאושש ונמצא לפני שחרור, אך עם זאת הוא מציע לנו ללכת ולבקר אותו בבית החולים.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...